 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג על ניסיונותיהם של עיתונאים להפוך לסופרים, אגב הכישלון המפואר של רוגל אלפר ב"ספיבק" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
8/2/2005 15:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זו 2,035 מלים
בשנים האחרונות החלו עיתונאים ישראלים להשגיח שסך-כל כתבותיהם, דעותיהם ובקורותיהם אינן מצטברות לישות מהותית וכמותית בעלת היגד איכותי וכי גורלן שהן מצהיבות ומתפוררות בארכיוני עיתוניהם. כמכת מנע ראשונית שנועדה לשפר את מצב רוחם ולקבע את מקום הנצח שלהם בהיסטוריה של התקשורת הישראלית, החלו עיתונאים לאגד, לכרוך ולהוציא לאור אסופות – טובות ורעות – של כתבותיהם. נחום ברנע למשל, זכה לתהודה ותפוצה טובות ל"יורים ובוכים" שלו מתחילת שנות ה-80', בעיקר משום שהיה זה ברנע במיטבו המושחז, החריף והמבדח, ולתהודה ותפוצה טובות פחות עם "ימי נתניהו" בשנות ה-90'; בעיקר משום שהאסופה השניה לא הגיעה לקרסוליה של הראשונה.
באותה דרך בחרו ללכת גם דורון רוזנבלום, אמנון דנקנר, גדעון לוי, עלי מוהר, דן בן-אמוץ, רן אדליסט, אנוכי ואחרים. כל אחד והצלחתו או כישלונו. כדי שלא אהיה חשוד בעיני הקורא בהתבדלות אנינה ובגילוי לא נאות, אדווח בעצב שאסופת כתבות שלי בתחום האוכל (לא מתכונים) שראתה אור בסוף שנות ה-90', מכרה כ-1,000 עותקים בלבד, אומדן אופטימי, שלא ראיתי ממנה שקל וכי עודפיה מתגבהים במגדלים רעועים בסניפי "צומת ספרים" ונמכרים ב-10 שקל העותק. לזכות העיתונאים הנ"ל, לא כל האסופות היו רעות. חלקן אפילו חרגו מנורמות המכירה הנמוכה.
הבעיה – והרי היא נתון תרבותי וסטטיסטי מייצג של מצבנו – היא שבעוד שהז'אנר הזה נחשב, נחשק ותקף בארצות-הברית ובאירופה (מורין דאוד, נורמן מיילר, הנטר ס. תומפסון, דייב בארי, קארל הייאסן, פיט האמיל, ארנסט המינגוויי ואחרים), במכורתנו החשדנית ונמוכת המצח, אין לו תקומה. בעיתון קוראים אותנו כי אין ברירה וחייבים להניח משהו מעבר לשוליה של צלחת החומוס בהפסקת הצהריים, או להשליך במגרעת מעבר להגה האוטובוס; להוציא כסף של ממש
על אסופה ממוחזרת של דעות וכתבות אקטואליות שהרגיזו בזמן אמת? לא בבית ספרנו. מי שרוצה לראות מו"ל ישראלי עם קצף על שפתיו ועשן יוצא מאוזניו, שיציע לו להוציא אסופה של כתבות עיתונאיות.
משנכשל הז'אנר הזה ובעיית הנפקדות הכרונית מדפי ההיסטוריה של התקשורת בשל ההתכלות המהירה של נייר העיתון ומהירות התחלופה העל-קולית של כתבות האינטרנט, הפכה חמורה ואקוטית יותר, ירד לעיתונאים האסימון. כתיבה היא כתיבה היא כתיבה, אמרו לעצמם. יש לנו מקדם לא רע כלל של מוכרות ופופולריות בקרב קהל הקוראים הפוטנציאלי. למרות שלא תמיד ניתן לזהות זאת בטקסטים הבהולים שאנחנו משווקים בעיתון, שליטתנו בעברית, עולם הדימויים ויכולתנו לטוות עלילה כהלכתה, אינם מוטלים בספק. אז למה שלא נכתוב ספרים, כלומר רומנים. כך נולד, בעיקר בעשור האחרון, הז'אנר הלוהט והחטיפי ביותר בספרות הישראלית: עיתונאים שמחברים ספרים. מעטים זוכרים שמקורו של "רומן רוסי", ספרו הראשון של מאיר שלו, בסדרה של סיפורי-עמק קצרים שפרסם ב"מוניטין" באמצע שנות ה-80'.
