 |
 |
|
|
| נחשו למי לא היתה תספורת פלוק אוף סיגלס |
|
| רון מיברג צפה בדי.וי.די המרובע של "לייב אייד 1985" ונזכר בעשור הנחות שהנפיק את אחד מהרגעים הכי איומים בתולדות הרוק |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
21/12/2004 17:22 |
|
|
|
|
|
|
|
פעם בעשור מוציא הרוקנרול את ראשו מישבנו, מביט סביבו, רואה אזרחי עולם רעבים ומתנדב להאכיל אותם. לא את כולם. לא כל הזמן. לא על חשבון כיסיו התפוחים או במחיר שורות הקוקאין על המראות. ורצוי שזה יהיה בחג המולד שבו ממילא מושבתים החיים וכולם חוזרים הביתה. מה שקורה עם הכסף אחר כך, זה כבר סיפור אחר. עד שהכסף שאסף המנוח ג'ורג' הריסון בקונצרט הצדקה המפורסם ההוא ב-71' למען רעבי בנגלדש הגיע ליעדו – כעשרים שנה בערך הוא שכב בכספות, נתון במחלוקת משפטית והתמהמה. בדרך מתו רעבי בנגלדש שעבורם טרח הריסון, וילדיהם אחריהם.
ג'קסון בראון, בוני רייט, ג'יימס טיילור, קרלי סיימון, ברוס ספרינגסטין, קרוסבי, סטילש ונאש, האחים דובי ואחרים, הפגינו מחויבות פוליטית ואקולוגית נדירה כאשר חברו ב-79' ב-"No Nukes”, חבירה אד-הוק חד-פעמית, כדי לעצור את השימוש המופקר באנרגיה גרעינית. כאשר כוכבי רוק פותחים את הפה שלא לשיר אלא לנפק דברי הגות פוליטית, לא תמיד מתקיימת זיקה מלאה בין ההנאה שמסבה לנו המוזיקה שלהם ובין תעצומות הנפש שלהם. האמריקאים, משום מה, טובים בזה יותר מהבריטים. משהו בקיום האמריקאי, בברברת התמידית המלווה את החיים באמריקה, הרעש הסטטי העולה ממכשירי הטלוויזיה הדלוקים תמידית וזליגתה של הפוליטיקה לחיי הפרט, מעניק לאמריקאים יתרון יחסי על פני זולתם. לפחות במילים. דון הנלי נשמע לא פחות טוב כאשר הוא נואם, בדם לבו, בעד הצלת וולדן פונדס, מאשר כאשר הוא שר את "דספראדו".
החודש השרוע בין חג ההודיה לראש השנה האזרחית, המכיל גם את כריסמס, הוא הזמן שבו מבקש ים של מוצרי צריכה תרבותיים לקרוע את כיסו הנקוב של הצרכן. מרוב אוספי שירים, להיטים, קופסאות מגלומניות, יבול ספרים, די.וי.די וסרטים חלולים ורעבתניים המתנפלים על המסכים, מסתובב צרכן התרבות כמי שמוחמד עלי ומייק טייסון גמרו על ראשו חמישה-עשר סיבובים מלאים. מכיוון שגם אנחנו מרגישים
קצת אשמים כאשר מעבירים את כרטיסי הפלסטיק שלנו בחריץ הצר ומחייבים את צאצאינו אחרינו בתשלומים נושאי ריבית, הרבה יותר נוח לנו להיות חלק מהבולמוס הצרכני הזה אם כתוב על העטיפה שהכסף שלנו יעזור להציל ולשנות את העולם. הצרה עם היומרה הפילנטרופית הזאת, שקורטוב של ציניות לא יזיק לה, שבחלק גדול מהזמן היא מניבה תוצאות תרבותיות ירודות למדי.
