 |
/images/archive/gallery/111/395.jpg יערה שחורי
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| יערה שחורי לא מבינה איך פיספסתם את "הרימון 7" של גיא עד: פנינה מזהירה של יכולת התבוננות ואמת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זהו הרגע בו הגיבור מסב את ראשו לאחור; ממש כעת – בכיפוף העדין של הצוואר, בעין המצטמצמת בכדי לראות, בעצירת-פתאום – הוא מבקש לחזור. אבל החזרה הזו, הניסיון לשוב לאחור, אל הבית, מתגלה כבלתי אפשרית. המבט נתלה בעולם שכבר איננו. ואפילו אם הבית ההוא עדיין עומד על תלו ברור לכל שכבר לא מדובר באותו הבית.
נעמי, העומדת במרכז הנובלה "הרימון 7" (זמורה ביתן), לא מבקשת לכאורה לשוב הביתה. המבט הנשלח לאחור אינו מאפיין את מי שהחליטה מראש כי העבר קבור וכל שיבה אינה אפשרית. לאחר שנים בניו יורק נעמי, עובדת סוציאלית, חוזרת לארץ אבל לא לביתה. במחשבה צלולה היא מחליטה להקים בית אחר שיתקיים באופן הסותר לכאורה כל ההרגלי והקשור במושג בית.
לא בית - כי אם מעון יום, לא מגורי משפחה או פרטיות מזהירה אלא מעון המיועד לחולי שכחה ולכאלה שסתם מוכרחים לצאת מהבית. בבית שכתובתו הרימון 7, מוותרת נעמי על אותן
מחוות המאפיינות את השב לביתו ומבקשת להתרחק מכל מה שצורב מזיכרונות של בית שאיננו. כל התרפקות על העבר היא מיותרת.
וכך, העבר מושעה כדי לייצר שיגרה, הרגלים, יום יומיות. לספק זמן הווה עבור מי שהיום יום נשלל ממנו. זהו בעצם הבית שלאחר הבית, פנסיון שלא נועד להבראה אלא לעיכוב הקטסטרופה עבור תשושי הנפש. אנטי- אייג'ינג, בגירסת האמנזיה.
אולי לכן מוקם המעון בבית פרטי, בלב הישראליות המדומיינת כפי שהיא מופיעה ב"בניין ודיור". הרימון 7 הוא בית אה-לה טוסקנה: צבע קרם לדלתות, טרה קוטה למטבח והבעלים הקודמים אפילו "הטביעו בשני מקומות סמל משפחתי שמורכב מהאותיות הראשונות של שם האישה, שם הבעל ושם המשפחה – ג'ודי ופול שנהב, מה שיצר סמל דומה להפליא לזה של סיגריות ג'ונתן פליירס ספיישל".
אך מה שנראה תחילה רק כתפאורה של נורמליות לא-מכאן, יתגלה כמחוז מאוחר, אולי אחרון, של ביתיות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גיא עד
|
|
|
 |
|
 |
|
לספר הזה חיכינו
|
|
|
 |
|
|
|
מעבר לקירות מעון היום נמצא ברקע הקיום הישראלי, ההרגלי. מתוכו נפלטים אל הרימון 7 מי שנמצא בשולי "הישראליות": אלכוהוליסט, ניצול שואה, שחקנית עבר חולת אלצהיימר, שתי אחיות שמחזיקות בכורח קשר סימביוטי וצוות טיפולי שמגיע גם הוא מתוך המעגלים החיצוניים של הביתיות המספיקה-לעצמה.
החברה ההטרוגנית הזו יכולה כמובן להיקרא כמשל, כמעין מיקרוקוסמוס של ישראליות, אבל החיים הנרקמים בין הדמויות וההתבוננות המפוכחת והחכמה של גיא עד בונה עולם שמתקיים הרחק מעבר לגבולות האלגוריה. "'מה לאכול, מרגלית?' מרגלית חייכה ברפיון 'קצת לחם עם חמלה', היא אמרה 'חמאה?' שאלה אדלה, 'חמלה, מטומטמת, את חירשת?', אמרה לה אסתר שישבה ליד השולחן".
הספר הוא מעין ואריציות על התא המשפחתי. המשפחה הגרעינית מוחלפת במבנים אחרים, כמו-משפחתיים שמציעים משהו מהנחמה והקבלה שקיימת בהורות מאוחרת. זהו עולם שטושטשו בו התפקודים החברתיים ולאחר הכל, דווקא העקרות מצליחה להציע מושג של מעין משפחה והקביעה מי זקוק להיות ההורה ומי להיות ילד אינה מובנת מאליה.
במובן מסוים מיוצרת ב"הרימון 7" מעין אוטופיה בעין הסערה. היות והיום מושג האוטופיה כבר אינו אוצר את הבטחת תיקון העולם שנתלתה בו, אפשר לראות בספר זה אוטופיה זהירה. הבית הוא אי המתקיים בתוך עולם, אבל מרבית דייריו זקנים ומותשים והכלכלה הנבונה שמפרנסת אותם היא בעיקר תשלומים מביטוח לאומי. זוהי אוטופיה של הווה הנמצאת תמיד רגע לפני ההתפוררות הבשר, הנפש והזיכרון.
זוהי אוטופיה מוגבלת בזמן ובכל זאת העולם הקטן שנוצר בבית פרטי מקיים משהו מאותו הפלא בו חשקו מתקני עולם. התיקון המתבצע אינו מושלם אלא אולי דווקא תיקון אמנותי. כמו בסיפורה של רות אלמוג שנושא שם זה – הקרע עדיין נראה אבל אפשר לתפור מעליו, לתת לו עצמו מקום. לשוב שיבה מאוחרת אל בית אחר, שנושא בתוכו גם משהו מהבית הראשון.
"הרימון 7" יצא לאור לפני מספר חודשים אך התקבל בדממה מפתיעה. גיא עד היא מספרת חכמה משעשעת ורבת כישרון והספר שיצרה הוא פנינה מזהירה של יכולת התבוננות ואמת. נראה כי לספר הזה חיכינו.
|
|
|
|
|
|
|  | | "הרימון 7". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאסטרנטית בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. מבקרת ספרות ותרבות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
