 |
 |
|
|
| ג'ולין ג'ולין, תכיני חמין |
|
|
|
| ניצן חורש עם 10 אלבומי הגיטרות שעשו לו את השנה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
דה זוטונס, "Who Killed The Zutons"
|
|
|
 |
|
|
|
בלי להיות הסנסציה של השנה, עדיין על תקן חימום של להקות השורה הראשונה, וכמו ניל מלר מקבוצת הכדורגל האדומה של העיר, הזוטונס עלו מהספסל כדי לנצח בסטייל אמיתי של מעמד הפועלים. "Who Killed The Zutons" הוא אלבום "קטן", מחמם לב, מהסוג שבאמת לא עושים כמותו יותר.
הוא הצטרף למסורת ליברפולית, מ-"Rubber Soul" דרך התקליט של The La's ועד לסצינה הנוכחית עם הקוראל. לזוטונס יש לחנים שנשמעים קצת כמו מיוזיקל במתנ"ס המקומי, הומור עצמי מקסים, מדים וחיבה עמוקה לסקיפל (שיכולים להעמיד אותם כתשובה האנגלית לוויט סטרייפס), גיטרות צלולות וחמות ואת אבי הרדינג הסקסופוניסטית שוברת הלבבות. ההפקה האוורירית של איאן ברודי בכלל עשתה מהזוטונס אוצר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דה זוטונס
|
|
|
|
|
|
|
דה ליברטינז, "The Libertines"
|
|
|
|
|
|
|
האחרון של הליברטינז עושה רושם, נכון לעכשיו, כמו האחרון של הליברטינז. Baby Shambles של פיט דוהרטי כבר במצעדים ומסובכים מעל הראש בצרות משל עצמם, קארל בארט גם הוא עושה תוכניות לבד – הוא הוריד את הלהקה מהדרכים ומתנחם בינתיים בסופרגרופ עם טים ברג'ס.
אם היה אפשר להרגיש באיזשהו הבדל אז מילא, אבל הליברטינז המפורקים ממשיכים להישמע אותו הדבר: על הקצה ובתוך פארודיה קוקנית. אלבום פופ מחופף, מושלם ומפורק לחתיכות, על החיים ועל המוות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דה ליברטינז
|
|
|
|
|
|
|
קינגז אוף ליאון, "Aha Shake Heartbreak"
|
|
|
|
|
|
|
כאילו שקינגז אוף ליאון של תקליט הבכורה לא הספיקו, הלהקה הזו היתה חייבת ללכת קדימה, אחורה, ולצדדים; ממתי קאובויז עושים אוונגרד?
יש מי שיתווכח אם זה אכן אלבום הרוקנרול האמריקאי של השנה, אבל אין הרבה שיחלקו על כך שמדובר באלבום הגאראז' הכי דכאוני של השנה או באלבום היודל של העשור, למשל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קינגז אוף ליאון
|
|
|
|
|
|
|
הולי גולייטלי, "Slowly But Surely"
|
|
|
|
|
|
|
החדש של הולי גולייטלי הוא המשך ישיר ל-"Truly She Is None Other" המצליח מהשנה שעברה (באמצע היה גם תקליט הופעה, סך הכל כבר 13 תקליטים ברזומה). מנסיכת הגאראז' של Thee Headcoatees, הולי גולייטלי עושה את דרכה, לאט אבל בטוח, למקום בו יש סכנה שכל העולם יתאהב בה.
