 |
 |
|
|
|
|
|
|
| ניצן חורש נאלץ להאזין לעוד פסקול מעליות נובורישי של מובי, והצליח ליהנות מדאפט פאנק, שלא מחדשים דבר, אבל עושים טוב את מה שהם עושים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מובי כותב בעטיפה של "Hotel" על העניין שהוא מוצא במלונות - חללים נייטרלים שבני האדם בונים לעצמם, מתארחים בהם לתקופה קצובה, ולא מותירים אחריהם זכר. הנמשל שלו הוא הקיום האנושי עצמו. בנימה ישירה מוסיף מובי שהשאיפה שלו היא ליצור מוזיקה שתייצג את האנושיות ה"מלוכלכת", ולא את העדר החיים של החללים הדוממים הללו.
כשציניקן ותעשיין מצטיין כמו מובי נכנס לקטעים הכנים שלו, שם הוא הכי מסוכן. זה קצת מתבקש מדי להגיד שהוא נכשל במשימה שהציב לעצמו, שהוא ייצר עוד פסקול מעליות נובורישי, ושזה נורא לדמיין איך תישמע המוזיקה שלו אחרי ביקור של חדרנית. אבל מה לעשות - קשה שלא להיענות להרמה כזו להנחתה. יותר נקי, מסודר ומעוקר מזה? לא יכול להיות, זה כבר באמת יהיה לא אנושי.
בתקליט האלטרוניקה למבוגרים החדש של מובי אין סימפולים, ומנגד הוא כולל הרבה שירים בהם האמן והמפיק שר בקולו, וכאלה בהם הוא מארח את הזמרת לורה דואן. לגברת אפשר להחמיא ולומר שהיא סתמית. אצל מובי, השילוב
של השאיפה הנוכחית שלו להיות דיויד בואי/ גארי ניומן, יחד עם כריזמה קולית של פקיד בקבלה, תורם תרומה מכרעת להיות "Hotel" אלבום חסר אימפקט באופן מפתיע. גם אם בוחנים את זה לשיטתו של מובי, מומחה בטריקים זולים להפעלת בלוטות הרגש. הדיסק הארוך הזה (14 רצועות) כל כך חסר וקר, עם שירים שהם גג אכסניית נוער, עד שאני מוצא את עצמי מזמזם בגעגועים את "We Are All Made of Stars".
זה לא שמובי לא מתאמץ: הוא נותן ממגוון היכולות (קטע עם גרוב רייברי! נגיעות גיטרה!), יש פזמונים אינסופיים, טקסטים שהם פרסומות לשאנטי והריינג' המלודי המוכר שלו, בין הבנאלי לערסי. לפרקים אפשר לטעות ולחשוב ומדובר באלבום של רובי וויליאמס, אבל יש רגעים בהם ברור לגמרי מי האיש שמאחורי המיזם: אלה שראויים לציון, ולא לטובה, הם הקאבר ל- "Temptation" של ניו אורדר, ו- "Lift Me Up", שמתמצת את ההוויה של מובי: שיר נגד הפונדמנטליזם האמריקאי, שכל כולו התלהמות פופוליסטית. איך לומר, זה לא דיסק כל כך טוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מובי, עטיפת הדיסק "Hotel"
|
|
|
 |
|
 |
|
מרגישים פה את התיקרה
|
|
|
 |
|
|
|
לחדש של דאפט פאנק קוראים "Human After All". האם צריך לפרש את זה ככתב כניעה? הכרה במגבלות האנושיות, או במגבלות המכונה? מרגישים פה את התיקרה, זה ברור. אין הרבה מוזיקאים שהצליחו להגדיר את עצמם יותר מפעם אחת, בצורה שהטביעה חותם; דאפט פאנק כבר עשו את זה פעם אחת, כפורצי דרך או לפחות סמנים של תקופה במוזיקה האלקטרונית, ומכאן התחושה שהזמן שלהם קצוב. נו, כנראה שהם באמת הם רק בני אדם, אם לאלבום הראשון שהם מוציאים אחרי כל כך הרבה זמן דאפט פאנק לא מביאים שפנים חדשים או ארסנל שונה של סאונדים.
"Human After All" הוא בתחומי פורמולת דאפט פאנק שזכורה מהמסיבה ההיא, כשגם בתוכו הוא עני בהתפתחויות. הקטעים נוסעים על וואן ליינרים בסגנון "Television Rules The Nation", שכמו הפלייבקים לא מצליחים לספק איזו אמירה משמעותית. ועדיין, למרות שהקטע שלהם טיפה התעפש עם הזמן, דאפט טובים במה שהם עושים. קטע מהפנט כמו "Prime Time" הוא חריג כאן, השאר קצת צפוי, אבל עדיין יפה. דאפט פאנק עושים רושם של נהנים. אפילו מהמגבלות שלהם.
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הדיסק "Human After All"
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | זה רק רוקנרול אבל אני אוהב את זה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
