תרבות NRG - רוגל אלפר, "ספיבק"

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

רוגל אלפר, "ספיבק"

הצצה ראשונה לגמרי לקטע מרומן הבכורה המדובר של מבקר הטלוויזיה לשעבר ועורך מוסף הארץ הנוכחי, על אודות סופר אימה כושל שמסתבך בפרשייה אפלה

דפדף בתרבות

רוגל אלפר
20/1/2005 12:25

לתוכניתו של דוקטור עמי סגל, שמשודרת כל יום בשתיים בצהריים בערוץ 2, התמכרתי, כאמור, מאז לקיתי בג'ט לג עם שובי ממסעי העקר לניו יורק בחיפוש אחר בובי פישר. הג'ט לג, ועמו ההירדמות חסרת האונים מול הטלוויזיה באמצע היום, חלף - אך התוכנית הפכה לחלק אינטגרלי משגרת יומי.

דמותו של הדוקטור - פסיכולוג, בערך בגילי, שהחל את הקריירה שלו כמנחה פינת ייעוץ בתוכנית סגנון חיים ששודרה בשעות הערב, ובעקבות הצלחתו הרבה קיבל במהרה תוכנית משלו - מהלכת עלי קסם בשילוב משיכה וגועל, מרתקת אותי. הוא מעורר בי, בו בזמן, שאט נפש והערכה, ושמא זו פליאה, מעין השתוממות מתמדת. לא פעם אפשר למצוא אותי נועץ מבט בתמונתו המתנוססת על שער כתב עת מחוץ לפיצוצייה - החיוך הצחור, העגיל הזערורי מנצנץ באוזן שמאל, השפם, הקרחת, החליפה ההדורה, העניבה הרחבה, מטפחת המשי המקופלת בקפידה מציצה מהכיס.

אני חושב שהחוצפה והיומרה שלו, והיעדר כל סימן לעכבות, לבושה או למבוכה, לא חדלים להפליא אותי. מי הוא חושב שהוא. אני מרים אליו מבט בצומת, מהאוטו, ברמזור האדום, תמונתו האימתנית ניבטת למרחקים, תלויה לכל אורכו של בניין משרדים גבוה, מחייך אלי, קורץ אלי, מצביע עלי. אמן השיחה הקלילה, השנינה, העקיצה, האיש שמפתה את הבריות לנבור בנפשן, להוציא החוצה את כל הכאב והחולי, במעין טקס פומבי בהדרכתו.

הוא טוען שזה בריא. והוא כבר הספיק להוציא, בשנות תהילתו המעטות, ספר המכיל דיאטת פלא ועוד אחד עם מרשם למערכות יחסים מוצלחות. בכל עת שתוכניות האקטואליה נזקקות לפרופיל פסיכולוגי אינסטנט, יש מאין, של פושע בכותרות, סלבריטי שנחשד בפלילים, או רודן שהודח, הוא מיד צץ על המסך, נינוח, סמכותי, קליל, בוטח בעצמו, נכון לסייע, מקפיד להסתייג פה ושם, מחויב לכאורה לסטנדרטים מקצועיים קפדניים ונוקשים.

בתחילת התוכנית הוא תמיד ניצב בכניסה לאולפן, מציג את הנושא היומי, נימתו מלחששת, המיקרופון האחוז בידו קרוב לפיו, ארשת רצינית וחמורת סבר נסוכה על פניו, דאגתו לאורחיו כנה להחריד, כל כולו ציפייה דרוכה לשתף את הצופים

בבית באירועים שעומדים להתרחש באולפנו. ואז, כמי שגמלה החלטה בלבו להתמודד עם הנורא מכול כדי לסייע לנשמות דוויות להיגאל מייסוריהן, הוא מסיט את הווילון השחור וניצב לפני קהלו המריע, המוחא כף בהתלהבות. פניו קורנות אליו, מעודדות אותו, אך כמטיף הנושא דרשה בפני צאן מרעיתו היוצא מגדרו, הוא מהסה אותו בתנועה כריזמטית של ידו, משפיל את ראשו בענווה. שפמו משַווה לו עתיקוּת מסוימת, הילת הוגה דעות מעמיק. דממה. הוא כמו שקוע בתפילה, בשרעפים מדיטטיביים. אנחה. אוזר כוחות לקרב הצפוי לו. עליו להיות במיטבו. מרוכז, ממוקד, קשוב.

הוא מזמין את האורח הראשון. מחיאות כפיים. האורח מתיישב לבדו על הבמה הגדולה, על כיסא ריק שהמתין לו. דוקטור סגל מסייע לו לחלץ מעצמו את הווידוי, למלט מתוכו את מה שכה העיק עליו, להכות על חטא. הדוקטור אמפתי וחומל. הוא מבין. הוא מהסה במבט נזפני קולות לעגניים וביקורתיים בקהל. עוד לא. זה לא מנומס. הוא מעביר הילוך. מתחיל לתחקר, לפשפש, לערער. הקורבן מאבד את שלוותו וביטחונו. הדוקטור תוקף, מתנפל.

