 |
 |
|
|
|
|
| 2004 היתה השנה שבה רון מיברג החל למשש את הסוף |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
28/12/2004 16:33 |
|
|
|
|
|
|
|
השנה מלאו לי 50 ובמובנים רבים מיציתי את החוויה. אנשים, בעיקר בני משפחה, אינם אוהבים דיבורים כאלה. דיבור גלוי ולא מצטעצע כזה מעורר אצלם חשש שמדובר במשאלת לב שמממשת את עצמה. זה לא שאני אובדני חלילה. אינני מתנגד עקרונית לחיות עד תום את הזמן שהוקצב לי. אני מצר על העולם שנגנב מתחת לרגליי. אנשי מקצוע טוענים שמדובר במשבר קיומי מוכר. לוקח משהו כמו חמש שנים לצאת ממנו ולמצוא סוג של איזון פנימי חדש ושגברים בני 50 אינם משאירים אבן אחת בחייהם לא הפוכה. בסוף הם יוצאים מזה.
ממה שאני רואה מסביב – כמה מחברי הטובים הם גברים שמגרדים את ה-60 – המשבר נפתר ומחולליו מתאזנים על מודוס של שביעות רצון עצמית, זחיחות דעת ויכולת מפתיעה שלא להחמיר עם עצמם. חלק גדול מהאנשים שאני מכיר, עוסקים בניסוח הערות שאמורות, לשיטתם, לגרום לעולם להתנהל על פי תפישתם, העדפותיהם ועמדותיהם המוסריות. אם העולם נחשב בעיניהם לעדר פרות תועות, בעיני רוחם הם הרועים המשקיפים עליו מרום אוכפם. כאשר העולם חורג מהתלם שהם תכננו לו בדמיונם, הם משסים בו את כלבי השמירה המיומנים, מדהירים את סוסיהם כדי ללכוד בפלצור עגל סורר ואחר נעצרים להדליק סיגריה בתוך המסתור מהרוח של כפות ידיהם.
כאשר סוס שובר רגל הם יורים בו. כאשר מישהו אומר משהו שלא לרוחם, הם מצליפים בו עם 500 מילה מטווחות היטב. הם אינם אנשים שמחים. הם אנשים שטרם הספיקו.
יש נשים שהם טרם שכבו איתן. פרסים שלא קיבלו. כתבות שטרם נכתבו עליהם. זרקורים שעוד לא האירו אותם. במות שעדיין לא רקדו עליהן. אוכל שלא אכלו ויין שלא שתו. שלא לדבר על מפעל הפיס. כשהם קמים בבוקר הם מתכננים להשאיר צלקת על גבו של היום. הם בטוחים שאופיר פינס מחכה לשמוע מהם וכי עד שלא יסגירו את מה שהם יודעים על נחשולי צונאמי ואת העובדה המצערת כי המציאות מחקה את הקולנוע, אנשים יישארו ערים על משכבם בלילות.
