 |
 |
|
|
| את כל הבנות אני אוהב, במיוחד את אלה שנותנות |
|
|
|
| ליוני רז פורטוגלי יש טעם קצת משונה: הוא מעדיף את "אלפי" ברימייק הקיצבי של ג'וד לאו במקום את הגרסה הקלאסית של מייקל קיין |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רימייקים הם דבר מוצלח.
מעטים הם הסרטים ששרדו את מבחן הזמן: אפשר כי קצבו של הסרט אינו מתאים עוד לתקופה החדשה, אך ייתכן כי דווקא שינויים טכנולוגיים כבירים הפכו את מאמציו של הבימאי המקורי מסורבלים. ישנן, כמובן, סיבות נוספות (סגנון משחק משונה שהיה אז באופנה וכולי) ומכל מקום, זלילת סרטים מהעבר היא אופציה יפה שנותנת כבוד להיסטוריה של הקולנוע, פוגעת במיסטיות המטופשת שהודבקה לסרטים קלאסיים ונותנת לנו הזדמנות נחמדה לרדת לסוף דעתו של הבמאי, להשוות בין החידוש למקור.
הבימאי צ'ארלס שייר אוהב רימייקים: סרטו "אבי הכלה" מ-91', הוא רימייק לסרט של ווינסנט מינלי מ-50'. "אבא מתארס" מ-98' הוא רימייק ל"The Parent Trap" של דייוויד סוופיט מ-61' ו"אלפי", סרטו החדש, הוא רימייק לסרטו הבריטי של לואיס גילברט משנת 66'.
אלפי (ג'וד לאו המשגע, "הכשרון של מר ריפלי", "קולד מאונטן", "סקיי קפטן") הוא נער שעשועים כריזמטי עם לב של אבן. הוא הגיע מלונדון לניו יורק
כדי לעשות כסף (כנהג לימוזינה) ובינתיים, עד שיקים עסק משלו, הוא מנסה להשכיב את חצי האי. ג'ולי (מריסה טומי) היא אם חד הורית בודדה שבונה עליו לעתיד, ניקי (סיינה מילר) היא חתיכה צעירה וספונטנית שמקסימה אותו בהתחלה אך הופכת תלוייה בו מדי, וליז (סוזן סרנדון) היא גברת מבוגרת אך חשקנית ועשירה, שמצליחה לתפוס אותו באשכים. לא נשכח את לונט (ניה לונג) זוגתו השחורה של חברו הטוב היחיד מרלון, שתיכנס אל התמונה בשלב מתקדם יותר של הסרט.
נדמה שסרטים על טיפוסים סופר אינדיבידואלים ומנוכרים, כאלה שאינם בנויים לקשר ומעדיפים להשאר רווקים וחופשיים, היו באופנה מאז ומעולם. "האיש שאהב נשים" של פרנסואה טריפו הוא הקלאסיקה. בסרט זה רדיפת הנשים נתפסת כעסק רומנטי ונאיבי, קסום ועדין – הגיבור אינו מוצכ כגס רוח או שרלטן, אלא דווקא כמאהב טוב לב. סוג אחר של גיבור נמצא ב"עיניים גדולות" של אורי זוהר, סרט טרגי וביקורתי ממש, בו הגיבור רודף הנשים מוצג כטיפוס עלוב, שקרן עייף וחסר אונים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אלפי"
|
|
|
 |
|
 |
|
אלפי כמשתתף בתוכנית ריאליטי
|
|
|
 |
|
|
|
ב"אלפי" המקורי (שלטעמי הוא סרט קצת משעמם) בוחר הבמאי שלא לגנות או להלל את גיבורו (מייקל קיין הסופרקול). אלפי של קיין מסתובב בין נשות לונדון ללא שום מטרה ברורה, מפיג את כעס הצופים על התנהגותו הדוחה על ידי דיבור בלתי פוסק ישירות למצלמה, וכשמגיע סוף הסרט אינו עובר תהליך ברור של התפכחות. הוא כנראה נשאר אלפי.
בסרט החדש, לעומת זאת, ערך הבמאי מספר שינויים קריטיים. ראשית, הלבישו לאלפי מטרה: אם אלפי הקודם נהנה לעבוד כנהג לימוזינה שכיר ולהתבטל בשארית הזמן, אלפי החדש הוא בחור צעיר החדור מוטיבציה לפתוח עסק לימוזינות משלו. גם הטיפול בדמותו של אלפי לקראת סוף הסרט הופכת אבהית ושמרנית יותר – ניתן לו לעשות חיים כל עוד אפשר, לפני שהוא מקים את העסק ומתחתן כמו כולם.
טביעת האצבעות של הסרט המקורי היא, כאמור, פנייתו הישירה של הגיבור אל הצופים לכל אורך הסרט. אלפי נמצא במקביל בשני עולמות – עם דמויות הסרט, ואתנו. השטיק הזה אומץ, כמובן, לטובת הסרט החדש, ודווקא משתלב יופי.
האסוציאציה הראשונה כשרואים טיפוס צעיר ומטופח מסביר את אידיאולוגיית החיים הפאתטית שלו למצלמה מזכירה, כמובן, שלל תוכניות ריאליטי. עושה רושם שאלפי מייצג יפה את משתתף הריאליטי הקלאסי. הוא נוסע לאמריקה כדי לעבוד כנהג (האם זה לא המקצוע החביב ביותר על ישראלים צעירים המתגוררים בניו יורק?) ובסופו של דבר לפתוח עסק, הוא מפתח לעצמו סוג של אידיאולוגיה אנוכית, אולטרה קפיטליסטית, שמזכירה מאוד ספרי הגשמה עצמית (דוגמת "הנזיר שמכר את הפרארי שלו"), והוא גם מתלבש יפה.
מכיוון שהניסיון להפוך את האיטיות המסורבלת בכוונה של אלפי המקורי לקצביות סטייל "סקס והעיר הגדולה" לא עולה יפה כל כך (העסק נראה מעט מאולץ ולא מדוייק, וגרם לי לדמיין את הבימאי כאותו טיפוס ערירי שמשתמש בביטוי "דור האם.טי.וי"), אנחנו נשארים עם הכריזמה הלא נגמרת של ג'וד לאו, שבאמת מכשף את המסך וגורם לסרט שלא ישעמם לרגע.
בסך הכל, מדובר בסרט שעובר די מהר. ניו יורק נראית לא רע, המוזיקה בסדר (פס קול של מיק ג'אגר ודיב סטיוארט) והמלבישה עושה עבודה נהדרת. בעשרים הדקות האחרונות של הסרט הייתי עסוק בעיקר בלהבין איך לאו קושר את הצעיף שלו בצורה מחמיאה כל כך.
|
|
|
|
|
|
|  | | אלפי וסוזן סרנדון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | קולנוען, משורר, מאמין בחיים היפים. הומניסט | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
