 |
 |
|
|
|
|
| לרון מיברג בא להקיא מהקרנבל של ערוץ 10 סביב נגה שחר וערוץ פלייבוי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
4/1/2005 17:16 |
|
|
|
|
|
|
|
אם בוחנים את מעלליה הטלוויזיוניים של צופית גרנט בטור גיאומטרי עולה, הדעת נותנת שבאחת התוכניות הבאות שלה תבחר גרנט להעניק שירותים אוראליים לאחד מאורחיה. אילו הייתי פחות נשוי ומונוגמי בהשקפתי – הייתי מתנדב. לא בגלל משיכה מינית לגרנט. לא בגלל שאיפה בלתי ניתנת לריסון להופיע בטלוויזיה. לא בגלל רצון לקרנן את מאמן הנבחרת הלאומית בכדורגל. יש רגעים טלוויזיוניים מכוננים שאסור להתנזר מהם. אין דבר קל יותר מלשבת בבית, מוגן מצינת החורף, וליידות אבנים בתועבה הנפרסת בימים אלה במלוא כיעורה הדוחה, על מסך הטלוויזיה הישראלי.
מדורת השבט הזאת, שפעם הפיקה חום נטול זדון ומגמתיות, החלה חורכת לאחרונה את הצופים בה. לפעמים צריך להרפות מעקרונות, לקום מהכיסא ולחצות את הקווים כדי לתת דוגמה אישית. רק התמסרות טוטלית לזן הטלוויזיה הנקלה שצופית גרנט, שולחיה וערוץ 10 הם מחולליו, תוכיח את התזה שלי שבעוד שנה יתגעגעו השמרנים, השפויים והמסורתיים שבינינו, למפגשה אמש של גרנט עם נגה שחר, השפנפנה הציונית הראשונה.
מישהו מכתביו הצעירים והנועזים יותר של NRG, היה כותב מציצה במקום שירותים אוראליים והיה קורא לשחר כוסית ולא שפנפנה. בכל שנותיי ככותב סירבתי לכתוב כוסית. גם מציצה – בלואו-ג'וב לא נשמע יותר טוב – לא יושבת לי טוב בפה. דברים אלה אינם נמצאים בסתירה לעובדה שברשותי אוסף גיליונות פלייבוי הגדול והמלא ביותר בארץ. או לעובדה שבשלבים שונים של הקריירה שלי
פרסמתי, כעורך וככותב, צילומי עירום אסתטיים, כתבות על גיבורי פורנו וראיון עם יו הפנר, מייסד ומו"ל פלייבוי. וכי מתישהו באמצע שנות ה-80' לא היססתי כאשר הוצע לי לראיין את בוב גוצ'יונה, מו"ל פנטהאוז, בביתו המפורסם במנהטן.
כאשר ישבתי עם גוצ'יונה ליד הפסנתר המוזהב שהיה שייך לג'ודי גרלנד ומול ציורי המופת שהיו תלויים על הקירות, לא טעיתי לרגע ולא גרסתי שאני נמצא במחיצת מישהו מסדר הגודל ההיסטורי של בן-גוריון. גוצ'יונה היה ונשאר סרסור של תועבה, והיה זה רגע מצער ומעורר לעג כאשר חבר לגליה אלבין, מו"לית מוניטין בסוף דרכו, כדי להקים את מוניטין-פנטהאוז. מהלך שריסק סופית את המגזין ששינה את פני העיתונות בישראל.
אנחנו, בניגוד לערוץ 10, שהופך בחודשים האחרונים לאכסניה נטולת עמדות מערכתיות עקרוניות ולמסלקה בוטה של יחסי ציבור וגירודי גב הדדיים עם תעשיית הבידור המקומית והאמריקאית, פרסמנו צילומים של הלמוט ניוטון, ריצ'רד אבדון, אנני לייבוביץ', רוברט פרנק, לי פרידלנדר ואחרים, לא על חשבון מאבק חסר פשרות נגד אריק שרון ומלחמת לבנון. אנחנו, בניגוד לערוץ 10, מעולם לא שיעבדנו גיליון שלם – שכמוהו כלוח משדרים – לאינטרסים כלכליים חיצונים שרק במקרה נפגשים במכנה המשותף הנמוך ביותר שהטלוויזיה הישראלית מנחשת, כנראה בטעות, שבו נמצא הפוטנציאל הרייטינגי שלה.
