 |
דם מעורבב בליחה נרקק מריאותי.
מבעד למרווח צר שבחלון נשבה רוח הגשם אל תוך חדר הילדים. בפעם השלישית בלילה ההוא הפעילה אמי את מכשיר האדים. ריאותי עדיין היו ריאותיו של פג אף שבתחילת החורף מלאו לי תשע שנים, ועוויתות דרכי הנשימה שלי הכאיבו בחזי. כל נשימה ונשימה שרקה וציפצפה בדרכה היגעה החוצה. אחת לדקתיים השתעלתי עד זוב דם. התקשיתי לקבץ אוויר אל תוך הסמפונות שהצרו, וכיח של רוק מעורב בריר מדרכי הנשימה נפלט עם כל שיעול ושיעול וסגר את פתח קנה הנשימה שלי. רופאת הילדים, ד"ר בוֹיקוֹ, הפנתה את אמי למומחה למחלות ריאה בשם פרופ' היימן, וזה פסק שבמידה שלא יחול שיפור בתפקוד ריאותי, יהיה על הורי להעתיק את מקום מגורינו לעיר אחרת. "בבזל אין לחות," אמר פרופ' היימן לאמי בגרמנית וחייך.
בכיתי. פרץ הבכי לא נבע מעצב. אף לא מכאבַי בחזה. בכיתי כי אמי סברה שהבכי יקל על הנשימה. היא אמרה: "תבכה, תבכה, זה טוב לריאות, ככה תנשום יותר טוב".
אבי עצר במפתן החדר בחליפת פיג'מה לבנה, הציץ במתרחש, מבט חמור על פניו. אמי הביטה בו במבט שניתן לפרשו כמודיע שהמצב בשליטה. "לך לישון. אני איתו," אמרה לו בגרמנית. והוא נפנה משם אל שנתו, כלב הבית בעקבותיו.
כעבור זמן מה הוקל לריאותי. אמי התקינה את הכרים מתחת לראשי, מגביהה אותם
ככל שניתן כדי שאירדם בתנוחה שתגן עלי בשנתי מפני חנק כתוצאה מהצטברות הליחה. מאחר שלא היה די באדים שאפפו את החדר על מנת לייצב את נשימתי, שלפה אמי מכשיר אדים נוסף ממגירת ארון הבגדים. היא חיברה אותו אל השקע, אספה במזרק נוזלים שונים משלושה בקבוקונים שקופים, והחדירה אותם אל בסיס המשפך של מסכת החמצן אשר כיסתה את פני.
בחדר החמים, אפוף האדים, דלקה מנורת קריאה קטנה מעל מיטתה הריקה של אחותי, שמלאה שנה לעזיבתה הבהולה את הבית, והיא בת שש-עשרה, לחיי עצמאות בדירת חדר ששכרה מדמי עבודתה כמוכרת בחנות נעליים. הצלליות שהטיל אורה של מנורת הקריאה על הקירות הגבוהים של דירת הבאוהאוס הנקלפת שלנו, שדרנו בה בדמי מפתח, רקדו על דלתות העץ הממורקות לכה של ארון הבגדים הגדול שכיסה קיר שלם. עתה נראתה אמי כמעלה באוב. סנטרה ושפתיה מוארים. אפה ולחייה נסתרים בצללים. עיניה השחורות המקושתות מטה בעצב נתרחבו מכוח אלומת האור הצהוב, ומצחה ושערותיה נתמזגו באפלולית.
"תישארי," ביקשתי והנחתי את ידי על כף ידה.
אמי נטלה את שתי ידַי בידיה, שיפשפה אותן לחממן ואמרה: "אני איתך, פָשָרִיקוֹ, הנה אספר לך סיפור."
"עוד פעם את הסיפור ההוא, אמא?"
"כן, כן. כל פעם שאני מספרת לך אותו אני נזכרת בעוד משהו. כשמספרים, נזכרים."
