 |
/images/archive/gallery/211/478.jpg ''ברלין, אלכסנדרפלאץ''.
צילום: עטיפת הספר  |
|
|
| ברחוב בקרויצברג, קניתי בורקס מטורקי זקן |
|
| על ההמולה האורבנית, האקספרסיוניסטית והאוונגדרדיסטית של הרומן המונומנטלי "ברלין, אלכסנדרפלאץ" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יערה שחורי
27/12/2004 16:06 |
|
|
|
|
|
|
|
"כי מעפר באת ואל עפר תשוב, בנינו בית נהדר, עכשיו לא יבוא עוד איש בשעריו. כך חוסלו רומא, בבל, נינווה, חניבעל, קיסר, הכל מחוסל, אהה, חישבו על כך. בעניין זה עליי לציין קודם כל שאת הערים האלה חופרים היום מחדש כפי שמראות התמונות בעיתוני יום א' האחרון, ושנית, הערים האלה עשו את שלהן, ועכשיו אפשר לבנות שוב ערים חדשות. הרי אינך מקונן על המכנסיים הישנים שלך, כשהם בלויים וקרועים, אתה קונה חדשים, מזה העולם מתקיים" ("ברלין, אלכסנדרפלאץ").
לחפור מחדש את העיר המחוסלת - זוהי אולי הגדרת מלאכת הקריאה ב"ברלין, אלכסנדרפלאץ" (הספריה החדשה) שראה אור בהוצאה מחודשת. העיר היא במובנים רבים ברלין של רפובליקת ויימאר העומדת לפני קריסתה. כעשר שנים אחרי סוף המלחמה הגדולה, ברלין לא משתקמת. הדמוקרטיה היא רק המעטה החיצוני. קרביי העיר הם פועלים ומובטלים, וגם פושעים, גנבים, סרסורים וזונות. זוהי רפובליקת ויימאר שקמה בתוך תוהו ובוהו פוליטי בהבטיחה עתיד טוב יותר, אך בפועל עם הקמתה דיכאה באכזריות כוחות שמאל ומרידות פועלים תוך שיתוף פעולה עם הצבא. ובברלין זו פועלות גם קבוצות אוונגארד אמנותי משפיעות כמו האקספרסיוניזם והדאדא הגרמני שמבקרות את המוסר הכפול והקונפורמיזם הצבוע של הפוליטיקאים.
נהוג לראות ברומן המונומנטאלי של אלפרד דבלין שיקוף של אותה עיר. "ברלין, אלכסנדרפלאץ" הוא רומן אקספרסיוניסטי שבונה תמונת עולם מורכבת, אכזרית, תזזיתית. זוהי פוליפוניה של קולות ותודעות, התנגשותם של עשרות מבטים. אך גם אם דבלין הצליח ללכוד את רוח הזמן, הוא לא עשה זאת בשם
החזון של שיקוף המציאות. ברלין שלו מונחת על אותם צירי אורך ורוחב של העיר הממשית, אבל היא גם מתקיימת כארגון אמנותי חד פעמי השואב מרעש הרכבת וממודעות הפרסומת, כמו גם מהרומן הפיקרסקי וממחזה המוסר.
"העולם קיים, אין טעם לחזור עליו שנית" כתב קזימיר אדשמיר במניפסט האקספרסיוניסטי הראשון "על האקספרסיוניזם בשירה". ואכן אין גם טעם לראות את דבלין כאמן מתעד. דבלין עצמו הסתייג מאסתטיקה מיותרת או מאמנותיות שנתפסה בעיניו כבידור לבורגנות. ברלין שלו היא ברלין של מטה, המשורטטת על ידי תודעות תושביה העלובים, אלה המתעקשים לשרוד. ברלין גרוטסקית וכוחנית. ברלין שהמטאפורה המדפקת על שעריה הנעולים היא המשחטה. ממש כמו המשחטה שממוקמת בתוכה ומתוארת בהרחבה ברומן, אליה מובאים יום יום עגלים צעירים אל מותם.
ובכל זאת לא בכדי כותרת המשנה של הרומן היא "סיפורו של פראנץ ביברקופף". כי ביברקופף גיבור הרומן הוא אכן בנה של העיר אבל לא קל לו למצוא בה מקום. ובכל זאת לא ילך ביברקופף למקום אחר, גם כי נדמה שאין עולם מחוץ לה. בראשית הרומן ביברקופף יוצא משערי הכלא אל העיר ומבקש להיות לאדם הגון. אבל במהלך הסתגלותו לחיי הכרך כבר אין זה ברור מיהו אדם הגון ומהי ההגינות שהופכת לסיסמה ריקה.
