 |
 |
|
|
|
|
|
|
| יוני רז פורטוגלי על "דרכים צדדיות": סרט מסע מינורי על אנשים דפוקים ויין נהדר שכל מי שיודע מה טוב בשבילו חייב לראות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשראיתי את הסרט "דרכים צדדיות" (זוכה שני פרסי גלובוס הזהב לתסריט ולקומדיה של השנה, מועמד לחמישה פרסי אוסקר, ביניהם לסרט, לבמאי, ולשחקני המשנה) לא יכולתי שלא להיזכר בתווי פניו המסוקסות של הבמאי שבי גביזון, שאמר – בראיון שליווה את סרטו האחרון, "האסונות של נינה" – כי הוא מקפיד להשתיל בתסריט בדיחה לפני כל רגע דרמטי, מפני שהוא מבקש שהצופים יצחקו ובו בעת יתרגשו.
נדמה שבמאי "דרכים צדדיות", אלכסנדר פיין ("אודות שמידט", "Election"), לא היה נתפס חי אומר משפט שכזה; משפט שמעלים לחלוטין את המסתורין מסרטו, פורטו למטבעות קטנות של מלאכותיות. בכל הראיונות ל"דרכים צדדיות" עליהם עברתי אמר פיין פעם ועוד פעם כי קומדיה מרירה זה פשוט מה שיוצא לו ולשותפו הוותיק לכתיבה, ג'ים טיילור, מתוך אינסטינקט. בכל מקרה, שוב, יצא להם סרט מזהב.
"דרכים צדדיות" הוא סרט מסע קטן, המלווה את טיול ההזדקנות האפרפר של מיילס (פול ג'יאמטי העצום), מורה במקצועו, יינן אובססיבי ונובליסט כושל בשעות שאחרי העבודה, עם חברו הטוב ג'ק (תומאס היידן צ'רץ' – נד מ"נד וסטייסי" – שנותן הופעה מוצלחת לא פחות מג'יאמטי), שחקן סדרות טלוויזיה קל דעת שהשיא כבר הרחק מאחוריו, וכעת לא נותר
לו אלא לחלטר בקריינות לפרסומות.
ג'ק עומד להתחתן, והשניים יוצאים, באיחור של עשרים שנה, למסע סוף הקולג'. מיילס מתכנן בקפידה מסלול של מסעדות וטעימות יין בסנטה ברברה, ג'ק מתכנן להשכיב מה שיותר בחורות לפני החתונה. בהזדמנות הראשונה – כשהשניים פוגשים בסטפני (סנדרה הו), מוזגת יין פרועה ומיה (ורג'יניה מדסן), מלצרית חייכנית בבר יין יוקרתי – ג'ק נוטש עם הבחורה ומשאיר את מיילס לבד.
מיילס, גרוש שעדיין מאוהב בגרושתו, בקושי מספיק להחליף עם מיה שתי מילים כשג'ק כבר שוקל לבטל את עניין החתונה ולעבור לסנטה ברברה. מיילס נשאב למערבולת השקרים של ג'ק, המסע יוצא משליטה, וכדי לסבר את האוזן אספר על סצנה נהדרת בה מתפלץ מיילס בחנות תיירותית לממכר יין.
אם להשתמש בדימוי דלוח אך מהנה, אזי סרטיו הקודמים והנהדרים של פיין היו ענבים טעימים ו"דרכים צדדיות" הוא כבר היין שנוצר מהם. כל המרכיבים נמצאים בסרטים הקודמים שלו – הגיבור קל הדעת שלא חושב רגע אחד קדימה ("החברות של רות"), סרט המסע העצוב למקום לא אקזוטי ("אודות שמידט") והדיוק העילאי באפיון הדמויות ("בחירות או לא להיות", או בשמו הסביר, "Election") – ומתחברים ב"דרכים צדדיות" ליצירת מופת קטנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"דרכים צדדיות"
|
|
|
 |
|
 |
|
והכי חשוב, הנושא המרכזי שלו הוא יין
|
|
|
 |
|
|
|
דרכים צדדיות הוא סרט מינורי בכל אספקט: מהבחינה הפיננסית אין בו כוכבים, ורובו ככולו צולם בלוקיישנים עצמם. המסע שעוברות הדמויות הוא מסע צנוע, לסנטה ברברה, מקום אפרפר לכל הדעות, נטול אתרי צילום אקזוטיים וידועים. המסע נעצר די מוקדם, ולא פוגשים כמעט אנשים חדשים למעט שתי בחורות מקומיות. והכי חשוב, הנושא המרכזי שלו הוא יין.
