 |
 |
|
|
| אדם זקן, הסתכל על חיי, אני מאוד דומה לך |
|
| רון מיברג התרגש עד עמקי נשמתו מהדי.וי.די של "שיבת המלך", התפייס באופן חלקי עם סיימון וגרפונקל ונגעל מהחמדנות באוסף החדש של ניל יאנג |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
14/12/2004 16:20 |
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו, כאשר גרסת הדי.וי.די של טרילוגיית "שר הטבעות" ניצבת על המדף במלוא האלגנטיות של מארזיה המהודרים, מותר וצריך לשאול: מה זה היה? כמה זמן זה יחזיק מעמד? האם מדובר בקלאסיקה קולנועית שתשרוד לנצח? האם זו הטרילוגיה המשכנעת ביותר בתולדות הקולנוע? האם סחטנו את הדמיון וההשראה של טולקין עד טיפת המיץ האחרונה, או שמא יתפתה פיטר ג'קסון – אחרי שיסיים את הרימייק של "קינג קונג" – לצלם את "ההוביט"? האם נניח לו לעשות זאת, וכן הלאה. ים של שאלות ותהיות.
לבי נפל כאשר הגרסה המטופחת, הארוכה ועמוסת התוספות והבונוסים של "שיבת המלך", לא הגיעה במשלוח מאמריקה ביום ראשון שעבר. היו רינונים אופטימיים שתופין חג המולד הזה יתפלק לאמריקאים בין האצבעות ויוטס לישראל לפני מועד יציאתו הרשמית לאור ב-12 בדצמבר. אבל מערך ההפצה המשומן והמוגן עמד על דעתו. רק ביום חמישי, ה-10 בדצמבר, נחת "המלך" בנתב"ג והמתין לשחרורו מהמכס. יומיים תמימים לפני ניו יורק לא הולכים ברגל, אבל אין בהם את תחושת החגיגיות הבלעדית של מי שזכו מן ההפקר. אי אפשר לסחוט נקודות זכות מיתרון ביתי של 48 שעות. ועדיין ראוי לבדוק מדוע מכל הסרטים שראו אור בשנים האחרונות, אלה שטייקון הדי.וי.די הפרטי שלי דואג לנתב לעברי בזריזות המנחשת את להיטותי המיוחמת, דווקא 250 הדקות הדפינטיביות של "שיבת המלך" הן המרעישות כל כך וטורדות את מנוחתי. נדמה לי שאני יודע את התשובה.
קראתי
את "שר הטבעות" על שלושת כרכיו עבי הכרס, כשהייתי בן 18. לא דחוף לי לברר כמה שנים חלפו מאז. אני מנחש שרבות. את העותקים המהוהים ההם בכריכה רכה ובעטיפה דהויה וממורטת ומשומשת, לקחתי אתי למיטת חוליי בבית ההבראה "דוד" על מרגלות הכרמל, אחרי שהרופא הצבאי החליט שכדי להציל את רגלי מההתנכלות לה בידי מפקדיי בטירונות מחנה 80, הוא ישים אותה בגבס. האמבולנס הצבאי הוריד אותי, מדדה על קביים, במחנה "דוד", ובתד"ל שלי היו מברשת שיניים והטרילוגיה של טולקין. זה היה לפני מלחמת יום הכיפורים. עידן נאיבי, קולניאליסטי ואימפריאליסטי בחיינו. כשליטי העולם נדמינו בעיני עצמנו. היה סתיו קריר ובבוקר היו מגלגלים אותי בכיסא גלגלים למרפסת שהשקיפה על מפרץ חיפה.
