 |
 |
|
|
|
|
|
|
| ניצן חורש עושה קצת סדר לקראת פסח: Panico מייצרים פאזל מבריק של סאונדים וגרובים, The Others עוצמתיים ומרגשים, ווילי מייסון באלבום בכורה בנאלי והוט הוט היט עם אוסף סינגלים מתוקתק מדי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
Hot Hot Heat - Elevator
אחרי תקליט ראשון שנשאר בתחומי האינדי ואחרי "Make Up The Breakdown" שהרחיב את המעגלים, הוט הוט היט כבר מוציאים אוסף סינגלים. נכון שהשירים ב-"Elevator" חדשים, אבל במקום שהם ייתחברו למשהו שמזכיר אלבום אולפן, נשמע שהתכלית של כל אחד מהם היא הטופ 20. בתור סינגלים חלק מהם באמת עושה את העבודה, כמה מהם מבריקים; ברצף, אפשר לצרוך אותם רק במינונים מבוקרים מחשש להרעלה. זה חבל, כי הוט הוט היט היא להקה שקשה לא לחבב: בתור התחלה, יש להם סולן עם פזילת חן שדופק שפגטים מאחורי סינטי. הם גם תמיד היו יופי של להקת סינגלים, אבל להוציא איזה "Bandeges" חורך מצעדים מדי פעם זה דבר אחד, ולשחרר תקליט שלם שנשמע כמו פליי-ליסט של רדיו זה משהו אחר, זו כבר מקצוענות.
הוט
הוט היט איבדו בדרך ל-"Elevator" את הגיטריסט דנטה דקרו, שהתבאס מהכיוון שהלהקה משכה אליו במהלך ההקלטות. נו, כנראה שעל זה מדובר; גם אם האלבומים הקודמים של הוט הוט היט לא היה מושלמים, היתה שם תחושה של מערכת עצבים שעברה התעללות של ספידים, של משהו לא לגמרי מוברג, עם שינויי מקצבים מפתיעים ומהלכים פופיים שעקפו את את הרגעים הצפויים. גם ב-"Elevator" סטיב בייטס מפליא לשיר ולהשתנק, עדיין הפטיש שלהם לאייטיז משכנע יותר מרוב המתחרות על הבלטה, ועכשיו בתפריט יש גם מלודיות אלביס קוסטלו שטופות שמש. רק שמישהו כאן בא לתקתק את העבודה, עיגל את הפינות והוסיף עוד 17 פיזמונים לכל שיר כדי לנפק קבלות, ויש לזה מחיר. נותר רק לאחל להם שיראו לברייברי מה זה בדרך למעלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הפטיש לאייטיז עדיין משכנע, אבל התקליט מחושב ומלוטש מדי. hot hot heat
|
|
|
 |
|
 |
|
Panico - Subliminal Song
|
|
|
 |
|
|
|
אם יש אלוהים, Subliminal Song יעשה את פאניקו גדולים. הלהקה הזו כל כך יותר טובה מרוב האלקטרו-פאנקס בשטח - וזאת לא הסחורה היחידה שיש לה בשרוול- שקשה להבין איך זה לא קרה לה מתי שהוא קודם לכן, נגיד בעשר השנים האחרונות לקיומה. אולי זה בגלל שהיא מצ'ילה?
לפאניקו יש גיטרה ובס Pאנק-Fאנקיים עילאיים, מכונת תופים, קלידים סטייל פייר הנרי, ואת אדי פיסטולס הכוכב, ששר בספרדית או אנגלית במבטא מצחיק. על מה הוא שר? למשל על זה שנמאס לו משיחות טלפון ארוכות, שלא מצליחים לקבוע בהן אם ללכת לדיסקו או לא ("Telephone Dilemma").