למרות רגעים מוזיקליים סבירים ב-"No Nukes”, הסרט והאלבום המשולש, אין בו רגעי התעלות נפש גדולים. לשמוע את גרהאם נאש מדבר על חביות של פסולת רדיואקטיבית המזהמת את אזור המפרץ של סאן פרנסיסקו, הוא תענוג מפוקפק למדי. בעיקר משום שגרהאם ורבים מחבריו אינם דברנים רהוטים ואידיאולוגים מרתקים, גם כאשר הם נרתמים להציל את הלווייתנים. השיר שלהם על הלווייתנים לעולם יהיה נוגע ללב ומשכנע יותר מהמלל. כדי לארוז אירועים כאלה ולמסגר את פרץ ההתנדבות העונתי בתבונה שיווקית, מקובל לפנות לראלף ניידר שיתרום את תובנתו בדבר הסכנה הגרעינית ולגייס את ג'יין פונדה – בעיקר בשל העובדה שהשתתפה בסרט "הסינדרום הסיני" – לשאת את נאום הפתיחה המשלהב. למרות שהרוקנרול אסף כמה דולרים בחמישים שנותיו, נדבנותו, שהיא ההפך הגמור של מתן בסתר וגמ"ח, תמיד נראית כמירוק פומבי של מצפון טובע בהררי כסף ובבלונדיניות דדניות.
ההופעות הללו והקונצרט למען בנגלדש שנערך במדיסון סקוור גארדן הן לרוב סוג של בלגן מאורגן ואורגיה רבת משתתפים של כוכבים שאינם יכולים להרשות לעצמם שלא להגיע. קשה היה לחלץ מהמופע ההוא, למרות שגם הוא תועד באלבום משולש ובסרט, רגעי מוזיקה מרגשים. בוב דילן, למשל, נראה תמיד תלוש ואובד עצות, כאשר הוא נקלע לבמה כזאת עם להקת ליווי מאולתרת שאינה מצליחה למצוא את הסולם שבו הוא שר. אחרי שניים-שלושה ביצועים מזעזעים במיוחד, נמלט דילן מהבמה ובא חשבון עם הפיכתו לנציגו של דור בעל כורחו, באוטוביוגרפיה שיכתוב בהמשך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בוב גלדוף באיצטדיון. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
עיסת קיטש ומוות סכרינית
|
|
|
 |
|
|
|
לאחרונה ראה אור מארז הדי.וי.די המתעד את המופע המגלומני מכולם: "לייב אייד" של בוב גלדוף, 13 ביולי 1985, הנקרא – ללא שמץ של צניעות – "היום שבו שינתה המוזיקה את העולם". למיטב ידיעתי העולם לא הפסיק לרעוב בגלל שלבו של גלדוף היה במקום הנכון ואתיופיה בפרט ואפריקה בכלל, הם עדיין אזורי התחלואה, המוות והרעב המזעזעים בעולם. זה המקום שבו רוטן הקורא הנבון על גישתו הצינית של הכותב ומלין על כך שעשרות מיליוני דולר המתורגמים לאוכל, בגדים ותרופות טובים על לא כלום. בעקרון זה נכון, למרות שמראה מיסיונרים מטעם עצמם שמסתובבים דומעים במחנות המתים והגוססים, הוא עניין תועלתני, נקודתי וחד-פעמי.
אומרים לי ש"בנד אייד 2004", הרימייק של גרסת כריסמס הבריטית מ-84' בהשתתפות רוקרים עכשוויים, מתנוסס בראש המצעדים. אינני מתכוון להאזין לו אבל אני מאמין למי שגורס שזה שיר אחלה ושכל ההכנסות קודש הן. השיר המקורי, למי שזוכרים עדיין את פול יאנג, בוי ג'ורג', גלדוף, ג'ורג' מייקל ובני זמנם ודמותם, היה ירוד למדי. מה שאי אפשר לומר על "אנחנו העולם" בהפקת קווינסי ג'ונס ואנסמבל אמריקאי מעורר צמרמורת. במובנים רבים היה זה הדבר השפוי האחרון שעשה מייקל ג'קסון דקה לפני שהתחרפן. לא רק שהשיר היה מרגש מסוגו, במידה והמנונים גלובליים הנוצקים מתוך עיסת קיטש ומוות סכרינית מדברים אליכם, אלא משום שההפקה של ג'ונס, גאון מוזיקלי, מיקמה בתבונה גדולה את השורות הקצרות שנמסרו לנציגיה הבכירים של הברנז'ה שנאספו באולפן ההקלטות.