על המהפך היצירתי והקונספטואלי הזה הקים שלו קריירה מפוארת. עירית לינור, על ספריה המצליחים והמצליחים פחות, באה מהעיתונות. כמו גם אדם ברוך, מאיר אגסי, רינו צרור, רם אורן, יאיר לפיד, אהוד אשרי, ירון פריד, יהודה אטלס, אבירמה גולן, אריאנה מלמד, דוד גרוסמן, ירון אביטוב, אלי שי ורבים אחרים. המקצה הזה כה פעלתני, רווי ורב תהודה, שנוצקו בו תת-קטגוריות מרתקות: סופרים שהיו עורכי מוספים (אדם ברוך, רם אורן, אודי אשרי); סופרים שהיו עורכי וסגני מוספים ומבקרי טלוויזיה (אודי אשרי, עירית לינור); סופרים שהיו (או שהם עדיין) עורכי עיתונים (ברוך, אשרי, דן מרגלית, רן אדליסט, מתי גולן, עוזי בנזימן, אמנון דנקנר); התוספת החדשה: עורך מוסף שהיה מבקר טלוויזיה – רוגל אלפר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רם אורן הסופר, לשעבר העיתונאי
|
|
|
 |
|
 |
|
חוסר היכולת לגלגל סיפור כהלכתו
|
|
|
 |
|
|
|
"ספיבק", הרומן הראשון של רוגל אלפר, הוא העילה לקיום הדיון הזה. אבל לפניו, כמה הארות והערות: עיתונאים המפשפשים בכליהם ומוציאים ספר שהוא מעשה מובהק של סיפורת (Fiction), נחשבים אנשים אמיצים בעיניי. נפח המנוע של עיתונאי ממוצע – גם כזה שמסוגל לנפק כמות מילים המעבירה את הקורא הממוצע על דעתו ומותחת את יכולתו האינטלקטואלית עד הקצה – הוא כמה אלפי מילים לכתבה. גם הכתבה הארוכה, הצבעונית והציורית ביותר, עתירת דימויים משובבי לב, מצחיקה, פיקחית וחכמה, אינה מתיימרת או מתקרבת לגובהו של הרף שמעליו אמור לדלג הסופר המתחיל בקפיצת מוט מרהיבה.
כתבה עיתונאית, גם האלמותית ביותר, משרתת את גחמתו ונשימתו הקצרה של הרגע ואינה מתיימרת למרפק לעצמה מקום בהיכל התהילה הספרותי. למרות שניתן היה לזהות בהמינגוויי העיתונאי את הכתיבה הרזה, הגברית, המדויקת והקולחת של המינגוויי הסופר, השכיל הסופר לשכלל את אמנותו וצלח את המעבר הקשה מדד-ליין עיתונאי לספר זוכה פוליצר ונובל. גם טום וולף, שתחילת הקריירה שלו כאחד המתבוננים המשובחים של העת החדשה ומי שניסח בציניות מעמיקה ורבת תובנה את דרך החיים האמריקאית, עשה את המעבר המוצלח, למרות שתפוקתו העכשווית עומדת על שלושה רומנים שאפתניים ועבי כרס בעשרים שנה. מחמל נפשי האישי, הנטר תומפסון, ללא ספק אחד הקולות המקוריים בעיתונות המודרנית, כשל בניסיונו החד-פעמי במעבר מעיתונות לספר. "יומני הרום" שלו, הוא קשקוש ספרותי דק גזרה, אנמי ומוחמץ לחלוטין. בקיצור: זהו מעבר קשה, מאתגר, רב סיכונים ופחים יקושים, שרבים וטובים נפלו בו והתרסקו בקול חבטה עזה.