לפני חודש עמדתי במקום שרואה ראשון את זריחת השמש בצפון אמריקה ותהיתי האם אני נכון נפשית להשליך שם עוגן. להסתובב בעיירה כפרית שתושביה לא יודעים מי זה רפי גינת והתנתקות מהי והאם אני משקר את עצמי כאשר נדמה לי שגיל 50 הוא הזמן ללכת לאיבוד במקום שאנשים אינם יודעים מי אתה, שאינם זוכרים מה כתבת ואמרת ושחייהם אינם מוקדשים לבוא אתך חשבון. חלק ניכר מהזמן שם, חששתי שזה לא יעלה יפה. שאנחנו מה שאנחנו ושאי אפשר לברוח. בלילה, בפונדק קטן, בחדר מתוק עם מיטת אפיריון כשבחוץ ירד שלג, נפלה עלי שלווה גדולה. שלווה אמיתית. היה שקט. הרגשתי כמו מי שהמוח שלו הוא אגרוף קפוץ שמתחיל להיפתח ולהשתחרר. זו היתה חוויה כה מרעישה, שבאותו רגע האמנתי שיש סיכוי לחיים אחרים. שמגיע לנו קצת שקט. העניין הוא שאין לנו אומץ לקחת אותו. אנחנו עושים את שהתרגלנו לעשות וחוששים לצאת מהתלם. מהנתיב הכבוש. ישנתי כמו תינוק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דינוזאור. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
הקם להורגך, השכם להורגו
|
|
|
 |
|
|
|
2004 היתה שנה שניתן היה למשש בה את הסוף. כל אחד מחובר לעורקים ולנימים תרבותיים שמזינים אותו. התרבות הפופולרית, לפחות בגרסתה המערבית, מקבעת בנו הרגלי צריכה מגונים. נדמה לנו – לא בטוח כלל שזה נכון – שאסור לנו להחמיץ את מוצרי התרבות שאותם אנחנו אוגרים ומנסים למצוא להם מקום. יש מוזיקה שטרם שמענו, סרטים שטרם ראינו וספרים שעדיין לא קראנו. אנחנו מחוברים ליוצרים ששתיקתם או הגמגום המתגבר שלהם, מעוררים בנו חשש גדול של סוף התרבות. שנת 2004 סימלה עבורי את תחילת הסוף. אפשר לדבר על זה באופן כללי; אפשר לתת סימנים. הבעיה עם הירידה לפרטים, שהיא מעירה מרבצם אנשים שטעמו התרבותי של הזולת, כמעט בכל דבר ועניין, מעלה אותם על משעול הקרב.
האלימות שתרבות האינטרנט נתנה לה במה ופתחון פה נטול שיקול דעת וקריטריונים של טוב ורע, ראוי ושאינו ראוי, שינתה השנה את דעתי לגבי מה שנהוג היה פעם לקרוא "אלימות מילולית". רוב חיי חשבתי שיש אלימות ויש מילים ושאין קשר בין השניים. האינטרנט הגדירה את כר הפעולה של האלימות המילולית. את חוסר הסובלנות, את מפלס העוינות, ההתנכלות לזולת, הלעג, הקלס והזלזול. זה לא עניין אישי. הוא דוחה ומעורר שאט נפש בהיותו תופעה אוניברסלית. מצד אחד, אלמלא האינטרנט יכול להיות שאנשים רבים היו פותחים באש חיה על העוברים ושבים. מצד שני, זה בדיוק מה שהם עושים במילים.
זו תחושה שמוטלת עליה חובת ההוכחה, אבל אני מזהה שיוצרים רבים התכנסו בשתיקה רועמת מחשש שלא יצליחו לרצות או לעניין את אלה שאינם סובלים תפישת עולם שונה משלהם. כאשר אנחנו כותבים, או מבקרים, או מביעים דעה, אנחנו מבקשים לתרום לשיח הציבורי. כאשר אלימות מילולית מחליפה את השיח הציבורי ומטה את הדיון לגופו של עניין ולא לעניין עצמו, היא מייתרת את דעתנו. מבקרים אינם קמים בבוקר, משחיזים גרזן ומחפשים מישהו כדי לערוף את ראשו. מבקרים נמצאים בחיפוש תמידי, סיזיפי ומתסכל, אחרי מוצרי תרבות שאותם יוכלו לחגוג ולהזמין את הזולת לחגוג איתם. זו נשמת אפה של הביקורת, גם אם לעתים היא מופקדת בידי מי שנדמה להם שקיבלו רשיון להרוג. האלימות מזינה את עצמה. הקם להורגך, השכם להורגו.