האחות, בת דמותה העבריה של האחות של המינגוויי מ"הקץ לנשק", היטיבה את השמיכה הצבאית על רגליי והשאירה בהישג ידי תה חם בספל צבאי כחול. לא היו אז ז'ורנלים בארץ. "רולינג סטון" היה מגיע פעם בחודש לקיוסק בבן-יהודה פינת אלנבי. כך שנתקעתי עם "שר הטבעות". נתקעתי משום שבדרך כלל אינני מגיב בחיוב לספרים שממליצים לי לקרוא. עניין של יהירות מולדת ובחירה אוטונומית. מה גם שחמישים העמודים הראשונים היו מאתגרים וקשים מנשוא עבור מי שאנגלית לא הייתה שפת אמו ושבחר לנצל את השירות הצבאי לשפר אותה. או שספר תופס אותך מהעמוד הראשון, או שנגזר עליך להתעקש, להילחם ולטהר אותו, פרק אחרי פרק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גולום
|
|
|
 |
|
 |
|
אין בי תשוקה מולדת לאלימות
|
|
|
 |
|
|
|
היכנשהו בעמוד ה-60, מתוך כ-1,000 כמדומני, נלכדתי. זאת הייתה מלכודת מתוקה. היה בסיפור המסע להשמדת הטבעת הזדונית, כדי שלא תיפול לידי הרעים כנשק יום הדין, משום אלגוריה אקטואלית למצבנו. תמיד תהיה. זה מה שהופך את "שר הטבעות" – כתשובה ראשונה לשאלות שהצגתי קודם – ליצירת מופת אלמותית. הרלוונטיות האנושית הבלתי נגמרת שלה. את הספרים קבלתי מבתו של פרופסור לבלשנות אנגלית שהיה בין המייסדים של פרוייקט "מנהטן", המבצע המזורז ששם בידי האמריקאים את פצצת האטום הראשונה שהכניעה את יפן. הפרופסור ברח מ"מנהטן" כל עוד נפשו בו, כאשר הבין לאן מיועדות פני מפצחי האטום. לכן היה דמות מופתית ומודל חיקוי בעיני. הוא הסביר לי את העניין הרב של טולקין בשפות, במיתולוגיות וברצונו ליצור שפה מילולית וסיפורית חדשה.
מטעני ידע כאלה אינם מקדמי קריאה בהכרח, בהיותם מתודיים ודידקטיים מדי, מה גם שיש להם רקע מתמטי מובהק. מקצוע שמעולם לא הצלחתי בו. אבל השילוב בין השבתה מפעילות, התנאים הנוחים במחנה "דוד" וסוג של ריכוז נדיר ופנאי פיזי ונפשי, יצרו את הקרקע הנוחה לטיפוחו של מיתוס פרטי, שרק במקרה היה אוניברסלי ורב אוהדים. גם קרלוס קסטנדה והרמן הסה ניסו למשוך בני נוער אל מציאות ספרותית, מקבילה וחלופית. במקרה שלי זה לא עלה יפה. אל טולקין התחברתי.
מי שקרא את "שר הטבעות" ניסה לשוות בעיני רוחו כיצד נראו הדמויות הרבות המופיעות בטרילוגיה. טולקין היטיב לתת בהן סימנים וגם שרטט קווים לדמותן. אבל בעיצומו של עידן קולנועי שובה לב ודמיון, הפרשנות הקולנועית הייתה רק עניין של זמן. לא תמצאו אותי צופה ב"מלך ארתור", "טרויה" או "גלדיאטור". שלא לדבר על "אלכסנדר". הסרטים הללו, על גברים חצי ערומים, בעלי מיניות מפוקפקת ומטושטשת, שישכבו באותה מידה של התלהבות עם אמא שלהם, החייל האמיץ באוגדה ועם הכבשה הלבנה ביותר בעדר, שעורפים את ראשי אויביהם ומסתובבים כשחנית תקועה בכליה הימנית שלהם, דוחים אותי. אין בי תשוקה מולדת לאלימות.
כמו "ההוביט" לפניו, "שר הטבעות" היה משל ואגדה על טיבו של הרוע האוניברסלי ועל התגייסותם של מאיר הר-ציונים זעירים להציל את העולם באמצעות השמדת נשק יום הדין שרק במקרה (או לא) נראה כמו טבעת נישואין כבדה ומחייבת. אותה חבירת אד-הוק נקודתית של גמדים, אלפים, הוביטים ובני אדם להציל את העולם, שבתה אותי. שנה מאוחר יותר הייתה הטבעת טיל יריחו שמשה דיין ביקש לחמש ולהטיל על דמשק כדי להציל את ישראל מתבוסה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גנדאלף ואראגורן
|
|
|
|
|
|
|
פיטר ג'קסון אינו שרלטן
|
|
|
|
|
|
|
ההודאה בדבר האופן שהטרילוגיה של פיטר ג'קסון גנבה את דעתי ולכדה את דמיוני, קשה לי. היא מציגה אותי באור ילדותי. דרושה מידה לא קטנה של אינפנטיליות כדי להשתוקק כל כך לשלושת הסרטים הללו, המרשימים כשלעצמם, ולהתעקש לצפות בהם פעם אחר פעם, בגרסה המורחבת ליודעי ח"ן, ולהתמוגג כל פעם מחדש. אבל זה מה שעשיתי בסוף שבוע שעבר. קודם ישבתי הלום רעם מול הגרסה המורחבת של "שיבת המלך" שבמהלכה שכחתי לאכול, לשתות וללכת לשירותים. למחרת שידרו ב-יס 2 את שני הסרטים הראשונים ברצף. גם בהם צפיתי באותה בהייה שמוטת לסת וקרועת עיניים. ואם אין די בזאת, ביום ראשון, שבו כולם קמים והולכים לעבודה, צפיתי בשלושת הסרטים, בסדר כרונולוגי ובגרסה המורחבת. עניין של יום שלם.