רוב העיתונאים שעשו אצלנו את המעבר מעיתונות לספרות, באו מדימויים כוחניים (מבקרים) ומעמדות כוח מובהקות (עורכים ובעלי דעה). מצד אחד, מספר המתנקשים הממתינים להם במארב ומנסים להניח את צלב הכוונת הטלסקופית על מצחם, רב ועצום. מצד שני, רוב הסופרים החדשים הללו לא הרפו מעמדות הכוח שלהם והם עדיין מסוגלים – כפוף להשקפת עולמם ולמוסר שלהם – להשיב מלחמה שערה. גם אם הם בוחרים לנצור את אישם, למה לפתוח חזית מדממת עם מי שחורצים גורלות, מרסקים ברכיים ומחליטים על ספרו של מי ייכתב במוסף של שבוע הבא. זוהי חרב פיפיות חדה ומסוכנת שבסך-הכל של שקלולה הסופי, קשה לקבוע האם היא מסייעת לקידום פועלם או עומדת להם למכשול.
כאשר הוציא אדם ברוך את "לוסטיג", הרומן הראשון שלו (והאחרון בינתיים חוץ מקובץ של סיפורים קצרים) בשנת 1985, הוא היה עורך 7 ימים. בשל ההיסטוריה שלו כמבקר אמנות, עורך "מושג" ו"מוניטין" ומעצב דעת קהל, היו לו יותר אויבים מידידים. ועדיין זכה "לוסטיג" ל-27 (!) ביקורות שונות ומגוונות. רובן חיוביות, מקצתן שליליות. גם לשווק אותו כמרואיין, לא היה קשה. מתי גולן, אז ב"זה הזמן", מיהר להזמין אותו לטלוויזיה. נתון בולט נוסף, מעצבן ומעציב למדי, הוא נטייתם המובנת והטבעית של העיתונאים-סופרים למקם את עלילותיהם בנופים המוכרים להם: מערכות עיתונים, משרדי פירסום, מתחם שיינקין, לב תל אביב והמילייה המתיש, המביך והמנג'ס, של בני דמותם: עיתונאים, עורכים, קופירייטרים, אנשי טלוויזיה, טבחים וכדומה. את חוסר היכולת הזה, לפתוח מרחק מהסצינה המוכרת להם ולגלגל סיפור כהלכתו הרחק מהמרעה הטבעי שלהם, הוכיחו במפגיע אשרי, לינור, פריד, לפיד ועכשיו אלפר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רוגל אלפר
|
|
|
|
|
|
|
ההבדל בין 400 מילה ל-100,000
|
|
|
|
|
|
|
גם כתיבת ביקורת ספרותית עליהם – ולא משנה מה יהיו כיוונה ותנופתה – היא עניין מורכב ודביק. רוגל אלפר היה מבקר הטלוויזיה הנחשב והנקרא של "הארץ" בימים שבהם השתתפתי בתוכנית טלוויזיה בערוץ 8. ביקורתו אינה מונחת נגד עיני, אבל נדמה לי שהוא כתב על רונאל פישר ועלי דברים טובים. או שזכרוני אינו מטעה אותי, והעובדה שלא אהבתי את ספרו של אלפר מעידה על יושרי האינטלקטואלי ועל כתיבה ללא מורא וללא משוא פנים (הוא עדיין עורך מוסף "הארץ"); או שטעיתי ותת-ההכרה שלי מתעתעת בי והוא שנא אותנו, מה שיבהיר לקורא קטן האמונה את החשבון שאני פותח כאן עם אלפר. האמת, זה לא מזיז לי ולא ממש חשוב. את תאוותו של הקורא לזהות מעשי נוכלות בכל דבר שנכתב מהלב, לעולם אי אפשר לספק. אין טעם לנסות.