"Slowly But Surely" הוא תקליט ממיס של ריקודים צמודים, המורכב מבלוז נשי, סיקסטיז ביט וקאנטרי שיק בקוקטייל שאי אפשר לעמוד בפניו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הולי גולייטלי
|
|
|
|
|
|
|
דה ביז, "Free The Bees"
|
|
|
|
|
|
|
פסיכדליה מסחררת, אליפות בכתיבת פופ, מאסטר בעיבודים. כמה ש-"Free The Bees" הוא תקליט רטרו אולטימטיבי, הביז לא נשמעים כאילו הם מנסים לשחזר את הסיקסטיז, יותר כאילו הם מעבירים חיים שלמים, מלאים וגאים בריקודי בוגאלו בתוך פטריית הזייה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דה ביז
|
|
|
|
|
|
|
גרהאם קוקסון, "Happiness In Magazines"
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שנים של התבזבזות מרגיזה בלהקה של קופצי העגלות הסדרתיים, וסדרת סולואים משלו שלמי היה כוח לשמוע אותם, גרהאם קוקסון עשה משהו שכבר קשה היה להאמין שיקרה: הוא מימש את עצמו והקליט סוף סוף תקליט שלם.
כשמדובר בקוקסון, המשמעות היא שיש כאן באמת מכל טוב: מבארט וסקוט ווקר עד פאנק-רוק ובילי צ'יילדיש. פתאום הכל נפל למקום, וזה עוד בלי לדבר על הגיטרות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גרהאם קוקסון
|
|
|
|
|
|
|
לוריטה לין, "Van Lear Rose"
|
|
|
|
|
|
|
ג'ק ווייט הזה ממש לא פראייר, ואחרי הולי גולייטלי הוא להטט עם חתיכה אחרת, אגדת הקאנטרי לורטה לין. לין, זמרת נהדרת גם בפתחו של העשור השמיני לחייה, חזרה לספר בעליצות, כאב והמון חן, סיפורים על המשפחה בבית ועל החיים בנשוויל.
המעריץ ווייט, בגיבוי הרכב נגנים מלהקות דטרויט והאיזור, לא ניסה לשנות את הגברת אבל גם לא פחד לפתוח גיטרות כשצריך, והשידוך הזה הוליד אלבום ווסטרן עם טוויסט בקלאסה אמיתית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לורטה לין
|
|
|
|
|
|
|
מוריסי, "You Are The Quarry"
|
|
|
|
|
|
|
זה לא באמת קאמבק – מוריסי המשיך לעשות את הדבר שלו עם כנופיית הגריז שלו גם בשבע השנים הקודמות, רק שמחוץ לסצינה הפורטוריקנית בחוף המערבי לא הרבה גילו עניין. ועדיין, מי ציפה לקבל אותו בסטייל אלביס של לאס וגאס?
מוריסי הציג השנה התבגרות מרגשת של משורר ואייקון פופ, כשהקול שלו טוב מתמיד, הרובה מכוון אל ישו, אמריקה ובריטניה, והוא עוד חמוש בכמה שירים שצולחים אפילו את ההפקה המוזיקלית הדי מחרידה של "You Are The Quarry".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוריסי
|
|
|
|
|
|
|
דבנדרה בנהארט, "Rejoicing in the Hands"
|
|
|
|
|
|
|
השני של הנווד ההיפי האמריקאי דבנדרה בנהרט, והראשון מבין שניים ששיחרר השנה. לו-פיי אקספרסיבי, חמקמק, חשוף ומטורלל, רישומים גסים ועדינים כאחד של קטעים אקוסטיים רבי מסתורין, שנשמעים כמו מפגש בין מארק בולן לדניאל ג'ונסטון, או משהו בלתי אפשרי אחר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דבנדרה בנהארט
|
|
|
|
|
|
|
דה בלוסקינס, "Word of Mouth"
|
|
|
|
|
|
|
היו לא מעט אלבומים השנה שנסעו על ריפים של לד זפלין ודרייב של MC5 , זה של הבלוסקינס היה כנראה המוצלח והרב מימדי מכולם, בזכות כישרון הכתיבה וקלילות התנועה.
האלבום המלא הראשון שלהם, "Word of Mouth", הצליח להיות פאן טהור של רוקנרול נצחוני, בלי שיהיה אפשר לחשוד ברביעייה הזו בטמטום, וזה הישג מכובד.
|
|
|
|
|
|
|  | | דה בלוסקינס | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | זה רק רוקנרול אבל אני אוהב את זה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
