 |
 |
|
|
|
|
|
|
| יוני רז פורטוגלי על "אבנים": סרט שמנסה לגעת בבוכטה של נושאים ישראליים טעונים, אבל נוסע לשום מקום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באחת הסצנות הטעונות במערכה השניה של "אבנים", סרטו החדש של רפאל נדג'ארי ("אני אח של ג'וש פולנסקי", "דירה 5C"), הופיע לפתע פרצופו של גבי עמרני בתחפושת רב זקן. הקהל זיהה ופרץ בצחוק לבבי. אלא מה – לא היה שום דבר מצחיק בסצנה. היתה זו דווקא סצנה דרמטית, מה שקוראים, "כבדה". אלא שזקן ארוך פלוס גבי עמרני ישר זורקים אותך לחלקים הצבעוניים בפילמוגרפיה הנהדרת של האחרון, והורסים כל סיכוי להלך רוח אמנותי ומהורהר. נדג'ארי פשוט ירה לעצמו ברגל. לאחר כמה שניות, כשהיה ברור כבר שהפעם עמרני משחק תפקיד רציני, כולנו השתתקנו במבוכה (הבמאי נכח באולם). מאז, בכל פעם שפניו המזוקנות של עמרני הופיעו על המסך, האיש שישב לפני נאלץ להשתעל בכדי לחפות על הצחקוק. הוא בטח לא היה יכול להוציא מהראש את חזהו החשוף של עמרני ב"הצילו את המציל".
"אבנים" מתאר את חייה של מיכל (אסי לוי, שהיתה מועמדת על התפקיד לפרס השחקנית בטקס פרסי האקדמיה האירופית 2004) – אישה תל אביבית, נשואה פלוס ילד, שהחיים מתאכזרים אליה. אביה הדומיננטי (אורי גבריאל), שהוא גם הבוס שלה במשרד רואי החשבון בו היא עובדת, מערב אותה בפרשת שחיתות עם ישיבה חרדית. מיכל מריחה שמשהו מסריח ונכנסת לעימות עם קלגסי הישיבה.
הזוגיות עם בעלה (דני שטג) מקרטעת, הוא עסוק רוב הזמן בענייני פרנסה, והילד הקטן שלהם חוטף את הריקושטים. אם זה לא מספיק, אז גם המאהב שלה נהרג בפיגוע. את התפרקות חייה של מיכל לא מלווה סיפור מסגרת קוהרנטי, אלא סדרת אירועים תלושים, הנוחתים על הגיבורה הפאסיבית ומאלצים
אותה להגיב. הדיאלוגים המאולתרים מתארכים ומתמתחים כדי להדגיש את אווירת הנסיעה לשום מקום. הסרט יכול היה להיות סרט מצלמת-כתף-דיאלוגים-מאולתרים-גיבורים-מיואשים טיפוסי (דוגמת סרטיהם של האחים דרדן או להבדיל, סרטי דוגמה) אלא שיש כאן פרובלמה.
נדג'ארי זה הוא צרפתי-יהודי הפועל בניו יורק. בחירתו לצלם בישראל, מגרש חוץ בשבילו, סרט שהוא "מעבר לתמונות הדתיות והפוליטיות הישראליות" (מתוך תכניית הסרט) – כלומר, סרט שמציג את החיים ה"אישיים", ה"אותנטיים" (כאילו ש"חיים" ו"פוליטיקה" הם שני דברים שונים שאינם קשורים אחד בשני) ממש מעלה את העצבים. אבקש להציע כי אנקדוטת עמרני מסמלת יפה-יפה את הבעיה המרכזית של הסרט: הניגוד הבולט בין היומרה האמנותית-פטרונית בה מתהדר הבימאי, לבין מה שמצוי בסרט בפועל.