ברגע הנכון הוא פונה לקהל, מבקש את אישורו, משלהב. נואם. רועם. ידיו מתנפנפות. האיש על הכיסא הופך לשבר כלי, חדל אישים רופס. הדוקטור מתקרב אליו, מניח את ידו על ראשו. האיש בוכה. ממלמל. מתייפח. צועק. הדוקטור נראה כמגרש שדים. הוא מטהר את האיש ממה שרודף אותו. הוא מגיש לו כוס מים. האיש לוגם בהכרת תודה, הלום, מרוקן ומבולבל. הדוקטור מרגיע. הדוקטור משבח. "זה לא היה קל," הוא אומר, מביט בקהל, שנעמד על רגליו ומוחא כפיים. האיש צוחק בהקלה, מושך בכתפיו. "עדיף שהיית עושה את זה לפני עשרים שנה, אבל אף פעם לא מאוחר," אומר הדוקטור.

המצלמה מתמקדת בפרצופים צוחקים בקהל, עיניהם מרותקות. "אנחנו מודים לך על הרגע הזה," הוא מוסיף, בקול נמוך, רווי תחושות שיתוף ואחווה, "נראה לי שאתה זקוק לפסק זמן," הוא מאבחן. "מה אתם אומרים," הוא פונה לקהל, "נצא להפסקה?" הקהל מאשר. הדוקטור ניגש לאיש בכיסא ולוחץ את ידו. הלוגו של התוכנית מופיע על המסך, מלווה בנעימת הרקע.


	"למשוך בשיער, לקרוע בגדים"


	בתום הפסקת הפרסומות הדוקטור מזמין את האורח השני, אדם שעמו על האורח הראשון להתעמת, כדי "לסגור מעגל", לשון הדוקטור, ושאינו יודע מדוע הוזמן לתוכנית או מי ממתין לו על הבמה. הנה הוא, מאחורי הקלעים, בתא זכוכית שקוף ומבודד, אוזניות על אוזניו, ממצמץ לתוך המצלמה, ממתין לקריאה להגיח אל אור הזרקורים. הקהל שורק. האורח השני מובל לבמה על-ידי גברתן שנעמד חוצץ בינו לבין הקורא עליו תיגר שהזמינו לדו-קרב בשידור חי. דוקטור סגל שואל את האורח השני, בעוינות מסוימת, ספוגה יחס שלילי מעודן, אם הוא יודע מדוע נקרא למעגל שהולך להיסגר. הוא דוחק באורח הראשון להציג את כתב האישום שלו, לעמוד על רגליו, להטיח את האמת בפרצוף. "דוקטור סגל - כל האמת, ורק אמת. בפרצוף", זה לוגו התוכנית. מתפתח ויכוח, רצוף עלבונות קשים ואמירות איומות. כעת גם האורח השני קם על רגליו. צווחות. צעקות. בכי. הם רצים אחד לעבר השני, מנסים להכות זה את זה, למשוך בשיער, לקרוע בגדים. "להתערב?" שואל דוקטור סגל את קהלו. הוא מורה במנוד ראש קל לגברבר להפריד בין השניים. הוא מציע להם לשתות מים. להירגע. הם צריכים פסק זמן. הפסקת פרסומות. קורה שבמהלך ההפסקה מישהו מנפץ כיסא על ראש יריבו. הקטע משודר מספר פעמים, בהילוך איטי. לפעמים כרוכה אספלנית אדומה סביב ראשו של אחד מהם, והוא מצמיד שקית קרח למקום הפגיעה, או מטה את ראשו אחורה, מהדק מטפחת לחוטמו כדי לעצור את זרימת הדם. הדוקטור מנסה לפשר. הוא מציג לכל צד את עמדת האחר, כפי שהוא מבין אותה. הקהל דוחק