 |
/images/archive/gallery/221/414.jpg ''ההיסטוריון,הזמן והדמיון''.
צילום: עטיפת הספר  |
|
|
| שלמה זנד, "ההיסטוריון, הזמן והדמיון" |
|
| "העקר, הזנאי והרוצח - דיוקנו של ההיסטוריון כגיבור ספרותי" - הצצה לביוגרפיה האינטלקטואלית של ההיסטוריון הפוסט-ציוני |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שלמה זנד
28/12/2004 16:09 |
|
|
|
|
|
|
|
אפילו ספר אחד בערבית לא נראה כאן, והפרופסור תוהה אם האיש הזה, התובע קביעות בחוג לתולדות המזרח התיכון, שולט באמת בערבית, או שהוא מערבל את רעיונותיו התיאורטיים, הפוסט-מודרניים, על-פי תרגומים בלבד.
א.ב. יהושע, "הכלה המשחררת".
לחברי מהחוג להיסטוריה החלטה כזאת (נידוי בינלאומי) היתה גזר-דין מוות... בבת אחת קלטתי למה הם חותמים על עצומות מכפישות ומתייצבים להפגנות מזיקות: הם מקווים שפעילותם הבוגדנית תירשם לזכותם ותעביר מהם את רוע הגזרה.
אייל מגד, "האור השחור".
טֶבח, מה? אכזריות? להסתובב בכמה מחנות פליטים ולשמוע סבתות בלי שיניים מייללות מעשיות. לזה הוא קורא מחקר. מה הוא מבין בזה, אדון דוקטור להיסטוריה של ימי הביניים?
אמנון דנקנר, "האיש ללא עצמות".
על השאלות שהוצגו בתום הפרק הקודם, העוסקות במעמדו ובעתיד מורשתו של הפולמוס הפוסט-ציוני, אין ביכולתי לענות. נוכחותן של הפרדיגמות הביקורתיות בספרי הלימוד בבתי הספר נבלמה ונמחקה בתחילת המאה החדשה; משרד החינוך התגייס לבלום את גל ה"זיכרונות" החדשים והצליח לגדוע (זמנית?) את שגשוגו של מדומיין לאומי חריג; התקשורת הכתובה והאלקטרונית איבדה גם היא עניין
בנושא. ואולם, צליליו ה"צורמים" של הפולמוס המעיק המשיכו להדהד במעבדותיה של מוזה אחרת.
בשנים 2002-2001, במרווח של חודשים ספורים, הופיעו שלושה רומנים עבריים המלמדים שרוח הרפאים הפוסט-ציונית המשיכה בכל זאת לרדוף את תודעת האליטות התרבותיות בישראל. הכלה המשחררת של א. ב. יהושע, האור השחור של אייל מגד והאיש ללא עצמות של אמנון דנקנר, שלושה רומנים השונים לחלוטין כמעט בכל היבט פואטי שלהם, מאוחדים בחרדה בלתי מוסווית מהשבר המפתיע בתודעת העבר הישראלית. אפשר כמובן למצוא חשש דומה גם ביצירות עבריות אחרות שחוברו במפנה המאה האחרונה ונתנו ביטוי לסדקים שהתגלו בעוצמת המיתוסים הלאומיים בקרב רבים מיצרני ומפיצי התרבות.
ואולם, מה שעניין אותי במיוחד דווקא בשלושת הטקסטים האלה היא העובדה שהם לא הסתפקו בדחיית סיפורי העבר הפוסט-ציוניים ובהתרפקות "בריאה" על היסטוריה "אמיתית" יותר של המציאות הציונית והישראלית: ברומנים אלה נמצא גם שרטוט לא שגרתי של דיוקנאות של היסטוריונים מקצועיים המופיעים בליבת עלילותיהם. כדי לתרום ליציבותו של זיכרון קולקטיבי יהודי, החליטו יהושע, מגד ודנקנר לייצר באמצעות דמיונם הפורה את יוצריה של ההיסטוריה הכתובה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"ההיסטוריונים המתיימרים להיות אדוני האמת"
|
|
|
 |
|
|
|
מכיוון שמאז ומתמיד סוקרנתי מתדמית המקצוע שאליו נקלעתי - נרקיסיזם טיפוסי של אנשי אקדמיה - אקדיש את עיקרו של פרק זה להתמודדות עם תדמית ההיסטוריון בספרות הישראלית. ומשום שאני סבור שתחת פריזמה השוואתית מקבל כל דיון היסטורי ערך ייחודי, וטיפול בייצוג ההיסטוריון ברומן העברי אינו חייב להיות רק ספרותי, אציג בחלק האחרון של פרק זה סקירה קצרה של דיוקנאות מספר של חוקרי עבר בספרות המערב. לפי מיטב ידיעתי, נושא זה לא זכה עוד למחקר רציני, ולא מצאתי עליו עבודות ספציפיות.