הבחירה של פיין ביין כמוטיב המרכזי היא נהדרת. באמצעות הרגישות לנוזל האדמדם בונה פיין את היחסים בין הדמויות; כבר בסצינת הפתיחה, ביציאה למסע, פותח מיילס בקבוק יין ומסביר לג'ק עד כמה היין הזה מיוחד ויש לשתות אותו בדרך מסויימת. ג'ק לוקח את הבקבוק ולוגם לגימה ארוכה, כאילו זה מיץ תפוזים. כך גם בענייני הבנות: מיילס מפטפט בלהט עם הבחורה החדשה שלו על פירמות שונות, על האוסף שלו ומתאהב בה כשהיא מספרת על בקבוק היין הראשון. ג'ק, לעומתו, קונה שני ארגזים שלמים של יין כדי שיהיה לו תירוץ להתחיל עם המוכרת. רגע השיא מהבחינה הזו הוא אותה סצנה בה מתפלץ מיילס בחנות תיירים לממכר יין; אז הכל מתחבר, והצופה מגלה הבנה משונה ומוחלטת לקנאות האליטיסטית של האחרון לניואנסים של המזיגה.
פיין שייך לקבוצת הבמאים הצעירים, "המצליחנים" (פול תומאס אנדרסון, ווס אנדרסון, דייוויד או. ראסל), שעשו את הפריצה הגדולה בעקבות טרנטינו, באמצע שנות התשעים. בניגוד לחיבתם הידועה לתסריטים מקוריים ולדמויות אקסצנטריות, בולט פיין באופי הספרותי המובהק של סרטיו – שלושת סרטיו האחרונים הם אדפטציות, והוא מרבה בשימוש בקריינות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פול ג'יאמטי ותומאס היידן צ'רץ'
|
|
|
|
|
|
|
מציג שליטה מוחלטת בטיפול בדמויות
|
|
|
|
|
|
|
ב"דרכים צדדיות" אין קריינות. נדמה לי שזהו מאפיין נוסף לבשלות של הסרט – פיין נטש את המשחקים הצורניים שעיטרו את "אילקשן" ואת "אודות שמידט", וב"דרכים צדדיות" נשאר עם סרט חשוף ובסיסי (כשהמסך המפוצל הידוע – כמה שוטים בו זמנית, בשביל האווירה – הם השריד היחיד שנותר, וזה עובד נהדר) שמציג שליטה מוחלטת בטיפול בדמויות.
בכל סרטיו הצליח פיין לחפור בדמות אפרפרה וסתמית (כששיא הווירטואוזיות הוא דמותו של ניקולסון ב"אודות שמידט") מניעים וניואנסים שהופכים אותה למהפנטת. ב"דרכים צדדיות" מפגיש פיין בין שתי דמויות בגיל המעבר, דמויות שהחיים הביסו; מיילס לא מצליח לפרסם רומן, וג'ק לא יודע מה לעזאזל הוא עושה. מהאיזון בין שתי הדמויות – דמות אובססיבית ומיואשת ודמות חסרת כל מודעות עצמית – מוציא פיין רגעים קומיים מבריקים (ג'ק מופיע עירום באמצע הלילה לאחר ליל אהבהבים כושל) לצד רגעים רגשניים עם פאתוס שלא היה מבייש את הסדרה "שבתות וחגים" ("למה אתה חבר שלו?", "כי הוא השותף שלי לחדר מהקולג'").
ההצלחה של "דרכים צדדיות" בגלובוס הזהב ובמועמדויות לאוסקר לא מצביעה, כפי שרמזו לי כמה מחברי, על חולשה של הסרט, על התמסחרותו. נהפוך הוא, זוהי עוצמתו: פיין הצליח לכופף את האולפנים עם תסריט אוף-ביט ורשימת שחקנים אלמוניים (בכך הוא מצטרף לסודרברג שהפך לכוכב סרטים נוצצים, לפול תומאס אנדרסון שסרטו האחרון היה קומדיה רומנטית, ולאחים כהן שנמצאים בפאזה של קומדיות אולפנים) והם, מצידם, אכלו את זה בכפית. מי שיודע מה טוב בשבילו, חייב ללכת ל"דרכים צדדיות". אין הרבה זמן, עוד מעט מגיע הסרט החדש של ווס אנדרסון.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | קולנוען, משורר, מאמין בחיים היפים. הומניסט | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