צופית גרנט? גרנט היא כלי שערוץ 10 עושה בה שימוש ציני, כנראה שלא בניגוד לרצונה. קריאות העידוד שנשמעו הבוקר מאתר זה בזכות המפגש אמש בין גרנט לבחורה האומללה, החבולה והמצולקת נפשית ופיזית שנבחרה להגיש את משדרי ערוץ פלייבוי ישראל אחרי שגברה על בלונדיניות שופעות ממנה והיודעות שסיליקון לא נמצא בחלב עמיד, הן מסוג הצרימות החורקניות המלוות את חיי התרבות הירודים שלנו. אינני פוריטן שמראה שתי נשים כמו-אטרקטיביות, המלקקות בסוגסטיביות פורנוגרפית גביעי גלידה ודוחפות לפיותיהם הפעורים נחשים לא ארסיים, מדרדר אותו לשטיפת עיניו בליזול ולנטילת ידיו באקונומיקה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נגה שחר וחברה. צילום: אמיר מאירי
|
|
|
 |
|
 |
|
מוציאה שם רע למיניות הישראלית
|
|
|
 |
|
|
|
חיינו מבוזרים דיים כדי שיהיה בהם מקום גם לארוטיקה, מיניות פומבית ופרובוקטיבית, ומי שמתעקשים, יכולים גם להחליף בני זוג ללילה. זה בסדר מבחינתי. ספק אם מסך הטלוויזיה הישראלי, שאינו מצליח או בוחר להכיל תוכניות איכות אלא כרוך על קרסולינו במאמץ נואש לחלץ אותנו מבגדינו, בוחר נכון כאשר הוא מעדיף להכריז על קיומו השולי באמצעות שיעבוד שני ערבי שידור תמימים למאמץ ההחדרה השיווקי של פלייבוי. תסריטים כאלה נגזרים תמיד מעולם הקונספירציות התקשורתיות הנחות ביותר. ומה שעשה ערוץ 10 אינו נחות יותר משעשה ידיעות אחרונות כאשר הציג את אסף יגורי ז"ל, כבוגד ומרגל מצרי אחרי שהעובדות נבדקו והופרכו בזמן אמת מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה נפל יגורי בשבי, על ידי הרמטכ"ל מוטה גור וצוות שמונה מטעמו.
במוצאי שבת שידר ערוץ 10 בקול תרועה רמה וצלצולי פרומו, את תיעוד התחרות על תפקיד השפנפנה הישראלית הראשונה. ערוצים מתקשים לוותר על הזכות הקדושה לשדר נחשולי שדיים גועשים ונערות בעלות איי.קיו דו-ספרתי הנאבקות על תפקיד נחשק הנגזר מגודל תותבות הסיליקון שהושתלו בגופן. ערוץ 10 המתוחזק בידי בעלים המדממים מזומנים לחבית נטולת תחתית, אינו יכול לעמוד בפיתוי פחות מאחרים. תיעוד נסיבות בחירתה של נגה שחר, מי שחרטה 57 משגלים "דיסאסוציאטיביים", כדבריה, חוויה חוץ גופית בעברית, שידיה מצולקות, מוחה האינטליגנטי קודח באש תקשורתית ומיניות מוחצנת ופומבית הן מטה לחמה, היה נחות ודוחה כשלעצמו.
מיז שחר, המוציאה שם רע למיניות הישראלית, ושערוץ 10 ליווה אותה עד אחוזת פלייבוי בלוס אנג'לס, כולל התמרחותה של שחר על גופו הישיש של יו הפנר והמתוחזק בעזרת שש שפנפנות שהיקף החזה של שחר כהיקף ידיהן, והיומרה להוכיח לאבו-שפן הפלסטי שנשים ישראליות מחרמנות כמו נערות הוואלי הפרועות ביותר, היו רגע טלוויזיוני נחשוני ופורץ דרך מסוגו. במידה והדרך מובילה אל עולם הפרברסיות של לארי פלינט ולדומיו. ברבורה האינסופי של שחר, כמו רגע האמת שבו הקיאה את נשמתה מחוץ לחלון המכונית, כי זה מה שקורה אחרי שבולעים יותר מדי נוזלי גוף (השחקן מייקל וויניקוט) ולא שוטפים בליסטרין, הגדירו את גובה הרף. כפוף לשיטתו של ערוץ 10, שחולל תעלולים דומים עם ריצ'רד גיר וכוכבי הוליווד אחרים בשם הזכות להיות במחיצתם, אחרי שנפרדנו מתוכנית המקור על נגה שחר, עבר הערוץ לשדר שעתיים תמימות על החיים באחוזת הפנר וצייר קווים לדמותו. ארבע שעות ברוטו סך הכל.