האם דיוקן ההיסטוריון מופיע בספרות אך ורק כדי לחדד את יחסו של המחבר כלפי ההיסטוריה? האם ייצוג זה טומן בחובו ביקורת כלפי סוגת הכתיבה ההיסטוריוגרפית? הערצה כלפיה? או שמא דווקא תוכחה כלפי ההיסטוריונים המתיימרים להיות אדוני האמת של סיפורי העבר? ניתן גם להוסיף לדיון ברובד נוסף: האם בכלל קיים מכנה משותף בין מגוון הייצוגים של ההיסטוריונים? הרי הדימוי משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. יתר על כן, מאחר שבמציאות קיימים חוקרי עבר בעלי שטחי התעניינות שונים ותפיסות עולם מגוונות, סביר להניח שגם העיצוב הספרותי שלהם ייתן לכך ביטוי. באיזו מידה הקפידו הסופרים להבחין בין תחומי המחקר ההיסטוריוגרפים? האם נוכל למצוא ייחוד בשרטוט דיוקן ההיסטוריון ביצירה העברית? עד כמה אהבו הסופרים את ספרי ההיסטוריה הלאומיים שעליהם התחנכו? מה טמון ביחסם הכללי של הסופרים המקומיים לאותם אקדמאים שהופקדו על הבניית הזיכרון הקולקטיבי?
היות ואינני מבקר או חוקר ספרות, אמנע ככל האפשר מלדון בעיצוב המבני, הסגנוני והלשוני של הספרים שאזכיר, ואשתדל שלא לשפוט את איכותם. יחד עם זאת, דווקא משום שאיני חוסך בהערות ביקורת על כמה מהם, ברצוני לנצל הזדמנות זו כדי להביע את מלוא הערצתי לבדיון הספרותי. נהוג לומר שבכל היסטוריון מסתתר סופר מתוסכל. אצלי לפחות מבצבץ תסכול זה כל אימת שאני קורא טקסט שסיימתי לכותבו. אני מודע לכך שאיני יכול להציג מציאות היסטורית באותה כוּליוּת נפלאה, כלומר, באותה טוטליות קונקרטית, שאפילו סופרים בינוניים מסוגלים לה. אני גם מודה שאני מקנא בשלל ערוצי הדמיון ונתיבי החירות היצירתית הפתוחים בפניהם, ובמיוחד מעריך את אומץ לבם של אלה הבוחרים לצעוד בהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ד"ר הרבסט ועוד שני היסטוריונים"
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר מנפרד הרבסט, בן דמותו של פרופסור אונראט מהמלאך הכחול של היינריך מאן, הוא ההיסטוריון החשוב הראשון בספרות העברית. בשירה, הרומן הגדול האחרון של ש"י עגנון שהתפרסם בהמשכים משנת 1948 ומעולם לא הושלם, מתחבט הסופר, בדומה למאן, בניגוד בין הבשר והרוח, בין התשוקה לאינטלקט. לשם כך הוא נוטל איש אקדמיה ירושלמי ומפסל ממנו דמות קרועה, פתטית ובלתי נשכחת. אולם עד כמה מקרה הוא שהגיבור דווקא היסטוריון?
יש לזכור - הרבסט אינו חוקר העבר היחיד ביצירתו של עגנון. בסיפור הקצר "עד עולם", שאמור היה להיות משובץ בשירה, מופיע עדיאל עמזה החוקר במשך כל חייו את תעלומות גומלידתא, כנראה רומא, שהגותים הרסוה. עמזה הוא היסטוריון עמלן וטהור. לא די בכך שהמפגש עם חומר מקורות חדש בסוף הסיפור מונע ממנו לפרסם את הספר שעליו עמל עשרים שנים, אלא שהצימאון האובססיבי לגילוי האמת מביא אותו להיסגר בבית חולים למצורעים לשארית חייו. עבור עגנון, בסיפור קצר זה, הסקרנות ההיסטורית לדעת את הכול בולעת את החוקר ומבטלת את יצירתו. ולמרות שניכר שעגנון מעריץ ואוהב את ההיסטוריון הישר, באירוניה דקה הוא מבליט את חוסר התוחלת של חקר היסטורי לשם שמים; בסופו של דבר, רדיפת השלמות עלולה להפוך את מגדל השן ההיסטוריוגרפי לבית מצורעים.