הבמאי בחר לו בסגנון מצלמת הכתף הכמו תיעודית, סגנון "קשה לעיכול", שאינו "עושה הנחות לקהל". באופן אישי, איני אוכל את החלוקה בין קולנוע איכותי ונסיוני (הבימאי קרא, בראיון ל"הארץ", לצופים שלא יכולים לעמוד ב'נסיוניות' שלו שישארו בבית) לזה המסחרי והקליל. אך ניחא כשהמדובר בבימאי אליטיסט אך מוכשר כשד דוגמאת לארס פון טרייר. הצרה עם "אבנים" היא שהסגנון מכסה על אוויר. הוא אמור לסמן את הסרט כחשוב, אמיץ ולא מתפשר (או בקיצור, כל סופרלטיב שאנשים אוהבים לתת לסרטים לא מסחריים ומשעממים) בעוד שהעיקר – העיסוק בנושא החשוב, האמיץ והלא מתפשר, נדחק החוצה במודע – שהרי הבמאי עצמו מבקש להמנע מפוליטיקה או לפחות מעמיד פנים שהוא עושה את זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אסי לוי ב"אבנים"
|
|
|
 |
|
 |
|
תן לי הכל מהכל
|
|
|
 |
|
|
|
ההתענגות המוגזמת של נדג'ארי – נשיונל ג'אוגרפיק סטייל – על מה שלעיתים אוהבים לכנות בשם מסורת יהודית, עלולה להוציא אדם מדעתו. הוא מצלם פעם ועוד פעם טקסים יהודיים (קידוש, הבדלה, תפילה וכולי), משל היה כתב לא מסוגנן של ערוץ שתיים, המגיע ליישוב פריפריאלי אחרי אסון ומחפש קצת צבע. למה אף אחד לא הראה לו את אלפי סרטי הסטודנטים של סם שפיגל שכבר חפרו את הז'אנר הזה מכל הכיוונים? הוא מבקש "לא לשפוט אף אחד" (שוב, מתוך התכנייה) אבל דואג לנתק את "המסורת הנפלאה" מהחרדים – אלו מיוצגים כאנשים שמתעסקים כל היום בפולמוס הלכה קטנוני וברדיפת בצע פלילית (חוץ מעמרני - הרב המבוגר עם הזקן הארוך - הוא כמובן פייסני ומלא נסיון חיים כרימון). חשוב לציין כי את פרטי המזימה החרדית, שמשמשת תפקיד מרכזי בסרט, אנו לא ממש מקבלים, גם לא מה בדיוק מיכל הגיבורה עושה במשרד ראיית החשבון בו היא ממלאת עמדה בכירה (ומכאן גם היותה "אשה חזקה"); זה פשוט הגיוני שחרדים פלוס משרד רואי חשבון שווה קונספירציה.
כך, נשארים הצופים עם יהדות רומנטית\אותנטית, מלאה בטקסים אקזוטיים, אך מרוקנת מכל תוכן. לטעמי, השוואה בין "אבנים" ובין סרט ישראלי נוסף מהזמן האחרון – "אור" של קרן ידעיה, לא תהיה מיותרת. ראשית יש לציין כי צלם "אבנים", לורן ברונה הצרפתי, הוא גם הצלם של "אור" (והלך הרוח האמנותי בצילום אכן מאפיין את שניהם – ב"אור "המצלמה לא זזה בכלל, ב"אבנים" המצלמה זזה כל הזמן) ושנית, שניהם זוכים להצלחה מרשימה באירופה.
ההבדל הגדול ביניהם הוא הטיפול של קרן ידיעה בנושא מרכזי אחד (הזנות בישראל), שעה שנדג'ארי מתפזר בין ארבעה או חמישה נושאים (מסורת-מודרנה, חרדים-חילונים, פיגועים, פמיניזם, צרות במשפחה) משל היה אותו זללן מנומש המגיע לראשונה למקדולנלדס ואומר לקופאית "אני רעב – תני לי הכל". נדמה לי שהמיקוד ב"אור" הוא שמאפשר בניית דמות אמינה ומוצלחת כל כך לדנה איבגי, בעוד שהתסריט המתפצל של "אבנים" ממסמר את אסי לוי לאותן שתיים שלוש הבעות שחוקות של האשה-החזקה-ששומרת-הכל-בבטן, מונע מהסיפור להתקדם (גם אם בכוונה), והופך את הסרט לפצצת שיעמום יוצאת מגדר הרגיל.
"אבנים" מצליח באירופה (פרס ראשון בפסטיבלים של סביליה וז'נבה; פרס חביב הקהל במונפלייה, ומועמדות של אסי לוי לפרס השחקנית הטובה באוסקר האירופאי), וקרוב לוודאי שיכשל בישראל. כשיתחילו יוצרי הסרט להתלונן על כך שהצופים בישראל לא מסוגלים להתמודד עם סרט "קשה" שכזה, אל תאמינו להם. הסרט הזה הוא נוכל, והאירופים אוכלים צפרדעים.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | קולנוען, משורר, מאמין בחיים היפים. הומניסט | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