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
"הוא היה בן של רב ידוע"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
גרנו אז בסקופיה. למדתי בכיתה השלישית בבית הספר שבמַלֶה, הרובע היהודי. לסבא שלך היה חאן גדול. כל מי שהגיע לאזור היה עוצר שם. לתת לסוסים מספוא ומים. לאכול מהבישולים של סבתא. סבתא ידעה לבשל את האוכל שהגויים אהבו לאכול בגלל שגדלה בבִּיטוֹלָה ועבדה שם במסעדת פועלים עד שהתחתנה. סבא שלך עבד בכל עבודה שמצא כי היה יתום כבר בגיל צעיר מאוד. כשמתו ההורים שלו עבר מסלוניקי למקדוניה עם ששת האחים הקטנים שלו. סבא שלך היה אַרנַאוּט. הארנאוטים היו אנשים שחיו כמו הצוענים, רק בלי שמחת חיים של צוענים. בחורף היו אוספים בשביל בעלי הבתים עצים להסקה, באביב היו אוספים פירות מהעצים, ובקיץ נפטרו מהעשבים הרעים, סיידו את הבתים ותיקנו את הגגות. בתמורה היו בעלי הבתים נותנים להם ארוחה חמה או בגדים ישנים. לפעמים גם נתנו להם לישון בפינה במרתף או באסם על החציר עם כמה שמיכות. כמה שנים אחרי שסבא וסבתא שלך התחתנו, הם קנו את החאן. סבא אסף לשם את הדוד שלך, יצחק, שאחר כך היה הבעל של דודה שרה. גם הוא היה יתום מהורים. הוא היה בן של רב ידוע, וסבא שלך עשה ממנו בנאדם. לימד אותו לשתות, לעבוד עם השכל, לעשות מסחר. דוד יצחק היה אז בן חמש-עשרה. שובב גדול. לשון ארוכה היתה לו, ועם הפה שלו היה מצליח לקנות כל אדם. הוא התאהב בדודה שרה, והיא נכנסה להיריון. היא היתה אז בת ארבע-עשרה אבל נראתה כמו בת עשרים, ענקית ומפותחת. ממש אישה. רק פחות שמנה ממה שהיא היום. וסבא שלך לא ידע על זה כלום. מהבוקר עד הערב היה מתרוצץ בין העסקים שלו. ליצחק מצא עבודה במפעל גדול אחד בעיר. אלף בנות עבדו במפעל, ויצחק... יצחק רקד עם כולן. בעיר היו אנשים שדאגו לספר לסבא שבן הרב שהביא הביתה מצמיח קרניים לבת הגדולה שלו. כבר רקד עם כל הפועלות, אמרו לו. גם עם הבת שלך רקד, אמרו לו. חזר סבא לחאן, לדבר עם יצחק. אבל לפני זה גילתה סבתא שלך שדודה שרה בהיריון מיצחק, ואמרה לשרה שתגיד ליצחק שיברח מהר אל ההרים. אל המחנות של הצוענים ומבריחי הגבול. שיסתתר שם, אמרה לה. כולם פחדו מאוד. כולם ידעו שברגע שסבא שלך יגלה ששרה שלו בהיריון מיצחק, זה יהיה הסוף של יצחק. סבא חזר לחאן אבל לא מצא את יצחק. עברו כמה ימים, ואין יצחק. סבא שאל, איפה יצחק. אמרה לו סבתא שהוא נסע לקנות סחורה בכפר בדלמטיה. אמר לה סבא שאם נשארה לו ליצחק הזה טיפה של כבוד, כדאי שיבוא אליו למות בידיים שלו, אחרת ימות כמו הכלבים. מידיים של גויים. באותו לילה חזר יצחק מההרים, וכמו גנב ירד אל מרתף הבשר לקחת קצת בשר ולברוח בחזרה. אבל סבא שלך ישב שם. במרתף. חיכה לו. בקבוק ערק על השולחן לידו, ובידיים שלו סכין קצבים וכיכר לחם. ראה אותו יצחק והתחיל לרעוד. אמר לו סבא, שב! ויצחק ציית בפחד והתיישב מולו. תשתה, אמר לו סבא והצביע על בקבוק הערק. תשתה הכול בלי שהגרגרת שלך תעלה ותרד, אמר לו סבא. רוקן יצחק את כל הבקבוק לגרון. פיקת הגרגרת שלו לא זזה. קם סבא