יש שלושים סופרים בערך שאני מחכה לספרם הבא. עשרים זמרים ולהקות שאני מצפה מהם לא לזנוח אותי לאנחות ולא להשאיר פצועים בשטח ועשרה במאים שנדמה לי שטרם צילמו את סרטם האחרון. כולם היו מבוגרים ממני כאשר ניסחנו את האמנה בינינו. חלקם נפלו חללים בצד הדרך. חלקם נעטפו בשתיקה. לצידם פועלים הגייזרים הנאמנים שפעם בשנה לערך פורץ מהם סילון של קיטור רותח. 2004 עמדה בסימן המייאש של סוף דרכם הקולקטיבית. קשה לכמת את זה. אבל אתה יודע שאתה דינוזאור, שריד מעולם אחר, כאשר אתה נכנס לאחת מהמגה-חנויות הרב-תרבותיות הגדולות בעולם ומגלה שאינך מזהה, אינך מכיר ואינך ערוך לפענח, את המגמות החדשות, אלה הנקראות טרנדים, הרווחות בעולם.
כאשר אתה משוטט בעיניים מתרוצצות ולא מבינות, מול המדפים הקורסים מהיצע וסל הקניות שלך ריק לעומת סל הקניות העמוס של הצעירים לידך, אתה מרגיש גלמוד ובודד כפי שלא הרגשת מעולם. העולם תמיד היה שייך לצעירים. צעירים אינם עוצרים כדי להרהר בזקנתם. הבולמוס שלהם מסגיר את העובדה שיש להם את כל הזמן שבעולם להתעמק בסחורה המונחת לפניהם, לעכל, להתמוגג ולהתמכר למגמות חדשות. לצלילים חדשים. פעם התנגן ברקע פס-הקול של חיינו. כעת מתנגן פס-הקול של חייהם. צעירים ברוחם היא הגדרה פתטית ושקרית. אין צעירים ברוחם. יש צעירים ויש זקנים. תרבות הבידור והפנאי ערוכה לפטם את הצעירים. את המעט שנותר לנו, מטפטפים לנו בזונדה. דרך האף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אין מה לחפש כאן
|
|
|
|
|
|
|
צמרמורת היא דבר אישי
|
|
|
|
|
|
|
2004 היתה שנה אכזרית במיוחד, משום שגם שמי שמתו שנים רבות לפניה והותירו אחריהם חור שחור, החלו להסריח רק עכשיו. ג'רי גרסיה למשל, אינו לקוח מהתפריט האישי שלי. אבל אני מודע להשפעה המבורכת שלו על הרוק. אפילו הכספות המפוצצות של הגרייטפול דד, עלולות להתרוקן מתישהו. יש גבול ליכולת להאזין לאינספור גרסאות של "להקתו של הדוד ג'ון" ושל "טראקין". המתים אינם אסירי תודה. הם מתים.
בסמוך למותו של גרסיה, נלקח מאתנו גם רורי גאלאגר, גיבור גיטרה אירי. כאשר אתה שוזר בשרשרת את כל גיבורי הגיטרה, המלחינים, הזמרים, המבצעים ומי שמותם מונע איחודים של להקות עבר, אתה מבין שנשארת לבד. חלק מיכולתם המוכחת של זקנים, היא להמשיך ולהאזין סדרתית למוזיקה שעיצבה אותם. גם צעירים אוהבים שהיוצרים הנערצים עליהם שבים ומנגנים שיר מוכר בהופעה. זה לגיטימי. זה רוקנרול. לכן היה מסע ההופעות של פול מקרתני ב-2003, כה נחשק ומוצלח. אחרי שנים רבות מדי של כנפיים שבורות, הרשה מקרטני לעצמו לחזור בגפו לרפרטואר של הביטלס. המפגש המחודש הזה, למרות הטרחנות הבנויה באופיו של מקרטני, היה מרעיש. מקרטני המנגן בגיטרה הפוכה את "אתמול" ואת "שיהיה" בפסנתר, הוא הפלזמה המטפטפת באינפוזיה המחוברת לזרוענו. יכול להיות שאני לבד ושהעולם מת. אבל אני יכול לצפות בדי.וי.די המתעד את המופע של מקרטני עד שיחידות העילית יחזרו לבסיסן מכל הסיכולים הממוקדים.