בהם ללחוץ ידיים. להתחבק. דוקטור סגל ניגש לאנשים בקהל ומבקש מהם לחוות דעה. הוא מקרב אליהם את המיקרופון והם מציגים שאלות. דוקטור סגל עולה לבמה. הוא מודה לשניהם מקרב לב על שניאותו לשתפו ברגע המיוחד הזה. הוא מזהיר אותם שגם ההמשך יהיה כואב ורצוף מכשולים, אך מודיעם כי הקשה מכול כבר מאחוריהם. הוא נפנה למצלמה, המתמקדת בפניו. הוא מסכם. "יש כאן מוסר השכל. כולנו למדנו היום לקח חשוב מאוד. מחר נסגור עוד מעגל." מחיאות כפיים סוערות. סוף. מספר הטלפון לפניות ("אם יש לכם בעיה שלדעתכם תעניין את דוקטור סגל...") מופיע בתחתית המסך, המספרים מהבהבים ("דוקטור סגל ישמח לשמוע..."). אחרי שמסיימים להריץ את הקרדיטים על המסך מוסר כל אחד משני המשתתפים הודעה קצרצרה מאחורי הקלעים. הם מודים לדוקטור סגל. זו היתה חוויה חשובה. הם לא ישכחו אותה לעולם. התקשרתי. הצגתי את מצבי. המפיקה הזמינה אותי לאולפני הרצליה. מספר הרכב שלי ושמי נמסרו בעוד מועד לשומר בשער הכניסה, שהפנה אותי לחניון והנחה אותי איך להגיע למשרדי ההפקה. תחקירנית גבתה את עדותי. למחרת התקשרו אלי, לטלפון הנייד, כפי שתואם מראש. הם הסבירו לי שכעת תקבל ג'קי זימון. היא לא תדע את זהות האדם שמבקש לסגור עמה מעגל ולהתעמת אתה על הבמה. אסור לי לדבר אתה על זה. אני אגיע לאולפן לפניה, ורק כשאהיה בחדר האיפור יאסוף אותה רכב שיסיע אותה לחלק אחר בבניין. לא ניפגש לפני הצילומים. התוכנית תשודר כעבור חמישה ימים. ידעתי שג'קי תגיע לאולפן. אי אפשר לסרב לזימון ל"דוקטור סגל". אם הוא מגיע, למצער מתאפשר לו להציג את גרסתו, להתגונן, לתקוף בחזרה. אך לכל המוזמנים לדו-קרב מובהר כי גם אם לא יגיעו, התוכנית תצולם, ומקטרגיהם ישמיעו את דבריהם הנכוחים קבל עם ועדה, והנאשמים יוקעו על-ידי דוקטור סגל וקהלו, דמויותיהם יעוצבו כמי שיש להם מה להסתיר, כמפחדים להתייצב בפני האמת ו"לסגור מעגל". דיוקנותיהם יתנוססו על הבמה והקהל ישליך עליהם עגבניות רקובות ובמבה. עדיף להתייצב. נהג חברת ההפקה אסף אותי במיניבוס והסיע אותי לאולפני הרצליה. הוּבלתי לבניין ובו מסדרון ארוך שעל דלתותיו תלויים שלטים עם שמות תוכניות מוכרות. בקצה המסדרון הוכנסתי לחדר איפור. ישבתי. התחקירנית נכנסה ועברה אתי שוב על הפרטים העיקריים. היא הסבירה לי כיצד תתנהל התוכנית, מה יגיד "עמי", כך קראה לו. שעה שהמאפרת מרחה על פני שכבת איפור דקה חשתי את בטני מתהפכת מהתרגשות. המפיקה נכנסה ללחוץ את ידי ולאחל בהצלחה. נותרתי ישוב על כיסאי. המאפרת עמדה מאחורי, עישנה סיגריה ולגמה מספל קפה נמס.