עם סכין הקצבים ביד, כבר סיפרתי לך שהיה דור שביעי של שוחטים מסלוניקי, נכון? ויצחק היה בטוח שסבא שלך מתכוון להרוג אותו והתעלף. סבא שפך עליו דלי מים, הקים אותו על הרגליים והלך לחתוך בשר. הניח את הבשר על הגחלים וחזר אל יצחק עם בקבוק ערק נוסף. שתה, אמר לו. יצחק ניסה לדבר, בקושי יצאו לו המילים מהפה, להגיד לו שהוא לא מסוגל לשתות עוד. שתה! ציווה עליו סבא שלך. שָׁתה. חזר סבא למרתף עם חתיכת בשר גדולה ולוהטת על כפות ידיו והניח על הברכיים של יצחק. אמר לו, תאכל! ויצחק, בלי תיאבון, אכל. ותוך כדי שהוא אוכל, אמר לו סבא שלך: תקשיב לי טוב. אתה מתחתן עם הבת שלי. מחר. ואם עוד פעם אחת אני אשמע שאתה רוקד עם בנות אחרות, אני עושה ממך מה שעשיתי לבשר שאתה אוכל עכשיו. יצחק הינהן בראשו, אכל את כל הבשר. הלשון שלו התקצרה. סבא שלך אמר לו, עכשיו לך עם כיכר הלחם הזאת לשרה. תניח את הלחם על הבטן שלה ותישן.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
"מלך בולגריה שלח את השוטרים שלו"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
ואז התחילה המלחמה. לסבא שלך היו חושים חדים מאוד. גם לא פחד מאף אחד בעולם. כשעשו הגויים בעיות ליהודים באיזו מדינה מהמדינות של יוגוסלביה, תמיד היו קוראים לו ולאח שלו לסדר את העניינים. הגרמנים הנאצים כבר כבשו את בולגריה. אמרו אז בסקופיה שאין לנו, היהודים, ממה לחשוש. מלך בולגריה שלח את השוטרים שלו לעשות סדר, לשמור עלינו, היהודים. אבל סבא שלך לא האמין להם. בלילה עבר בבתים של כל קרובי המשפחה של סבתא ואמר להם, אנחנו בורחים, ומי שיבוא איתנו יינצל. מכל המשפחה של סבתא שמעו לו רק האחות של סבתא, פֶּרליקה, ובעלה, סולומון בִּיטרָאן, שבאו עם שלושת הילדים שלהם. בלילה העבירו אותנו מבריחי גבול לאלבניה דרך ההרים בשביל הרבה כסף ששילם להם סבא. היו שם בגבול זאבים ותנים וכנופיות של גנבים ורוצחים ושודדי דרכים. סיפרתי לך כבר? נכון, סיפרתי. טוב. אז שם באלבניה היו לסבא שלך חברים בממשלה. איפה לא היו לו חברים, בכל הבלקן עשה עסקים והכיר מקטן ועד גדול, מארנאוטים ועד למלכים ורוזנים! אפילו שלא ידע לקרוא ולכתוב. שכל היה לו יותר ממזל, ואומץ לב יותר משכל. הסתתרנו שם בבית של סוחר אלבני גדול. מוסלמי. ולא בתור יהודים הסתתרנו אלא בתור אלבנים מוסלמים. הגרמנים הנאצים והעוזרים שלהם, האוסטאשים, לא רדפו רק יהודים. הם רדפו גם צוענים, גם סרבים, גם טורקים מוסלמים. מישהו הלשין שהסוחר מחביא בבית שלו משפחה של טורקים מוסלמים. לקחו אותנו אל מחנה ושם חקרו את סבא שלך בעינויים. עירום לגמרי קשרו אותו בשרשרות בתוך אורוות סוסים, ושמונה ימים התעללו בו. למה? כי סבא שלך חזר והתעקש, נשבע בחיים שלו, שהוא לא טורקי מוסלמי. שאנחנו אלבנים מוסלמים. אבל כמה שהתעקש הסבא שלך, המשיכו לענות אותו עד שיודה. ביום השמיני באו השומרים והתירו אותו מהשרשרות. כולו מזוהם ומסריח וכל הגוף שלו מכוסה סימנים של מכות וחתכים ופצעים. זרקו עליו מעיל ארוך ולקחו אותו יחף בשלג אל הביתן של מפקד המחנה הגרמני.