איפה ששני הסרטים הראשונים הסגירו ללא קרב את המקומות בהם הוסיף ג'קסון סצינות שלא נראו במקור או הרחיב סצינות קיימות, השינויים ב"שיבת המלך" אינם ניצבים על רגליהם ומכריזים על עצמם. בדיעבד לא ברור מדוע התעקש ג'קסון להשמיט מהגרסה הקולנועית את מותו של סארומן בתקיעת סכין בגבו בידי גרימא ואת נפילתו אל תהום. שמא צדק כריסטופר לי, הלא הוא סארומן, כאשר האשים את ג'קסון בניפויו המגמתי מהגרסה הקולנועית? מדוע נגנזה, עד עכשיו, הסצינה האפקטיבית והכה רלוונטית של אראגורן ומרעיו הטובעים בים של גולגלות אדם כאשר הם מבקשים לגייס את צבא המתים לקרב האחרון? התהיות רבות.
אילו היה ג'קסון מישהו כג'רי ברוקהיימר, כולו תעלולים, דאווינים ומניפולציות רגשיות, הייתי חושד בשיקול דעתו. אבל ג'קסון הוא הקולנוען הטוב. ניו-זילנדי שמנמן, שופע דמיון, בעל עין חדה וחזון ויזואלי מרהיב, שיקשה להאשים אותו במניפולציות זולות. אלמלא התקשה להיפרד מהטרילוגיה, וחיבר ל"שיבת המלך" סיומים רבים כולם שבכל אחד ואחד מהם אתה מתמתח כמי שמחכה לגלגול הקרדיטים, הייתי חושד בניקיון ידיו. אבל ג'קסון – למרות בחירתו המופרכת לצלם גרסה חדשה ל"קינג קונג" העתיק – הוא אחד מהטובים. שלא כמו ג'ורג' לוקאס, הוא לא יצא לגנוב את דעתנו. הוא אינו שרלטן.
בדברי הימים של העת החדשה יזכר ג'קסון כמי שגרם לילדים שוויתרו על המילה הכתובה לחזור לקריאת ספרים. אם זה קרה אצלנו, אין ספק שזה קרה גם בבתים אחרים. בני נוער התיישבו לקרוא, בעברית או באנגלית, את "שר הטבעות". בבחינת השלמת השכלה. זהו בונוס נדיר. במובנים רבים הוא משמעותי ומספק יותר ממאות מיליוני הדולרים ש"שר הטבעות" ריפדה בהם את חשבון הבנק של ג'קסון. הטרילוגיה הפכה, מבלי שהשגחנו, לרגע מיוחד של חיבור בין דורות. משהו שהורים יכולים לדבר עליו עם ילדיהם משום שגם אלה וגם אלה קראו את הטרילוגיה וצפו בה. עכשיו, שהיא נגמרה, קשה לנחש מי יבנה את הגשר הבין-דורי הבא. וודאי לא "קינג קונג".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרודו
|
|
|
|
|
|
|
הנצחיות של שר הטבעות
|
|
|
|
|
|
|
לא שהטרילוגיה אמרה את המילה האחרונה. שלושת המארזים המהודרים, בכריכות קרטון קשיחות ודמויות עור, עם עשרות התוספות, הראיונות, ההצצות מאחורי הקלעים, הניווט האינסופי במפת הארץ התיכונה, רוהאן, הפלך, גונדור ומורדור וכל אותם מומחים לטולקין המנתחים את שהתכוון לומר ואת שמייחסים לו מבלי שהתכוון, "שר הטבעות" היא לקסיקון ואנציקלופדיה של עולם הדמיון. קורטוב של ציוניות לא יזיק בהתייחסות לטרילוגיה. ג'קסון צילם מראש את הסרטים בשתי גרסאות. קצרה וארוכה. זה לא האולפנים וטייקונים מרושעים שהכריחו אותו לקצץ בבשר החי כדי שישבני הצופים לא יירדמו בישיבה. שתי הגרסאות נוצרו מלכתחילה כדי לשרת בנפרד את עולם הקולנוע והדי.וי.די.