אינך יכול להתחרות בסוללה שתותחיה כוללים את ווילי נלסון, ברוס ספרינגסטין, פול סיימון, בוב דילן, דיון וורוויק, סינדי לאופר, בילי ג'ואל, טינה טרנר ואחרים. היתה לי פעם קלטת שתיעדה את הפקת השיר, אבל היא נעלמה ברבות השנים. "אנחנו העולם", בניגוד ל"בנד אייד" וכנגזר מהיכולות האמריקאיות, צולל אל תוך הקיטש וצמר הגפן המסוכר באותה נאיביות ילדותית שאפיינה פעם את אמריקה. מכיוון שהשיר הזה, כמו אחיו הבריטי, פותח את עשר השעות שנגזר על היסטוריון "לייב אייד" לבלות במצב הנפשי והגיאוגרפי של ארבעת הדיסקים, נכנס הצופה אל אצטדיון וומבלי בלונדון וג'יי.אפ.קיי בפילדלפיה, בהתרוממות רוח יחסית.
מי ששנת 85' לא נמחקה מזיכרונם יאלצו להודות שהערוץ הראשון והיחיד אצלנו, העביר את המגלומניה בשידור חי. אני זוכר כי נשארתי ער כדי להתרגש. הדי.וי.די אינו מספק שיפור מהותי באיכות התמונה והצליל משום שמרוב התרגשות והמולה הוקלטו ההופעות באמצעים פרימיטיביים למדי, כולל העובדה המזעזעת שחלק מהשירים נעלמו כליל, מה שאנחנו רגילים שקורה רק בסרטייה ברוממה. הרעיון היה שבשל הפרש השעות בין לונדון לפילדלפיה, נפתח "לייב אייד" בלונדון. אמריקה הצטרפה מאוחר יותר. ופיל קולינס, מי שנמחק, ובצדק, מהזיכרון והיה אז בשיא תהילתו הביזארית, הופיע בלונדון, קפץ על הקונקורד, שקורקע בינתיים, והגיע לפילדלפיה בזמן להצטרף להרכב של אריק קלפטון.
מי שמצפה לדברי כפירה בין-דוריים ולהעלבת הצעירים על חשבון הזקנים, משחית את זמנו. "לייב אייד" היה מופע מחפיר מכל היבטיו. מכניסתם מלוות כלי הנשיפה של הנסיך צ'ארלס וכלתו הטרייה דיאנה; דרך להקות, יומרות והרכבים שנגמזו מאז; ועד לחרפה שהמיט על עצמו דילן, עם קית ריצ'רדס ורון ווד מלווים אותו בגיטרות אקוסטיות בביצוע ששמור לו מקום של כבוד בפנתיאון הדיראון של הרוק, ל"נישא ברוח". הביצוע הזה כה מפודח, שבמהלכו נוטל דילן את הגיטרה של ווד, שנאלץ לגשת אל מאחורי הקלעים כדי להביא גיטרה אחרת וריצ'רדס מחפש את האקורדים על צוואר הגיטרה כמי שזה מפגשו הראשון איתה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
החבר'ה עושים שמח לאפריקה. צילום: האתר הרשמי
|
|
|
|
|
|
|
איזה עשור נחות היו האייטיז
|
|
|
|
|
|
|
יכול להיות שבניגוד אלי ולאנחת הרווחה הרטרואקטיבית ש"לייב אייד" חילץ ממני, למרות שאגודלי לא מש מכפתור הסקיפ בשלט, אתם דווקא מתגעגעים געגוע עמוק ואמיתי לבריאן פרי, לסטייל קאונסיל, לבריאן אדמס, לשבת השחורה ולאוזי אוסבורן, לסטטוס קוו, המכוניות, סימפל מיינדס, אשפורד וסימפסון, טדי פנדרגראס, ג'ורג' ת'ורוגוד, קני לוגינס, נייל רודג'רס, אדי קנדריקס, הווארד ג'ונס, שפנדאו בלט, אלטרווקס, פאטי לה-בל ואחרים. קשה לחשוב על דרך הוגנת פחות להאכיל רעבים מאשר לאנוס את הצופה לחצות בגאון את הקקפוניה האורגיאסטית של "לייב אייד".