	"מים עכורים ניתזו מקרבי"


	התחקירנית הובילה אותי במעלה המדרגות לקומה השנייה, לחדר הבקרה, שהשקיף אל האולפן רחב הידיים. היא הציגה את הבמאי, לאוזניו אוזניות, מרוכז במסכים קטנים, שלחץ את ידי שעה שווידא כי זוויות הצילום והמעבר בין המצלמות לרוחו. הבטתי דרך הזגוגיות על האולפן, שהחל להתמלא בקהל, חלקו הגדול חיילים, במצב רוח עולץ לרגל יום הכיף שהוענק להם. המושבים היו מסודרים במעגל מסביב לבמה, במבנה מדורג - הקרובים נמוכים, והרחוקים גבוהים יותר, ומעליהם התנשאו יציעים שהכניסה אליהם היתה בקומת חדר הבקרה. יכולתי לשמוע את שאון הקהל בפרוזדור, ממתין בתכונה גדולה לפתיחת הדלתות. חלק מהצופים כבר החלו לפצח גרעינים. "דוקטור סגל" היתה התוכנית היחידה בטלוויזיה הישראלית שאפשרה, ואף עודדה, פיצוח גרעינים בקהל, ודוקטור סגל בדרך כלל שנורר מעת לעת מכמה מהצופים חופן גרעינים ופיצח אותם בחדווה, יורק את הקליפות לרצפה, מסתחבק עם צאן מרעיתו. הבמה העגולה ניצבה במרכז האולפן, ועליה כיסא בודד, מואר בזרקור. המפיקה והתחקירנית נראו נרגשות מאוד. שלהבת מוזרה בערה בהן, ופניהן להטו בנוגה מטריד. ואז הן לקחו אותי לחדרו של דוקטור עמי סגל. סגל ישב על כיסא מול מראה, ראשו מוטה אחורה. מאפרת מחתה שיירי משחה כלשהי ממצחו בכדור צמר גפן והושיטה לו מראה קטנה, שבה בחן את דמותו מכמה זוויות. הוא נראה נינוח. כשנכנסתי הוא לא הביט עלי בתחילה, אלא הרכין שוב את ראשו לאחור והמאפרת עיסתה את רקותיו. אישה נוספת גזמה את שפמו במספריים קטנים. הוא הודה להן, נרכן קדימה, נפנה אלי. ארשת פניו היתה רצינית ומכונסת, אך כשראה אותי הדליק לפתע את חיוכו הצחור והרחב, הושיט את ידו ולחץ את ידי. הוא הביט לתוך עינַי והידק את לחיצתו על ידי. זו היתה לחיצה בעלת עוצמה רבה, שהלכה וגברה, משל מדובר בתחרות הורדת ידיים. לחיצה חזקה מדי, תוקפנית, מעין צבת, והיה נדמה לי שהוא בוחן את פרצופי בניסיון לאתר סימני חולשה או אי-נוחות, ואולי סימן כלשהו לכניעה. "אהלן, גבר," הוא אמר, "אני עמי. מה אתה מודאג? אתה מודאג? אח שלי, אתה נראה מודאג. אל תדאג. פשוט תהיה עצמך והכול יהיה בסדר, סמוך עלי, קח את זה בקלות". ועדיין לא הרפה מידי. ואז צחקק קלות, קם, עדיין אוחז בידי, ובידו האחרת טפח על כתפי בכוח שגרם לי לאבד להרף עין את שיווי משקלי, והכריז "יהיה גדול, יהיה אחלה, הקייס שלך ענק, תאמין לי, העיקר שתיהנה". חיוכי היה חלוש, פני חיוורייניות, חשתי שכל דמי אוזל מגופי. "רוצה לשתות משהו? הבנות הציעו לך קפה, משהו? אילנית, תביאי לו איזה ופלה, נראה לי שהוא בנפילת סוכר. טוב. אני צריך להתכונן. אשתך כבר כאן. נכון, אילנית? כבר כאן, כן? יופי. אחלה. אמרו לך את השם של התוכנית?". נענעתי את ראשי בשלילה. פי יבש. הרגשתי שאני לא מסוגל להוציא מילה מפי. שאני רוצה לברוח. מה אני עושה פה? מה כל האנשים האלה בקהל רוצים ממני? למה הם מחכים רק לי? חרטה עמוקה תקפה אותי. כמעט נמלטתי, בו במקום. אך רגלי מיאנו לזוז ולהישמע למוחי. אילנית, המפיקה, הגישה לי ופלה. ידי היתה נוקשה, אצבעותי קרות. לקחתי אותה. הכנסתי לפי. נגסתי. הפירורים רק הגבירו את תחושת היובש. יכולתי לטעום את המתח ברוקי. בחילה. פיפי. קקי. פחדתי שאני עומד לשלשל ולהקיא בו בזמן. "אני צריך לשירותים," מלמלתי. רותם, התחקירנית, הבהילה אותי החוצה, הצביעה על דלת בקצה המסדרון. רצתי. הדפתי את הדלת. בקושי הספקתי להוריד את המכנסיים. מים עכורים ניתזו מקרבי. לבי הלם. נשמתי עמוק. רחצתי את ידי בסבון נוזלי ורדרד, ניסיתי לחמוק מבבואתי במראה, באור הפלואורסצנט האכזר והחושפני. ניגבתי את מצחי, שזיעה קרה ניגרה ממנו. יצאתי בחזרה למסדרון, שם המתינו לי, מודאגות, אילנית ורותם. הן החזירו אותי לחדר האיפור. המאפרת שיפצה את האיפור על פני. "אני רואה שאתה טיפוס שמזיע," אמרה, כנראה מתוך רצון להביע הבנה למצבי, אבל זה נשמע כמו ביקורת. "יהיה בסדר," היא הוסיפה, "האולפן קר."


	"לפעמים בן הזוג שלנו הוא גם בן זונה"