לכאורה, הרבסט, בן דמותו של עמזה, אינו דורש מעצמו פחות. הוא עמל שנים רבות על מחקרו הגדול על "מנהגי קבורת עניים בביזנטיון", אך בניגוד לעמזה, לא רק שאינו זוכה לפרסם את חיבורו אלא אין הוא מסוגל לסיים אותו. הפעם אין זאת רק מטעמי להט מדעי בלתי מרוסן אלא בעיקר עקב להט חושני בלתי נשלט. ביזנטיון והמוות בה הם הניגוד המושלם לתאווה הסתווית של מרצה להיסטוריה בגיל העמידה כלפי אחות (לא בדיוק רחמנייה). ההיסטוריה הפרטנית והיבשה משמשת כהנגדה לדיוניסוס שמפרפר את פרפוריו האחרונים כהיסטוריון מזדקן. והנה, פתאום, חוקר העבר המנוכר שוקל לכתוב יצירה בדיונית, טרגדיה, כתחליף לעיסוקיו הקטנוניים בכתיבת ההיסטוריה הביזאנטית. ברם, שירה מבקש להיות רומן ריאליסטי רחב יריעה החורג בהרבה מהבינאריות הצרה שנמתחת בין התשוקה המינית לריסוניה האינטלקטואליים, בין הארוס המדמיין לטנאטוס ההיסטוריוגרפי.
מנגנוני הכוח, היווצרות הסטטוס, תהליכי הקידום והתחרות האוניברסיטאיים משורטטים ברומן זה ביד אמן כפי שלא צוירו מעולם בספרות העברית. עגנון הוא בעל עין נץ ומבקר שנון ושרטוט קהילת המרצים שחיה ברחביה ומתפרנסת מהאוניברסיטה העברית הצעירה הוא מלאכת מחשבת, הן ברבדיו הסוציולוגיים והן בשכבת ההבחנות הפסיכולוגיות שלו. אם תיאור ועיצוב הדמויות לא היה מלווה בסלידה ובחיבה כה רבה, הייתי מעז לטעון שעגנון צופה על שבט המלומדים שבקרבו הוא חי במבט אנתרופולוגי כעין "מדעי". מה"נתדקטר", כלומר, זה שזכה לתואר דוקטור, ועד לפרופסור "הגמור" שנמצא במעלה סולם הקידום, מצליח עגנון באמצעות מינוח אירוני לחשוף את כללי המשחק בשדות הייצור האקדמיים, חשיפה שלא היתה מביישת אפילו סוציולוג מקצועי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הערבים כאיום מתמיד על הקיום היהודי"
|
|
|
|
|
|
|
הרבסט, ההיסטוריון, אינו פרופסור "גמור" ואפילו לא פרופסור חבר. מאז שכתב את תזת הדוקטורט הגדולה שלו על ליאו השלישי, קיסר ביזנטיון, הוא לא מצליח, הן מפאת יושרה אינטלקטואלית והן בגלל יצריו, להשלים יצירה גדולה נוספת. הוא אמנם מפרסם מאמרים, אבל מיטב עבודתו מתפזר על שלל פתקאות שלא מתחברות. הוא אמנם היה רוצה להפוך לפרופסור, לפעמים אפילו מתחנף ומתחכך לשם כך, אך הוא לא מנצל את תלמידיו לשם איסוף חומר תיעודי, בדיוק כשם שאינו משעתק בעורמה רעיונות של אחרים, כפי שעושים המצליחנים. אולם דשדושו של ההיסטוריון וכישלונו המקצועי יכולים להיות מובנים גם לאור ההיסטוריה הציונית המתהווה.
הניתוח המורכב של צמיחת האקדמיה העברית נעשה בספר זה על רקע שני גורמים מרכזיים: תהליך ההגירה המכאיב מגרמניה הנאצית והמרד הפלסטיני המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית "מאורעות". רוב הדמויות האינטלקטואליות של עגנון, כמו גם הרבסט, הן של יקים חדשים וישנים. לא מעטים מהם מתגעגעים לארץ שהקיאה אותם ולתרבות הגרמנית שממנה הם ממשיכים לינוק. ניכר שמרבית אנשי האוניברסיטה נקלעו די במקרה לפינה קטנה ומיובשת זו במזרח התיכון. עגנון מבין אותם, קשוב אליהם, אך לא חדל מללגלג עליהם.