כדי להסיר ספק: ליו מרסטון הפנר זכות היסטורית בתחום פריצת הדרך אל מעוז השמרנות האמריקאית. בשנות ה-50' וה-60' היה פלייבוי שלו מגזין איכותי, שפרסם מאמרים מאת טובי הכותבים, והגדיר את המיניות האמריקאית החדשה טרם שניתוחים פלסטיים הפכו את השכנה ממול לשפנפנה נחשקת ונטולת עכבות ששדיה מזדקרים לפניה כטילי שיוט המכוונים לבגדד. הפנר של שחר וערוץ 10, הוא צל חיוור ופתטי, נלעג בכל אמת מידה, של ימיו הגדולים. פלייבוי – כדי להישאר בחיים – נאלץ לסגור מרחקים אל עבר פנטהאוז והאסלר. זה היה חדש ומרתק כאשר שרית ישי-לוי ראיינה את הפנר בסוף שנות ה-70'. זה היה מחניק, מעיק ופלסטי מדי, כאשר שחר וערוץ 10 התרפסו בפניו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פלייבוי, הלוגו
|
|
|
|
|
|
|
יש לנו ילדים
|
|
|
|
|
|
|
נגה שחר היא תופעה לא ייחודית אך ייצוגית שהדיון בה מתנהל במרץ המתבקש. בעיני, היא מכמירת לב, מעוררת תוגה גדולה ומביישת את המיניות הישראלית המתחדשת. מכיוון שערוץ 10 אינו יודע מתי להפסיק, נכפתה שחר על צופית גרנט ביום שני. גרנט היא אסון המתרחש נגד עינינו. לכן אמרתי בפתח הדברים שלא קשה לנחש מה יהיה הצעד הנועז הבא שלה, שכמובן יתוקשר בפעלתנות הנדרשת. היא כבר התנשקה עם נשים. ליקקה לחיים הכט (מטפורית). התגססה עם סלבס. ובשבוע הבא תתעלק על אדיר מילר. כאילו שלא נותרו בישראל דמויות ראויות מחוץ לביצת הטלוויזיה.
אם הליקוק סר הטעם להפנר המקשיש, היה תוכנית אחת יותר מדי, צופית גרנט עם נגה שחר עבר כל גבול. גרנט היא ההוכחה המובהקת למה שמנהלי הטלוויזיה החדשים חושבים עלינו. כיצד הם מפענחים את ההעדפות התרבותיות שלנו. מה הם מאכילים אותנו מתוך הכרה שזה מה שאנחנו מבקשים לבלוע. לא שפגישה לילית של קובי מידן עם שחר היתה עולה יפה יותר. המזל הוא שמידן אינו יכול להרשות לעצמו לרדת לשפל המדרגה הפורנוגרפי הזה. בתהליך הפורנוגרפיזציה שעובר על ישראל – באינתיפאדה הקודמת ברחה ישראל אל האוכל – מפגש עמוס ויברטורים רוטטים, דילדואים של גמלים, לשונות משתרגות, וידויים חושפניים על אונס ואובדן בתולים, הם הבשר ותפוחי האדמה של לוח המשדרים. ההתגייסות של ערוץ 10 לקידום פועלו של ערוץ פלייבוי, זה הבונוס.
לגרנט יש בעל. לשחר יש אמא. לנו יש ילדים. ההתעלמות הבוטה מכל הנ"ל הם ההוכחה שלאף אחד לא אכפת יותר – חוץ מהצורך לקומם במכנסינו הקולקטיביים זקפה ציונית הולמת – משאריות טעמנו הטוב. מה היה הערך המוסף של המפגש הנוסף עם שחר? דיון מחודש בחזה הקטן שלה? דיבור על כאב אובדן הבתולין? החסרונות של יחסי מין על ערמות של חציר? הסקרנות הרעבתנית שבה חמדו שתי נשים צעצועי מין והתחנפו לפלדי הבמאי שיש לו יותר מחמישה ס"מ? התנהלותה הזנותית של שחר בעידודה של גרנט שרובי ווקס היא אלילתה הגדולה?
הצחקוקים הקטנים שישראלים חווים כאשר הטלוויזיה – שדוד בן-גוריון התנגד להקמתה מסיבות אלה ממש – לבשה בסוף מכנסונים לוהטים, קנתה ויאגרה, אמצעי מניעה, חבשה קונדום על העדשה ויצאה לשטח? מקום בו שורקים כדורים ואפשר להוציא עין מוויברטור? הערך המוסף הוא הידיעה המנומקת והברורה כשמש שבאחת התוכניות תעניק גרנט שירותים אוראליים, בצחוק כמובן, לאיזה סלב שיש לו תוכנית ויצים נחותה בטלוויזיה ושיחד הם יעשו הכל כדי להרים את הרייטינג שלה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