הדיסק הזה, הראשון שלהם שיוצא בצורה מסודרת בעולם, מכיל קטעים חדשים וגם כמה קודמים שהלהקה הוציאה, והוא פאזל מבריק של השפעות, סאונדים וגרובים. פאניקו נשמעים קצת כמ DFA ("Transpiralo"), קצת כמו הקראמפס ("Iguana"), יש להם צלילות פסיכדליות ("Guerra nuclear"), גראז' מהחלל ומה לא, כשהכל באוירת פנטזיית טראש לטינית. כל שיר כאן יותר טוב מהקודם, וגם הקודם היה מצוין: הדינמיקה היא העניין ופאניקו מדלגים בקלילות מעל כל מלכודת ג'נריסטיות. ללכת לדיסקו, בטח.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מדלגים בקלילות מעל כל מלכודת ג'נריסטיות. panico
|
|
|
|
|
|
|
Willy Mason - "Where The Humans Eat"
|
|
|
|
|
|
|
הקול של ויילי מייסון לא נשמע כמו של אחד בן 19, יותר בכיוון של כפול מזה בגיל, וגם השירים שלו ככה. הסיפור הוא של ילד שגדל בבית ארטיסטי ומנותק במסצ'וסטס, מרוצף בתקליטי פולק, שיצא איזה ערב להופעה של Bright Eyes ולמחרת בבוקר מצא את עצמו על הוואן של הלהקה במקום על האוטובוס לבית הספר. קונור אוברסט העלה אותו לשיר איתו שיר בהופעה, מייסון קיבל השראה, לקח גיטרה ויצא מאז להסתובב לבד ברחובות ניו יורק. הוא התחבר עם הומלסים, נשדד, נעצר בטעות, דברים כאלה, וגם כתב את השירים לדיסק הראשון שלו, Where The Humans Eat, שמתעסק בחיים עירוניים לא מאוד זוהרים ובביקורת על אמריקה. במקומות הרלבנטיים ווילי מייסון מוכתר כבר כנסיך הפולק החדש, אבל מה שבאמת מפתיע זה שסיפור המסגרת שלו הוליד אלבום ראשון כל כך בנאלי.
בסופו של דבר, מייסון לא נשמע בן 19 בעיקר כי קשה לזהות אצלו משהו צעיר. הוא שומר על הפולק בטריטוריות אמצע הדרך הבטוחות, במקום לעשות משהו בעל משמעות עם הפורמט האישי הזה, כמו שאחרים בגל הנוכחי הוכיחו שאפשר. זה שהבחור לא אוהב את ג'ורג' בוש לא עושה את השירים שלו יותר מעניינים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לא נשמע בן 19. ווילי מייסון
|
|
|
|
|
|
|
The Others- The Others
|
|
|
|
|
|
|
The Others יצרו רעש רציני הרבה לפני שהאלבום שלהם יצא: המוניטין שלהם התבסס על הופעות גרילה פרועות ברחבי לונדון - באנדרגראונד, ברדיו 1 או במוזיאון, מלוות בקהל מעריצים-חברים נאמן שעונה לשם קוד משלו, "קמיקזה 853". ההופעות האלה הן חלק מהאג'נדה של להקה שההמנון שלה נקרא "This Is For The Poor" ושמנופפת בדגל של אאוטדיידריות. ההייפ סביב הפאנק-לוזרים האלה נוצר בעיקר בזכות הקירבה האמיצה שלהם לפיט דוהרטי והליברטינז- כנראה אין דרך יעילה יותר לעשות את זה בימים אלה.
The Others לא נשמעים לרגע כמו הליברטינז, אבל זו אותה גישה משוחררת, כנה, אינפנטילית ולא מלוטשת שהופכת אותם למרגשים. ברור ש- The Others, לפני המוזיקה, הם קודם כל רעיון, אבל הפוסט-פאנק שלהם הוא לא פסקול מגזינים. דומיניק מאסטרז, מנהיג הלהקה, בין שאר הסיפורים אודותיו, הוא צרכן סמים אדוק ובן זוג של טרנסקסואל, שיורק טקסטים עוצמתיים/עילגים על הילדות הדפוקה שלו; הקול שלו גבולי, יכול להיות שעדיף היה אם חצי מהשירים המאוד בסיסיים שלו היו נשארים על הריצפה אחרי סטייג' דייבינג ולא עולים על דיסק, אבל הוא מספק גם חומר חזק באמת, "In The Background" ו-"William" למשל, ו-ווייב כללי מטלטל ששווה את הכל.
|
|
|
|
|
|
|  | | מנופפים בדגל של אאוטסיידר. The Others
| |
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | זה רק רוקנרול אבל אני אוהב את זה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