כדי לתדלק את הרשימה הזאת, שמדכאת אותי יותר מאשר את הקורא, הזנתי לסטריאו את הקופסה של הפייסז שיצאה השנה. רוני ליין שר עכשיו "Debris" עם רון ווד מלווה אותו בגיטרה אקוסטית ורוד סטיוארט בקול שני. יש לי צמרמורת. לא דחוף לי לחלק אותה עם מישהו. צמרמורת היא דבר אישי. גם אם הים יתייבש והדגים ימותו, הקופסה הזאת של הפייסז, היא יותר ממה שאני צריך כדי להישאר בחיים. צפיתי השבוע בדי.וי.די חדש של רוד סטיוארט מהופעה שערך באוקטובר השנה ברויאל אלברט הול בלונדון (ושתשודר ביום שבת בסטאר+). כולו רוד סטיוארט.
המצלמות לא התעצלו ותיעדו את הקהל. היו בו את הנשים היפות ביותר בלונדון ומישהו שנראה כמו טום ג'ונס ששתי בחורות היו תלויות עליו. והיו גברים מקריחים בגילי, שהיו לבושים במשבצות סקוטיות ושאוהדים את סלטיק יונייטד, שסטיוארט עשה להם נמלים בתחתונים. רוני ווד עלה לבמה כדי לתת את השטיק של "Stay With Me" ושל "מאגי מיי". ואחר כך העלה סטיוארט לבמה בחורה חלומית מגלזגו בשם איימי בל, ששרה את הפזמון של "אני לא רוצה לדבר על זה", ולרגע נדיר אחד, אפילו סטיוארט, שמזמן כבר אינו מרצה אף אחד, היה גדול מהחיים. למרות שאני נאחז בקש.
לא בן-לאדן לבדו מהלך אימים על העולם. מה שמאיים על העולם היא הסגידה העיוורת והצינית לצעירים. ההתעלמות מהזקנים. הנוער לשלטון? בתחת שלי. לא תראו אותי פותח שמפניה בגלל מעמדם החדש של אופיר פינס ויצחק הרצוג. מה שנשאר לזקנים – במידה וקשה להם כמוני להישאר מעודכנים – זה לחזור ולכרות את העורקים המוכרים להם בחיפוש אחרי גרסאות אלטרנטיביות של שירים שהם אוהבים. לפני שכתבתי גלשתי באמזון. הלהיט השיווקי החדש הוא רמיקסים מחודשים, SACD ו-HYBRID, של כל התקליטים שכבר החלפנו בדיסקים ועכשיו נגזר עלינו שלא לפגר ולהמיר אותם במילה האחרונה של הסאונד. ברבים מהדיסקים המחודשים הללו, הוסיפו רצועות נוספות. זה מפתה. זה מגרה. זה מקיז כסף. כאילו ש"טומי" בגרסה אולטימטיבית הוא מה שצריך מישהו כדי להגיע לגבורות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הפייסז
|
|
|
|
|
|
|
המלך מת או עירום
|
|
|
|
|
|
|
בגדי המלך אינם חדשים. המלך מת או עירום ואלביס עזב את הבניין. מעטים בלבד מספקים את הסחורה. רובם נותנים רשות למחזר את הרפרטואר שלהם בזמן שהם יושבים ליד החלון, מביטים במפרץ, מחטטים באף ותוהים מאיפה יבוא השיר הבא שלהם. ניל, יש לך טלפון, צועקת פגי יאנג מהמטבח. מי זה? אליוט. אהלן אליוט. לא זה בסדר. בתנאי שתקראו לזה הלהיטים הגדולים, ואני רוצה ששמות השירים יופיעו בכתב ידי. זה ייתן טאץ' אישי. ותגיד לווילי שעל הזין שלי פארם-אייד. נשבר מהחקלאים. אני רוצה לשחק ברכבת החשמלית עם זאק.