מעטים היו הרוקרים שהצילו את היום משממון מוחלט. אלביס קוסטלו למשל. בביצוע מרגש, מלווה בגיטרה בלבד, של "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס. אפילו פול מקרטני, שסמיכות לאזורים מוכי סכרת מחלצים ממנו את הפן הדביק והבלתי נסבל של אישיותו, התעלה מעל הממוצע הירוד של "לייב אייד". "שיהיה", כשהוא מלווה עצמו בפסנתר ועם פיט טאונסנד ואחרים מצטרפים אליו לפזמון החוזר, עשוי מהחומרים של רגעים גדולים. אלטון ג'ון, עם קיקי די ובלעדיה, שמר על סטנדרט גבוה ועורר הערכה בדבקות שביצע ובזיעה שהפיק. קרוסבי, סטילס ונאש מעולם לא היו רעים כל כך. גם לא ניל יאנג, ששמר על עצמאותו והעצים את עליבותו. יאנג הוא שועל צדקה ותיק ל"פארם אייד" ול"ברידג'", אבל ניכר בו שהוא מחובר בעיקר לצדקות שלו.
אם שכחתם, "לייב אייד" הוא הזדמנות נדירה, אם כי ארוכה ומשעממת מדי, להיזכר איזה עשור נחות תרבותית היו האייטיז. מישהו זוכר את התסרוקות המנופחות, עם השיער הקצר מקדימה ורעמות הספריי המנופחות מאחור? סיימון לה-בון, בונו, ג'ון הול, דאריל אוטס ואחרים, נראים כקורבנות תמימים של יום שיער רע. מופע שבו הביץ' בויז הם רגע של חסד. שדייר סטרייטס, עם סטינג, הם היחידים שמספקים את הסחורה ב"מאני פור נאת'ינג" ו"סולטני הסווינג". מישהו זוכר את אליסון מויה? באמת אהבנו פעם את ג'ודאס פריסט, ניק קרשואו ואדם אנט? אני חושב שלא. האייטיז היה עשור כה דפוק שמה שחובה לקחת ממנו לירח נכנס לתיק צד נשי של בוטגה ונטו. אה, מדונה. אתם יודעים שאתם ברגע מצמית בחשיבותו בהיסטוריה של הרוק כשמטילים על ג'ק ניקולסון ובט מידלר להנחות את הקונצרט באמריקה.
"לייב אייד", למי שיש עשר שעות ועודפי עור תוף להרוג, הוא מסמך היסטורי נדיר ומרתק מסוגו. הוא מזכיר את הרגע הנמוך ביותר בהיסטוריה של הרוק. הוא מעמת את הצופה עם שיאים של טעם רע. הוא שובר כל נורמה של איפוק בהמולה הגדולה של טפיחה עצמית עלי שכם. והוא מוכיח שלא תמיד טובים הדורות והעשורים הקודמים מאלה הנוכחיים. תמיד ידעתי שהאייטיז היו זמן מבוזבז ונטול הישגים. רק לא זכרתי כמה. זה לא קל לסמן עשר שנים מהחיים כטוטאל לוס.
|
|
|
|
|
|
|  | | "לייב אייד", עטיפת הדי.וי.די | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