כשסבא נכנס אל החדר, ראה שם את מפקד המחנה ולידו גבר גבוה בחליפה. הגבר קרץ לסבא. סבא זיהה אותו. זה היה סגן שר התעמולה האלבני. ניגש הגבר הגבוה לסבא, חיבק אותו ונישק אותו, ואמר לו, "דוד מוסטפה, מה עוללו לך!" אחר כך ניגש למפקד המחנה הגרמני ואמר, "זה דוד שלי! תשחרר אותו!" הוא הניח על השולחן מזוודה, פתח אותה, והיא מלאה שטרות. "קח, תשחרר אותם," אמר הגבר הגבוה למפקד. המפקד הביט בשטרות ואמר, "טוב. הוא יכול ללכת. אבל האישה והילדים נשארים פה." הביט הגבר הגבוה בסבא, וסבא אמר לו, "תגיד לו שאו שאני הולך עם המשפחה שלי, או שכולנו נשארים פה." הגבר הגבוה אמר למפקד המחנה הגרמני שמחר יביא עוד מזוודה עם כסף, ושאז ישחרר את כולם. את סבא ואת סבתא ואותנו, הילדים, ואת יצחק ואת דודה פרליקה ובעלה והילדים שלה. בינתיים הסתכל סבא סביבו, בכל החפצים שקישטו את החדר של מפקד המחנה. על מדף אחד הארונות עמד סט של קנקן בדולח וארבע כוסיות בדולח על מגש מתכת. לשתייה חריפה. סבא ראה שבסט של הכוסיות והקנקן חסרות שתי כוסיות. בסוף הגבר הגבוה יצא, נישק לסבא בלחייו והבטיח שיבוא מחר לשחרר אותנו. הוא לא חזר. שלא חזר, סבא שלך הבין שאם היה מסכים להשתחרר, היה מפקד המחנה שולח את האנשים שלו אחריו, לברר איפה הוא מסתיר את כל מה שהרוויח בחיים שלו - כסף, אולי גם זהב ותכשיטים. הוא הבין שבטח היו רוצחים אותו אם היו מגלים את הכסף. וגם אם לא היו מגלים כלום, או אם היו חושבים שיש אוצר אבל שהוא מחביא אותו. בכל מקרה מפקד המחנה הגרמני היה רוצח אותו. סבא הבין את זה. בלילה ההוא חמק סבא מהמחנה ורץ במהירות אל העיר. אחרי כמה זמן חזר ובכיסים שלו שתי כוסיות בדולח, בדיוק כמו אלה שהיו חסרות בסט של המפקד. סבא הניח את הכוסיות על השולחן של המפקד. ראה המפקד שאלה כוסיות שנראות בדיוק כמו אלה שיש בסט ואמר לעצמו שסבא אמיץ מאוד. אמיץ כל כך שלא פחד להסתכן ולברוח מהמחנה אל העיר בשביל שתי כוסיות הבדולח האלה. מאותו היום איפשר מפקד המחנה לסבא לצאת בכל לילה אל העיר, לפרוץ לבתים ולחנויות ולחזור אל המחנה ולתת לו את הסחורה.
בוא, תזדקף, שב יותר גבוה. ככה, נה, ככה לא תיחנק בשינה. אתה יודע שאמא ישנה אז על... לא, תוציא, אל תבלע, אתה בולע והריאות שלך נסתמות. ככה יותר טוב? אתה שומע?
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
"סוזנה הזאת, כבר סיפרתי לך, היתה מרשעת"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
ישנו שם על דרגשי עץ. מדי לילה היה עובר מפקד המחנה בביתנים עם העוזרים שלו, ומי שהיה מדבר מתוך שינה, היו לוקחים אותו מהביתן ובבוקר עורכים טקס עם תזמורת של נגנים ותולים אותו. ולילה אחד, הייתי אז בת תשע, בגילך, בדיוק כשעברו מפקד המחנה והעוזרים שלו בביתן שלנו, דיברתי מתוך חלום. סבתא דחפה לפה שלי חתיכת בד וגם כיסתה ביד שלה את השפתיים שלי. היא שמעה שאני מחרחרת. היא פחדה שישמעו אותי וסגרה לי גם את האף. בכל הכוח. המפקד בחר איש מבוגר שדיבר בשנתו והצביע עליו במקל. כשיצאו המפקד והעוזרים שלו מהביתן כבר שכבתי בידיים של סבתא ללא הכרה. בעלה של סוזנה הנשים אותי.