אם תהה מישהו מדוע לא כתבתי כאן – אלוהים עדי שהיה לי זמן – על האוטוביוגרפיה של בוב דילן, אז הנה. משום שלהתמודד פומבית עם האכזבה המרה שהנחיל לי הספר המפוזר, המתחסד והמגומגם הזה, זה כמו לגלות שילדיך סובלים מפיגור שכלי. זה קורה. זו מכה. אבל לא חייבים לכתוב על זה. האם אני חושב שדילן אמר את מילתו האחרונה? ממש לא. אבל בין שאריות קולו ושאריות השמיעה שלי, לא נשאר לנו הרבה.
זו היתה שנה שבסופה כתוב THE END. פייד-אאוט לשחור. מקופולה אני מצפה לבקבוק של יין טוב יותר מאשר לסרט גדול. "הסנדק" הוא עכשיו זיכיון. גרסת הבמאי של "THX" של לוקאס היא עונשם של מעריצים עיוורים. האם משהו ייחלץ בעתיד מקלפטון דמעות של גן עדן או את היבבות של ליילה? אני חושב שלא. אבל מי שרוצה יכול לקנות את הרמיקס החדש של "ליילה". נדמה לי שהזמנתי את זה. כעת מנגנים הפייסז את "מאגי מיי". היה השנה שיר שנגע במאגי? חשבתי שלא. כיצד קרה שהאישה שגזלה את בתוליו של סטוארט רלוונטית יותר לחיי מיולי תמיר? מכיוון שכתיבת ספרים היא פסגת היצירה הפרטית, זה המעיין שלא חרב עדיין. קראתי השנה לא מעט ספרים שהזכירו לי את יופיה הרבגוני של המילה הכתובה. של משפט מנוסח כהלכה. של דימוי ששורד את מבחן הזמן והמקום.
הבגידה הגדולה היא בגידת הטכנולוגיה. בשנים שבהן אני מלקט בשקדנות סרטים והופעות בדי.וי.די, עמלים מפתחים זדוניים על הדור הבא שייתר מיידית את האוסף שלי. מבטיחים לי שתוך עשר שנים לא רק שהמידע האגור בתקליטור ימחק. לא יהיו מכשירים להשתמש בהם. חלק מתפישת עולמנו עוצבה באמצעות האריזה, הגרפיקה, הצילומים, האיורים, העטיפות, המילים המצורפות. לכן היה הוויניל כה יקר ללבנו. אפשר היה לקרוא אותו. בעתיד נלקט את התרבות שלנו מהאטמוספירה ונוריד אותה למחשב. כך לא נצטרך לראות מה הותירו שיני הזמן מווילי נלסון וכמה פימות יש לדילן. יש מידה גדולה של קלגסות תרבותית במזימה להדיח אותנו מהחיים. אין כל תועלת בלירות לנו בעורף ולהשליך אותנו לוואדי. אנחנו לא מפריעים לאף אחד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הגיע הזמן לחזור לבטהובן
|
|
|
|
|
|
|
מבקשים לנשל אותנו מכל מה ששלנו
|
|
|
|
|
|
|
אני מנחש שזה הזמן לחזור לקלאסיקות. מעולם לא התפניתי באמת לתת את הדעת למה שתמיד היתה קלאסיקה. הגיע הזמן לחזור לטולסטוי, דוסטוייבסקי, בודלר, וולף, דיקנס, דומא, מולייר, פוקנר וטוויין. למאהלר, מוצרט, בטהובן, שופן, ויוולדי, ברהמס ובאך. התרבות הפופולרית הראתה השנה את פניה המכוערים. את החמדנות. את העושק. את הניסיון להכתיב טעם, אופנה ומצב רוח. אפשר להתווכח אם 1969 היתה שנה מעצבת ומכוננת. אי אפשר להתווכח על 2004. היא היתה שנה מתעתעת, שקרית ונצלנית, שבה לא היה דחוף לאף אחד להתכתב עם הנצח. יש לי דוגמא.