	נשארתי בחדר האיפור. צפיתי עם רותם בטלוויזיה. ביקשתי סיגריה. על המסך הופיעה כתובית גדולה, עם כותרת התוכנית של היום: "שרלילה - תפסתי אותך!" כשהווילון השחור מאחורי גבו, דוקטור עמי סגל דיבר אל הצופים בבית: "אנחנו מאמינים בבני הזוג שלנו. הם האנשים הקרובים אלינו ביותר. הם שותפינו למסע המופלא שנקרא 'חיים'. הם המשענת שלנו. אתם אנו מגדלים את ילדינו. אתם אנו בונים את ביתנו. אתם אנחנו יוצרים יצירה מדהימה ושבירה שנקראת 'משפחה'. אבל לפעמים הם גם האויב שלנו. לפעמים הם תוקעים לנו סכין בגב, ומסובבים עוד קצת, שיכאב. לפעמים, מתחת לאף שלנו, הם מנהלים חיים כפולים, עם החבר הכי טוב שלנו. לפעמים בן הזוג שלנו הוא גם בן זונה. האורח שלנו היום, יורם ספיבק, היה נשוי באושר עשרים שנה, לאשתו האהובה ג'קי. ויום אחד הוא גילה... ואולי עדיף שאני אתן לו לספר לכם מה הוא גילה. כן, היום יורם ספיבק בא לכאן כדי להגיד לאשתו, בנוכחותכם, העדים שלו, 'שרלילה - תפסתי אותך!'" סגל הסתובב, הסיט את הווילון, והקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. פניהם ניבטו מן המסך בתקריבים, משוחחים זה עם זה, צוחקים בקול רם, קליפות גרעינים דבוקות לשפתיהם. אחד החיילים ניפץ פחית בירה על פדחתו, לקול צהלות חבריו וחברותיו. חייל אחר, שהבחין כי המצלמה ממוקדת בו, עשה לעצמו קרניים, שתי אצבעות בצורת וי שהזדקרו מאחורי ראשו, ואת ידו האחרת עיצב כאקדח ועשה את עצמו יורה לעצמו בראש, ואז עיניו נעצמו באחת, ראשו נשען רפוי על כתפו ולשונו השתרבבה החוצה, וחיילת שעמדה לצדו הביטה למצלמה, הצביעה על ראשה וסובבה אותה מספר פעמים באוויר במחווה האוניברסלית שפירושה כי (מיותר) הבחור מטורלל, ואז דחקה במרפקה את הבחורה לצדה, שפרצה בצחוק סוער. עוזר במאי, אוזנית תחובה באוזנו, מכשיר קשר מושחל בחגורתו, מעל עכוזו, הגיע לחדר וסימן לי לבוא אחריו. "יאללה," הוא אמר, "תורך!". צעדתי אחריו. תודעתי התרוקנה כליל. חשתי כנידון למוות. רגלי היו כבדות, אבל אני הייתי קל, קל יותר משהייתי מעודי, קל כמו בלון הליום. הזמן כמו עצר מלכת. כבר לא נזקקתי לכוח רצון, או לכוונה כלשהי. לא שלטתי בעצמי. משאבה גדולה, חזקה ממני לאין שיעור, כמו משכה אותי לעבר האולפן. הייתי על טייס אוטומטי. ובלי לחשוב פעמיים, כי לא חשבתי כלל, פסעתי מבעד לווילון ונעמדתי באולפן, מול הקהל. נדמה לי שמצמצתי. באמת היה קר. קר נורא. עור ברווז החל להיווצר על זרועותי וצמרמורת הזדחלה במעלה גבי. אור הזרקורים הלוהט סנוור אותי. לא הצלחתי לראות את הקהל, והצלתי על עיני בכף ידי, צמצמתי אותן, ניסיתי לאתר דמות אנושית. חשתי כמי שתעה לפתע לתוך התרחשות שאינה נוגעת לו. מבוכה עצומה שרתה עלי. רציתי להתחבב על הקהל, שאותו יכולתי רק לשמוע, מעבר למסך האור הבוהק. כנראה שנראיתי מצחיק. פתאום הרגשתי זרוע איתנה נכרכת סביב כתפי. הבושם החריף היה מוכר לי. גם ריח המנטה בפה. דוקטור סגל. נצמדתי אליו. הוא חייך את חיוכו הצחור אל הקהל. "גבירותי ורבותי... יורם ספיבק!" ובעוד הקהל שואג, הוא הוביל אותי לכיסאי ולחש על אוזני, בחומרה, "חביבי, קח את עצמך בידיים, צא מההלם, אל תעשה לי בושות, אנחנו בשידור חי." שפמו דגדג את אוזני. התיישבתי.


"ספיבק". צילום: עטיפת הספר


	"יו-רם ה-ג-בר! יו-רם ה-ג-בר!"