סיפרתי לך על סוזנה. הכרנו אותה ואת בעלה בסקופיה. אישה רעה, רעה מאוד. עבדה אצל פרליקה, אחותה של סבתא, בחנות המזון שהיתה לה. פעם תפסה אותה פרליקה גונבת וזרקה אותה לכל הרוחות. בימים ההם היתה נשואה סוזנה לבעלה הראשון. בגדה בו... רקדה עם אחרים. כשגילה בעלה שהיא רוקדת עם אחרים, רצה לסלק אותה. אבל היא ערמומית מאוד, הצליחה לכשף אותו ולהישבע שלא תרקוד יותר. בגלל שהיה איש עשיר מאוד, לא רצתה להיפרד מהכסף שלו. יום אחד מצאו את הגופה שלו בנהר. השוטרים קבעו שטבע. אבל כל היהודים בסקופיה ידעו שהרגה אותו בדרך כלשהי מבלי להיתפס. מה עשתה בכסף שירשה? אלוהים יודע! התחתנה שוב. עם פרופסור למוזיקה. יהודי שהיגר אלינו לסקופיה מסרביה. אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, אמו היתה נוצרייה ואביו יהודי, או שלהפך. ראטקו, כן, ראטקו היה שמו. פרופסור למוזיקה. עכשיו אני זוכרת. כן, אמו היתה נוצרייה! כשריכזו את היהודים במונופול, היה יכול להציל את עצמו, לעזוב את סוזנה ולצאת לחופשי. אבל הוא בחר להישאר עם סוזנה. לא לעזוב אותה. הוציאו אותם, את שניהם, ממונופול והעבירו אותם למחנה שגם אנחנו נשלחנו אליו.
סוזנה הזאת, כבר סיפרתי לך, היתה מרשעת גדולה. אבל דווקא היא, לא כמו שאר היהודים, זכתה במחנה ליחס של מלכה. ערמומית ונבלה, נחש מסוכן. הקצינים הגרמנים אהבו אותה מאוד. לא שהיתה מלכת היופי, אבל ידעה לרקוד. ידעה להתחבב על המנוולים. כשראתה סוזנה את אחותה של סבתא, את פרליקה, במחנה, החליטה שזאת הזדמנות מצוינת לנקום בה בגלל שפיטרה אותה. זוכר שסיפרתי לך שפרליקה תפסה אותה גונבת בחנות המזון? ופרליקה הזאת תמיד היתה טובת לב מדי, רחמנית. היתה יכולה להביא אז שוטרים, שיעצרו את סוזנה. אבל הלב שלה לא נתן לה למסור את סוזנה לידי שוטרים גויים. וזה לקח בשבילך, שלעולם אין לרחם על הרשעים, על הנחשים. ריחמת עליהם, לא יכירו לך תודה. יחזרו ויכישו אותך אפילו שהצלת אותם מעונש. הלכה סוזנה, והלב שלה מלא נקמה, לאחד הקצינים הגרמנים שהיתה רוקדת איתם בלילות, וביקשה שיצווה להביא את שתי הנשים האלו, את סבתא ואת פרליקה, להיות לה למשרתות. אני אסביר לך מה זה להיות משרתת. להיות משרתת זה אחת שעושה כל מה שמצווים עליה. סוזנה רצתה שסבתא ופרליקה ישרתו אותה. והגרמנים הסכימו. הן היו מכבסות בידיים את הבגדים שלה, את הלבנים שלה, את המצעים המזוהמים שלה מהלילות שהיתה מבלה עם הקצינים הגרמנים. שוטפות את הדירה שנתנו לה מעל למשרד של מפקד המחנה. מבשלות בשבילה, רוחצות אותה, מקרצפות את הרצפה. והיא היתה מצליפה בשוט בפרליקה בשמחה. והשתיים לא אמרו מילה על כל זה לסבא שלך. שאם היה יודע, לא היה חושב פעמיים ומחסל אותה בשתי הידיים שלו. כבר אמרתי לך, סבא לא פחד מכלום. אני אספר לך בפעם אחרת על הלילה שתפסו את סבא ודוד יצחק מתחבאים בהריסות של וינה ואיך הם ניצלו. "אופרות בחמסין", איתן נחמיאס-גלס, ספרי אחוזת בית |  |  |  |  | |
|