לפני חודשיים כתבתי כאן כיצד כבה בוקר אחד מסכו הגדול (17 אינץ') והזוהר של הלפ-טופ שלי מתוצרת "סוני" ("ואיו") וכיצד קרסתי מול נוכחותו האפלה והאילמת כאשר הבנתי שאלוהי האלקטרוניקה הביסו אותי פעם נוספת. התבוסה הזאת, שהיא חלק מתהליך הדחתי והדיפתי מהעולם החדש, גרמה לי להרגיש כאותו אסקימוסי ישיש שמועצת זקני השבט שלו הצביעה פה אחד להשאיר אותו למות בגפו על הקרח משום שאינו מביא יותר תועלת ופוליסת הביטוח שלו אינה מכסה מזחלת, כלבים ואיגלו. במעשה נואש של התרסה אחרונה ארזתי את ה"סוני", שאותו רכשתי ב-2,000 דולר באמפוריום אלקטרוני בבנגקוק, והבאתי אותו, כפצוע מזירת תאונה, למרתף "ישפאר" בהרצליה-פיתוח.
האנשים של לוני הרציקוביץ' (זה אישי) שבדקו את הסוני של השמן, קבעו ש"הלך מסך". מי אינו מכיר את האמירה הזאת. הלך מסך. כמה הלך? שאלתי. עד הסוף, ענו לי. והוסיפו שה"ואיו" לא עומד בדרישות תקן ישראליות וכי המחשב הזה מנג'ס להם ובכלל, הם לא אוהבים מי שבאים אליהם עם "ואיו" מקולקל. בכל זאת, התעקשתי. כעבור שבוע התקשר אלי מנהל המעבדה ואמר בקול חמור שאם ישלחו את המחשב לאירופה, סיפור של חודש, האירופאים החכמים יחליפו לי אותו. אלא שזה יעלה לי 6,800 שקלים. אחרי ששפכתי על עצמי מים קרים ושבתי להכרה, זה עדיין היה 6,800 שקלים. שזה מה שעלה המחשב בתאילנד.
לוני מסוני אמר משהו בדבר הקשר בין המחשב שלי לתחת שלו. כעבור חודשיים התנדב מישהו שנסע לבנגקוק לקחת אתו את ה"ואיו". רק נדמה שכולם בבנגקוק מבתרים את נשותיהם לעשר חתיכות. צהלת השמחה שלו מצאה אותי בניו יורק. לא תאמין, הוא אמר, במעבדה אומרים שיעלה 150 דולר לתקן את המסך. לתקן, לא להחליף. הם מבקשים רשות לפתוח אותו. הרשות ניתנה. המחשב תוקן. זה עלה 8,000 באט. יש לי קבלה. חברי נדד עם הלפטופ בכל העולם עד ששב אתו לארץ. כשהדלקתי אותו בהתרגשות, זהר המסך כמו עץ אשוח בחג המולד. דאגתי שהרציקוביץ' יידע את העובדות. עכשיו אני מספר לכם.
תיאוריית הקשר שלי היא שמבקשים לנשל אותנו מכל מה ששלנו בזכות. מנסים לשכנע אותנו שמחשב בן שנה הוא פאסה ושצריך להחליף אותו. מנסים לשכנע אותי שזמר בן 60 הוא פאסה ושצריך להחליף אותו. משכנעים אותנו שהזבל שדוחפים לנו הוא ארוחת גורמה. שלכל דבר יש תחליף. כמו שאין מי שיחזיר לי ולו יום אחד מחמישים שנותיי, אין מי שייקח ממני את מה שאני אוהב. אי אפשר לדחוף לי בכוח את מה שאינני יכול לעכל. מי שזה פתטי בעיניו, שיצטרף לסוף התור.
בפתח הדברים נאמר ש-50 שנה זה המון זמן. אם אין מי שינסח עבורי תרבות חדשה, אני מתנדב לקפוץ מהמצוק כשאני מחבק את הישנה. זה כל מה שיש לי. לעתים נדמה שזה לא מספיק. עד שדילן שר את "כמו אבן מתגלגלת", שרק במקרה נבחר השנה לשיר הרוק הטוב ביותר בכל הזמנים. אם אתה ניצב במקום אחד מספיק זמן, בסוף החיים חוזרים אליך. השאלה היא מה זה מספיק זמן. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