הרבסט, הדומה להם בזעיר-בורגניות ובקרתנות שלו, נבדל מרובם ברגישותו הפוליטית, ובשל כך עגנון אוהב אותו (אם כי אהבתו נותרת אבהית ופטרונית). איש האקדמיה הצנוע והביישן אמנם בא, כמו עמיתיו, מגרמניה, אולם הוא היה כבר ציוני כאשר "עלה לארץ ישראל" בשנות העשרים, זמן רב לפני הרדיפות הנאציות, והוא גם מעריץ גדול של מפעל ההתנחלות הלאומי. הזדהותו עם מגשימיו הצעירים והמחוספסים של מפעל זה (שתי בנותיו נכללות ב"דור התקומה") יכולה לתרום להבנתנו את תווי אישיותו המקצועית של ההיסטוריון ואולי גם כמה מהסתירות בעצם מפעלו ההיסטוריוגרפי.
שוב ושוב מופיעים הערבים כאיום מתמיד על הקיום היהודי השליו בירושלים המתחדשת. משנת 1929 ועד 1939 סובלים בני הזוג הרבסט כמה וכמה פעמים מעוינותם של המקומיים. אשתו של הרבסט, שהיא ציונית נחושה ממנו ואולי הדמות החיובית ביותר בספר (יחד עם ד"ר טגליכט), מטפחת בהתמדה את גינתה הצנועה ונתקלת במעשי איבה וחבלה מצד שכניה הרועים. כאשר שירה, מושא תשוקתו, נעלמת פתאום בשלב די מוקדם של הרומן, הרבסט יוצא לחפשה ומדמה בלבו שהיא נאנסה בפראות ונרצחה באכזריות על ידי ערבים. התשוקה הבלתי מסופקת נמהלת בפחד עמוק מהמקומיים. למרות שהוא מתגורר בעיר מעורבת, אין הוא מכיר פלסטינים והם לא מעניינים אותו במיוחד. בתחילה הרבסט מקורב לאנשי "ברית שלום", שיש ביניהם כאלה שיודעים כי "יהודי הדר בארץ ישראל דוחק רגלי ערבי שהארץ היא שלו". אולם במהרה, בעקבות תלמידיו הצעירים, "נפקחו עיניו וראה מה שלא ראו רוב חבריו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"עגנון מעריץ את הרבסט"
|
|
|
|
|
|
|
הצלתם של היהודים באירופה היתה תלויה באותם "בוני הארץ, שהופכים מדבר שממה לארץ נושבת. בונים ערים ועושים יישובים ומגינים עליהם בגופם ובנפשם מפני חרב המדבר שמתנפנפת עליהם לכלותם מעל פני האדמה".
הרבסט היה רוצה לכתוב על אנשי תקומה אלה, אך התמקצעותו ההיסטוריוגרפית אינה מאפשרת לו לפלוש לאותה היסטוריה חיה שהולכת וקורמת עור וגידים אל מול עיניו. רק במכתביו אל בתו הוא מוצא לו פורקן ומביע בהם את רעיונותיו.
עגנון מסביר בפירוש את עקרותו המחקרית של הרבסט על רקע היסטורי זה: "מי גרם לספרו שהוא מקופל בתיבה כעובר מת במעי אמו. האווירה של ארץ ישראל גרמה, שאינה אווירה של מדע... בחוצה לארץ המדע צורך מדע הוא, מה שאין כן בארץ ישראל, שכל מדע שאין אתה יכול לעשותו עניין לתעודה הלאומית של ישראל או למוסר הנביאים מוותרים עליו מלכתחילה".
דברים אלו נכתבים על ידי עגנון בלא מעט היסוס ובנפש חצויה. הוא יודע להעריך היטב את הישגי ההשכלה באירופה, ואין הוא פוסל לחלוטין את העניין במנהגי הקבורה של ביזנטיון. ואולם, מה משקלו של מחקר במנהגי מוות זרים אל מול צרכיו של הווה לאומי חי ותובעני? עגנון מעריץ את הרבסט, בדיוק כמו את עמזה, על הדבקות הנוקשה בנושאי מחקרו ההיסטוריים הרחוקים בזמן ובמרחב. אך להערצה זו גם מתלווית ביקורת הנובעת מהווה קונפליקטואלי הדוחה מחקר טהור. הרבסט לא יסיים את עבודתו ההיסטוריוגרפית, בדיוק כפי שעגנון לא ישלים את סיפורו על ההיסטוריון. נראה כי בשני המקרים לא נמצא פתרון סוגר לסתירות שבין העלילות המדומיינות והמציאות ההיסטורית והנפשית.
"ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת האנאל ועד הרוצח הפוסט-ציוני", שלמה זנד, 972 הסדרה לתרבות מדוברת, עם עובד
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