פראנץ משתלב ברעשי הרקע של העיר, מנוצח על ידה אבל שב אליה בשנית ובשלישית, רזה ושמן חליפות, פיכח ושיכור, מוכר עיתונים וסרסור. העימות בין האני לבין העיר הבולענית והכאוטית הוא הריקוד המתוח שמתקיים בין סרסור קטן, רועה זונות, לבין העיר שמתגלה כבבואה מודרנית של בבל הזונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אלפרד דבלין
|
|
|
 |
|
 |
|
"הקוצר ושמו מוות"
|
|
|
 |
|
|
|
במהלך הרומן מאבד פראנץ ביברקופף את אחת מזרועותיו. האובדן הזה לא מקרי. פראנץ עדיין חי אבל המוות מתחיל לנשוך חלקים מגופו. בשרוולו הריק מצטרף ביברקופף לנכי המלחמה הרבים, צבא בעלי המום שמשוטט ברחובות העיר. רבים מהם נפגעי המלחמה, אחרים פצועים מתאונות עבודה. בינתיים הזרוע החסרה כמו מקבלת חיים משלה בסיפוריו של ביברקופף.
כשנשאל לגבי זרועו משיב הגיבור תשובות משעשעות אך בעלות היגיון היסטורי. הזרוע הכרותה הופכת כמעט למטונימה של גרמניה לאומנית, נצלנית וצינית: "אני פתחתי עסק עם הזרוע שלי, היא עומדת על שולחן ונואמת כל היום: רק למי שעובד מגיע לאכול. מי שלא עובד, שירעב. ככה הזרוע שלי נואמת כל היום, הכניסה בגרוש והפרולטריון בא ונהנה".
איברים חסרים ובעיקר זרועות כרותות מתפקדים כסמל באוונגארד הגרמני. ב-1915 יצר הצייר ארנסט קירכנר את "דיוקן עצמי כחייל". הוא מביט מהבד כשהוא לבוש מדים, גרום, מבט בוהה, מנוכר, סיגריה נשמטת מפיו, ידו הימנית חסרה. במקום היד יש גדם. זהו דיוקן עצמי אבל קירכנר הביוגרפי לא איבד את ידו במלחמה. זהו הגוף שעוצב מחדש עלידי המשחק הציני של הפוליטיקה והמלחמה. ידו החסרה של פראנץ מהדהדת את הדיוקן העצמי של קירכנר, את נכות בני התקופה.
בין דבלין האקספרסיוניסט הספרותי, ובין האקספרסיוניזם והדאדא באמנות הפלסטית הגרמנית נמתחים קשרים מובהקים. כתיבתו היא אולי המקבילה לטכניקת הפוטומונטאז' באוונגארד – קולאז'ים שנועדו לקחת מחומרי החיים ולבטא אמת שהציור המסורתי כבר לא יכול היה לחשוף.
דבלין יצר מונטאז' ספרותי - מעין פסקול עירוני ונפשי שמערב חוץ ופנים. קולו המפוצל של הרומן בונה את המונטאז', אך הוא נתון בסד אחדותי של מבנה עלילה. מתוכו נשמעים מספר אירוני שנדמה כשוחר טוב, שיחות שיכורים כותרות עיתונים ופזמוני עם, האוריסטאה וגם קולו של איוב, שהוא ספק איוב התנ"כי ספק איוב אקטואלי ששוכב עיוור בערוגת הכרוב כשרק המוות מארח לו לחברה.
ואכן המוות מדבר באזניי פראנץ ביברקופף. "הקוצר ושמו מוות" ממתין לעיר וממתין גם לזה המתהלך בה, ושר בה, וסוחר בה, ומבקש לחיות אבל בסוף נכנע. כי אולי, גורל העיר וגורל האדם אחד הם. ואולי העיר חזקה יותר מהאני הבודד שבתוכה, גם אם סופה להתבלות כמו מכנסיים ישנים. וייתכן כי ב"ברלין, אלכסנדרפלאץ" הצדק הוא עם אווה, זונה טובת לב החושבת לעצמה: "הכל יכול להיות כל-כך יפה, אבל כנראה שלא היה אמור להיות". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