	חשבתי על כך שמאות אלפי אנשים צופים בי. זו היתה מחשבה בלתי נסבלת. הבנתי שזה כמו להביט למטה בעת טיפוס לגובה של מאות מטרים על פיגום חשוף. ורטיגו. אסור להביט למטה. אסור לחשוב על הצופים בבית. אפילו לא על הקהל באולפן. ממילא אני לא רואה אותם. התמקדתי בדוקטור עמי סגל. הדוקטור היסה את הקהל בידו. הרכין את ראשו. הס הושלך באולפן. חוט המיקרופון הזעיר שהושחל במעלה גופי רטט על בטני עם כל נשימה. סגל הביט בי ארוכות ושתק. הוצמתתי. נעתי בכיסאי באי-נוחות. עיניו שיפדו אותי. חדרו לתוכי. המבט הזה היה כמו לחיצת היד שלו - כלי נשק. "יורם," הוא אמר, "מה מביא אותך אלי?". "דוקטור...". "קרא לי עמי" (צחקוקים בקהל). "עמי. אשתי. ג'קי. בוגדת בי. כבר שנים. עם חבר טוב. הוא הבעל של חברה טובה שלה, שהיא משחקת אתה טניס. הם זוג חברים. חברים קרובים. הוא גילה לי. במקרה. הוא לא התכוון לגלות. אבל הוא אמר משהו שהזכיר לי משהו... שם החיבה של המאהבת שלו, וזה נשמע לי מוכר, ופתאום נזכרתי שזה מה שכתוב על מחזיק המפתחות שלה, והבנתי". סגל שוב הביט בי. דממה. דקה ארוכה חלפה. שוב נעתי בכיסאי באי-נוחות. "ואיך אתה מרגיש עם זה, יורם?". "אני מרגיש רע". "אתה כועס". "אני כועס". "אתה מושפל". "אני מושפל". "אתה לא מוכן שיתייחסו אליך ככה". "אני לא מוכן. לא". ואז הוא צעק לעבר הקהל והצביע עלי: "והוא צודק!" הקהל מחא כפיים. סגל הנהן. "כן! הוא צודק!" והקהל יצא מגדרו. סגל גנח. נאנח. נד בראשו בשלילה. "אתה לא מוכן שיתייחסו אליך ככה." הוא קרב אלי. הניח את ידו על ראשי. כף ידו לפתה את ראשי. היו לו אצבעות גדולות ובשרניות. הראש שלי הרגיש כמו תפוז. הוא עצם את עיניו. התרכז, כמו בתפילה. "אחי. נשמה. נשמה טהורה," הוא לחש, לואט לתוך המיקרופון. "אני חש את כאבך." קולו החל להתגבר ולרעוד. "ומהיום... מהיום, אחי... מהיום..." והוא הרפה מראשי וניצב שוב חזיתית מול הקהל, "מהיום גם לא יתייחסו אליך ככה! כן! לא עוד! אחים! נשמות!" הוא הצביע על הקהל, וארשת פניו כשל אדם הנתון בטראנס, תחת כישוף, והוא החל לפסוע אנה ואנה על הבמה, "לפעמים השטן כל-כך מתוחכם, כל-כך ערמומי, שהוא מתנחל בביתנו! במיטתנו! והכאב... הכאב כל-כך רחב, שאי אפשר לעקוף אותו! כה נמוך, שאי אפשר להזדחל מתחתיו! כה עמוק, שאי אפשר להגיע לסופו! כה גבוה, שאי אפשר לטפס מעליו! כה מוצק, שאי אפשר לנתץ אותו!" - קצב דיבורו נהיה יותר ויותר מהיר ונחרץ, פניו השתלהבו, טיפות רוק ניתזו מפיו - "הכאב הוא כאן" (ואגרופו הלם בלבו), "הכאב הוא שם" (ידו ניחתה על ראשו), "הכאב" (וכעת היתה נימתו כשל מטיף אוונגליסטי בטלוויזיה, וידו עשתה תנועה שהקיפה את כל האולפן), "הוא בכל מקום!" והוא הצביע על אישה, ישובה למרגלותיו, עיניה מופנות אליו בשקיקה, "והכאב יכול להיות שלך!" והיא הנהנה. והוא הצביע על גבר ביציע - "ושלך!" והוא הצביע על חייל חייכני בקצה השני של האולפן - "ושלך!" והחייל הצביע על עצמו, משתומם, ופרץ בצחוק. "כן, כן, אחַי, אחיותי, נשמות," אמר סגל, מנמיך את קולו, והשתהה, בנה את המתח, וצעק, "הוא יכול להיות של כל אחד מאתנו!". "יורם," הוא פנה אלי, "יורם, תעמוד, תעמוד על הרגליים שלך, תעמוד על שתי הרגליים שלך כמו גבר, מה אתה יושב, בן אדם!" נעמדתי, כמהופנט. "יורם, אתה גבר?". "כן," עניתי חלושות. "לא שמעתי! שאלתי אותך אם אתה גבר". "כן," עניתי, מעט חזק יותר. "יורם," הוא צעק עלי, "כנראה שלא הבנת אותי, שאלתי אותך אם אתה גבר!!". "כן!" צעקתי, והקהל שרק בהתלהבות.