אילו הייתה התוצאה נצלנית ומניפולטיבית, או משמימה חלילה, ניתן היה לבוא איתה חשבון. אבל היא לא. אין בה רגע מיותר אחד וכל פרט עלילתי תורם למארג המשובח. לא צריך להיות נביא כדי לדעת שמתישהו, הרי לא ירחק היום, שבו יערוך ג'קסון את שלושת הסרטים בגרסתם המורחבת לסרט ארוך אחד שיראה אור במארז של עשרה די.וי.די. ממישהו אחר היה קשה לקבל את זה. גם אם אתה חושד בג'קסון בנאיביות, קשה להתעלם מהעניין שעריכה מחודשת של הסרטים למקשה אחת תעורר אצל רבים, כמו גם הכסף שנהיה מוכנים לשפוך עליה.
כמי שקבע כאן ש"מלחמת הכוכבים" לא שרדה את מבחן הזמן, אני נוטל את נפשי בכפי ומנחש ש"שר הטבעות" מכיל אלמנטים אלמותיים וקשיחים יותר מהטרילוגיה המתכלה של לוקאס. לא ש"שר הטבעות" משופעת במשחק יוצא דופן באיכותו. לא שהאפקטים החזותיים שלה אינם שקופים לעתים. אבל המכלול כולו, התנופה הסיפורית, האוניברסליות של העלילה והאלמנט הממכר שבה, הם מסוג היצירות שיתוייקו בעתיד כקלאסיקה. בניגוד ללוקאס, לא יכול ג'קסון להפיק טרילוגיה נוספת, קודמת ורטרואקטיבית. הוא כבול לחזונו של טולקין שמת אתו. כאמור, הוא יכול לשוב ל"הוביט". אבל אפילו ג'קסון יודע ש-300 מיליון דולר הכנסה הם סכום זניח בהשוואה למניפולציה הקולנועית שיואשם בה.
אני מנחש ש"שר הטבעות" עשויה מחומרים עמידים וקשיחים יותר, נראטיבית, חזותית ונפשית, מהטרילוגיה של לוקאס. היא יותר משלושה מארזים שיעלו אבק על המדף. היא מסוג המוצרים התרבותיים שנשלפים תדירות כדי לשוב ולעלעל בהם. כדי להיזכר באותן שלוש שנים מרתקות שבהן חיכינו, פעם אחר פעם, לשובם של המלך, פרודו, סאם, גנדלף, גימלי, לאגולאס ואחרים, כמי שמחכים לחידוש החוזה שלהם עם סממניה המובהקים של התרבות הפופולרית של זמננו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לגולאס
|
|
|
|
|
|
|
הפאה של פול סיימון
|
|
|
|
|
|
|
לפני שנה הציעו לי לממן טיסה ללאס-וגאס, כולל מלון, אש"ל וכרטיסים למופע האיחוד של סיימון וגרפונקל. סירבתי בנימוס. לא בגלל שיאיר לפיד כתב על זה. סירבתי בגלל שבניגוד למה שמקובל לחשוב, סיימון וגרפונקל אינם מצויים אתי בחפירות חיי. ארתור גרפונקל הוא זמר בעל מנעד נדיר ומרגש ושחקן קולנוע גרוע. פול סיימון הוא יוצר מוזיקלי בעל יכולות נדירות, שחקן קולנוע גרוע מגרפונקל, אדם מתוסבך ברמה קיצונית שחשב שאף אחד לא יודע שהשטיח החום על ראשו אינו שלו.
"מנגינה אמריקאית", "צלילי השקט", "המתאגרף", "גברת רובינסון", "גשר על מים סוערים" ועוד, הם מהשירים הגדולים של המאה ה-20. לא פחות. אבל השניים הללו, בשל וכחנותם המתוקשרת, נוכחותם המיוסרת וחוסר הפרגון ההדדי שאפיין את השותפות שלהם, אינם חומרים מסבירי פנים בעיני. לכן הרגשתי מרומה וקורבן כאשר בקשו ממני במערכת לכתוב על הדי.וי.די החדש שלהם המתעד את מסע ההופעות שאליו סירבתי להגיע. ההקדמה הזאת נועדה להבהיר שלפעמים טועים בחיים ושחלק מכתיבה כנה ואמיתית היא לשנות עמדה ודעה.