	"היא חדלה להיות"


	"גבירותי ורבותי, יש לנו כאן עסק עם גבר," אמר סגל, והקהל התפקע מצחוק, מחא כף. קבוצת חיילים קטנה פצחה בקריאות קצובות של "יו-רם ה-ג-בר! יו-רם ה-ג-בר!", וסגל הביט בהם מלא סיפוק, ומקץ כמה שניות הרכין את ראשו והיסה אותם בידו. "יורם," הוא פנה אלי. "כן?" שאלתי, מסמיק. "ספר לנו, ספר לנו כדי שנדע, כדי שנדע כמה כואב לך, יורם, ספר לנו, בבקשה, מה כינוי החיבה של אשתך בפי מאהבה, חברך הטוב?". "צ'ופצ'יקית". "צ'ופצ'יקית," חזר אחרי סגל בנימה קודרת, כאילו התאמתו חששותיו הגרועים ביותר, כאילו התממש לנגד עיניו תרחיש אפוקליפטי. "צ'ופצ'יקית," הוא ציין שוב את שם החיבה, באווירה דרמטית, וחשתי שהוא עומד בפני התפרצות מחודשת. כל הקהל הרגיש זאת. רחש מרוגש של ציפייה דרוכה אחז באולפן. סגל השהה את ההתפרצות. ואז התפוצץ מכעס. "צ'ופצ'יקית, הוא קורא לה, מאחורי גבך, ואתה בוודאי מדמיין לעצמך אותם מתנים אהבים באיזה מלון בשעת צהריים. צ'ופצ'יקית! לאאאאא!" הוא צעק, כמסויט, כנתון בחלום בלהות בשנתו, "לאאאא," ארשת פניו צדקנית ומזועזעת, "לאאאא, זה בלתי נסבל. זה יותר מדי. זה מגדיש את הסאה. צ'ופצ'יקית..." - והוא נראה מתבוסס ביגון - "לא ייאמן כי יסופר. יורם, עד עכשיו היית הקורבן התמים, אבל עכשיו, עכשיו, יורם, עכשיו אתה הולך לסגור מעגל!". בהפסקת הפרסומות ניגשה אלי המאפרת ושיפצה את האיפור על פני. לגמתי כוס מים. אילנית, המפיקה, הסתודדה עם סגל. הוא בא אלי, טפח על כתפי בחוזקה, חייך בידידות. "אתה אחלה, היית גדול, זאת תוכנית ממש פיצוץ. איך אתה מרגיש? בסדר? אה? שמע, היא לא יודעת כלום. אין לה מושג. היא הולכת להיות בהלם טוטאלי. תשתמש בזה. אני אומר לך, זה קלאסי. כשהיא תצא לבמה היא פתאום תבין הכול במכה אחת ותרצה למות. תפסת אותה חזק בכוס. והקהל אתך, אני מרגיש את זה, הוא מאחוריך מאה אחוז. אין לה סיכוי. תטחן אותה. יאללה, שיהיה בהצלחה". חזרנו לשידור. מן המסך הגדול ניבטה תמונתה של ג'קי, בתא הזכוכית המבודד, אוזניות אוטמות לאוזניה, מבטה חרד, עיניה מתרוצצות בחוריהן, כשל אדם שניצוד ואינו יודע מהיכן תגיע הירייה שתמית אותו. "יורם, אתה מוכן?" שאל סגל, בנימה אינטימית. הנהנתי. "יודה", פקד סגל, "תביא, תביא את צ'ופצ'יקית לכאן, נראה אותה". יודה הגברתן, שמו כתוב באותיות לבנות גדולות על חולצת הטי השחורה שלו, גבר גוץ כבן 50, פלג גופו העליון כשל מרים משקולות, זרועותיו נפוחות, חזהו קמור, רעמת שיער עבה ואפרפר על ראשו, נכנס לבמה עם ג'קי. היא הביטה בי. לסתה התחתונה נשמטה. זו הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה. עד אותו רגע רק קראתי על פעולה לא רצונית זו של פליאה מוחלטת. לא היה זעם בעיניה. גם לא אשם. הן היו ריקות. גם היא, כמוני, היתה באולפן הזה ריקה לגמרי, קלה לחלוטין, מרוקנת מכל תוכן רגשי. זומבי. כל מערכות תודעתה קרסו מעומס יתר. היא נמחקה לחלוטין לנגד עיני, באחת. היא חדלה להיות. יודה הוביל אותה לכיסאה והושיב אותה כאילו היא צמח, אחרי כריתת אונה. "צ'ופצ'יקית," אמר סגל, "נעים מאוד, עמי". צחקוקים בקהל. שריקות בוז מחרישות אוזניים. ג'קי לא זעה. לסתה התחתונה השמוטה טרם שבה למקומה. גלגלי השיניים במוחה נתקעו. סגל העביר את ידו לנגד עיניה. היא אפילו לא מצמצה, גופה נוקשה ומשותק. "הלו? ג'קי? את אתנו? תפסנו אותך בזמן לא טוב?" עוד צחקוקים בקהל. חבורת החיילים העליזה שקראה בשמי קודם לכן פצחה בשירה עולצת - "ג'-קי! ג'-קי! ג'-קי!". סגל היסה אותם בידו.


רוגל אלפר


	"רציתי לנפץ את הפדחת המבהיקה שלו"


	ג'קי הפנתה אליו את ראשה באיטיות. "מה". "או-הו, אות חיים, סוף-סוף," צהל סגל באירוניה, "ברוכה הבאה. שבתְ אלינו". "מה אתה רוצה". "מה אני רוצה?! זה לא מה שאני רוצה, יקירתי, זה מה שהוא רוצה!" הוא שאג, והצביע עלי. "מכירה אותו? את יורם? מזכיר לך מישהו? בעלך, אולי? בעלך בעשרים השנה האחרונות. זוכרת? האיש שאת חיה אתו? כן? מזהה. יופי. יופי. אני שמח. באמת. לרגע דאגתי שאת מקרה באמת יוצא דופן. אה, בכל אופן, ג'קי, או צ'ופצ'יקית, או איך שקוראים לך, קשה לדעת בימים טרופים אלה, בעלך, יורם, נורא רוצה להגיד לך משהו. יורם?". הקהל פצח בקריאות קצובות של שמי. הרגשתי שהכול יכול לקרות, שלא הייתי פוסל על הסף שום דבר. אולי בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהכול אפשרי, שאני מרחף, פתאום הבנתי שזאת המשמעות האמיתית, העמוקה, של טלוויזיה, זה המקום הקסום שבו הכול יכול לקרות, ידעתי שאני נטול עכבות לחלוטין, וכבר לא הייתי זקוק להדרכה, עברתי התניה, נעמדתי על רגלי, הבטתי בה, לא הייתי אני, הייתי ישות מבוימת, היה לי תפקיד למלא, היה לי קהל לרַצות, לא יכולתי לאכזב אותו, וההתבשמות העצמית של סגל עלתה לי על העצבים. הרגשתי שהוא שולט בי. או במה שהפכתי להיות. והייתי חייב להשתחרר מאחיזתו. הייתי חייב לעשות משהו שישבור את הכלים, שיחזיר לי את העצמאות שלי. לא תכננתי. אי אפשר לתכנן בנסיבות כאלה. זה כמו הסיפורים ששומעים על התנהגות במלחמה, תחת אש. לא חושבים. פועלים. ולפני שהבנתי מה בכלל קורה התרתי את חגורת מכנסי, הורדתי את תחתוני, תפסתי את הזין שלי ושאלתי אותה, "כמה זמן כבר לא מצצת את זה, אה?". הכול קרה מהר מאוד, בבת אחת. הקהל ההלום השתתק. אני, שהייתי המריונטה שלהם, הפכתי למפלצת, לגולם שקם על יוצרו, ליצור בלתי צפוי ולא מובן. חשתי שהם מביטים בי בשאט נפש, אפילו בעלבון מסוים. הרסתי את המסיבה. לא לשם כך התכנסנו. ג'קי כאילו חטפה זץ חשמלי שהקפיץ אותה מהכיסא. היא נראתה מטורפת לגמרי. לא רציונלית. "You pathetic little creep, you're disgusting, I wouldn’t touch your dick with a ten feet pole," היא אמרה, הבעת גועל נסוכה על פניה, והניפה את הכיסא שלה מעל ראשה. יודה זינק לעברה והפיל אותה ארצה. ודוקטור עמי סגל דיבר אלי בפעם הראשונה לא כמנחה תוכנית טלוויזיה, הדמות בכרזת הענק שמתנוססת בגובה של בניין משרדים, אלא כאדם אמיתי, שלא תמיד שולט בנסיבות חייו או במופע שמתחולל סביבו, "אחי, התחרפנת? עוד יורידו אותי מהאוויר בגללך! זו שעה שבה יש ילדים בבית! אני לא מאמין. תמיד הטיפוסים השקטים והמופנמים הם הכי מופרעים. בוא'נה, אתה דגנרט מוחלט. תרים, תרים את התחתונים, איפה אתה חושב שאתה?" הוא שכח מהקהל. זה היה ביני לבינו. הפעם היה תורי להרים כיסא. רציתי לנפץ את הפדחת המבהיקה שלו. יודה זינק עלי והשכיב אותי על הרצפה. הקהל התחיל להשתולל ורץ לעבר הבמה. הם הפילו את דוקטור עמי סגל. גברתנים נוספים, מצוות האבטחה, הגיחו מאחורי הקלעים והדפו את הקהל אחורה. התרוממתי למצב ישיבה, המום, שעון על ידי. ג'קי הליטה את פניה בידיה ובכתה, כתפיה רועדות. ודוקטור עמי סגל קם על רגליו, הניף את הכיסא שלה, ניגש אלי, וניפץ אותו על ראשי. הספקתי לשמוע את הכרוז מודיע שהתוכנית נגמרה, והתעלפתי.