יש עדיין דבר-מה מזוייף, מעושה ומלאכותי בחיבה המאולצת שנאלצו סיימון וגרפונקל לייצר איש לטובת רעהו. יכול להיות שזה אני, אבל בפעמים הרבות שגרפונקל מניח את ידו על גב ידידו הזעיר בחולצת טריקו אדומה, ראיתי את הצמרמורת שחלפה בגוו הקטן. המחוות הללו, הנגיעות הקטנות, הידיים הלפותות ברמייה והמחמאות ההדדיות הבוקעות מגרונות חנוקים בצליל של אילוץ מחרחר, דוחות אותי. השניים הללו אינם מחבבים איש את אחיו. זה נתון. צריך לחיות עם זה. זה קל יותר לשאת בדיסק המלווה את הדי.וי.די כי לא רואים.
יש עניין אנתרופולוגי לא קטן בשפת הגוף הביסקסואלית של סיימון. כמו גם בפישוק הרגליים הקרבי שלו, כאשר הוא אוחז במרטין האקוסטית כבתת-מקלע. הנגנים המלווים המעשירים את הצליל הרזה, מעולים. הזמנת האחים אוורלי לבמה, מבריקה. האזכור שמייקל ריצ'רדס השאיל את התסרוקת של קריימר בסיינפלד מגרפונקל, מבדחת. המראה הכימותראפי של פדחתו של סיימון, מעיק. התחושה שגרפונקל מקרין בשפת גוף של מלאך מסרט חג מולד, מביכה. אבל הנושא הם השירים. ואלה, כיצד לומר באיפוק, גדולים מסוגם. כמו גם נגינת הגיטרה של סיימון. כמו גם מראה הקהל הקשיש שממלא את האולם להתפקע. למרות שהשניים מעוררים תחושה קשה של גרדת בגוף, הם אחראים לבולטים בנכסי צאן הברזל של הפופ האמריקאי. ועל זאת אני מסיר בפניהם את הפאה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סיימון וגרפונקל. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
החמדנות של ניל יאנג
|
|
|
|
|
|
|
על דיסק הלהיטים הגדולים של ניל יאנג הכריחו אותי לכתוב בסגנון הסנדק: או שהמילים שלי יהיו על המסך, או מוחי. נכנעתי. בדיעבד הייתי צריך להתמיד בסירובי. בערך כמו שהחלטתי שלא לומר מילה על מינוי רפי גינת לעורך "ידיעות אחרונות". יש דברים גדולים מהחיים שהשתיקה יפה להם. אמרו לי שהתירוץ לאוסף הלהיטים התמוה של יאנג הוא השיפור המשמעותי באיכות הסאונד שלהם. האזנתי בקשב רב ותהרגו אותי. בניגוד למבקר רוק אחר, לא גיליתי את ניל יאנג בשבוע שעבר. האזנתי לו בזמן אמת. כתבתי עליו עד שגירשו אותי מהעיר. הייתי בהופעות שלו. הגנתי עליו בגופי גם ביציאות המקוממות והתמוהות ביותר שלו. על מצעד הלהיטים הציני הזה אינני מסוגל, ואינני רוצה להגן. זה מעשה מובהק של חמדנות.
גם אם הכסף הולך ל"ברידג'", הארגון שיאנג ואשתו פגי הקימו לטיפול בנפגעי שיתוק מוחי. אחרי "גרינדייל" השערורייתי והמקומם, חייב לנו יאנג אלבום חדש, מקורי ושאפתני. במקרה הרע, הוא חייב לנו, עם ריבית, את הקופסה הגדולה עליה הוא שוקד כבר עשר שנים ואינו מרפה. האוסף הזה, שאינו יותר ממשהו לשים מתחת לעץ האשוח, בזוי בעיני. משום שיאנג הוציא כבר אוסף להיטים דו-תקליטורי בשם "Decade" ובו ממיטב שיריו. ומשום שהאוספים הללו לעולם יהיו מסחטת מזומנים נצלנית שנועדה לכסות על שתיקת המוזות וקיפאון התהליך היצירתי.
המיטב מייצג חלק קטן ומנותק מהקשרו של יצירות יאנג. ככזה, הוא לא מצליח להיות יותר מסך כל מניעיו הנכלוליים. אם מישהו רוצה לבוא באוהלו של יאנג, שיקנה – ואני מוכן לעזור – מבחר מייצג של חלק מאלבומיו הרבים. העובדה שהאלבום מכיל גרסת די.וי.די משופרת צליל, מעניין את זקנתי. וגם אותה לא באמת.
"שר הטבעות - שיבת המלך", די.וי.די
סיימון וגרפונקל, "Old Friends on Stage" (דיסק ודי.וי.די), אן.אם.סי
ניל יאנג, "Greatest Hits", הד ארצי
|
|
|
|
|
|
|  | | ניל יאנג הצעיר על עטיפת האוסף | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