"ספיבק" אינו ספר שמעורר נטייה מיידית ואינסטינקטיבית לפטור מעל הקורא כלאחר יד ולהשליך אל ערמת ספרי המקור המתגבהת מאחורי הגב. "ספיבק" הוא כישלון מפואר. ככזה, הוא אינו נטול יומרה, יוהרה וערך מוסף של רגעי אמת משכנעים, המשווים לו מראית עין של לב היוצא אל קוראיו ומדמם על מקלדת המחשב. כספר מתח, "ספיבק" הוא כישלון מהדהד, בעיקר משום שהוא אינו מזהה – וגם אינו מצליח להמציא – את הז'אנר שבתוכו הוא מתפקד. עלילתו כה יומרנית, מרובדת ומקושקשת; תעלול בתוך טקסט מסגרת הנתון בתוך טקסט מסגרת נוסף המצטט מכתביו של רינגל הלפרט ההזוי המצטט מחייו של אלון פיכטה המת, יומרה קיומית וספרותית משל עצמה; התנהלותו בגוף ראשון של יורם ספיבק, יליד אמריקה, הנע בין הלואר-איסט-סייד במנהטן (כמה אופנתי) לרמת השרון, לרמת חן, לתל אביב; הנשוי לאישה עשירה ממוצא בריטי שמזמן שכחה כיצד לאהוב, בעיקר משום שספיבק הוא תרמית כה נטולת נשמה, כריזמה, יצר חיים והיגד אנושי; שחי בהתנזרות מינית הנכפית עליו בשל ניכורה של אשתו שהפילה את ילדם האפשרי ומתגלה בדיעבד שהיא מקיימת רומן עם סגן עורך העיתון שבו עובד ספיבק כמתרגם שלושה ימים בשבוע.
כל אלה, כפוף לשאפתנותו של אלפר לכתוב בעברית עיתונאית, מדוברת, נמלצת ומקוממת חליפות, ולבנות עלילה בתוך עלילה כמו בבושקה רוסית, כולל האלמנט המובהק והמופרך של הנרטיב הבלשי שעניינו מותו בתאונה (רצח? התאבדות?) של פיכטה, עמיתו לעבודה של ספיבק, אחראים להחמצה ספרותית מסדר גודל קולוסאלי למדי, שמותירה את הקורא – אותי – מיצר על הבחירה החופשית להשקיע את הזמן בזחילה המייגעת ב"ספיבק", שעה שעל מדפי נערמים כל אותם מותחנים ובלשים מענגים, מרתקים וכותבים להפליא, הממלאים תדירות את סניף הדואר הקטן ברחוב ריינס, בשכונת מגוריי הפרוורית, או שלווה הפרוורית! כמו שאלפר כותב.
ככותב, מזכיר אלפר, לרגעים מעטים מדי, את תנופת ההיגד המושחז והקוהרנטי שאפיינה את ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ". כמוני כאלפר, גם אני הייתי מבקר טלוויזיה ועורך מוסף. גם אני מכיר בתקפותה של שליפה לילית בתום ערב צפייה מייגע בהיצע הטלוויזיוני הדל שלנו, ובהרצת הטקסט המתלהם והצדקני אל דסק החדשות כאשר עורכי הלילה מצווחים בטלפון על השעה המתאחרת ואימת הדד-ליין. אלא שבין 400 מילה של ביקורת טלוויזיה ו-100,000 מילה של ספר ב-276 עמודים, אין דבר וחצי דבר. 400 מילה הן התמצית, העיקר והמהות. 100,000 מילה הן הזיגוג על העוגה.
"ספיבק" של אלפר, למרות רגעי החסד המעטים שלו, שב והבהיר לי מדוע אני כה נשמר כל השנים הללו, מלשכנע את עצמי שאני בשל לכתוב את הרומן הישראלי הגדול. מדובר בסכנת נפשות ואני מעריך את נחישותו ואת אומץ לבו של אלפר. רק מי שמנסה נכשל. אבל ההיסטוריה המצטברת של ספרים מאת עיתונאים שדילגו מעל הקניון הגדול, היא שהם נחתו בריסוק אברים ובקול שבירת עצמות בתחתית הקניון. מדובר במשמעת כתיבה שונה לחלוטין. ניכר ב"ספיבק" שאלפר הפנים את ההבדל המשמעותי הזה. אבל ההפנמה הזאת ניכרת בעיקר בתחושה שאלפר בלע בביס אחד תזאורוס עברי ומילון מודרני לעברית מדוברת, וכי הוא מתנייד בין שפות שונות ורמות קשר רבות שאותן הוא מחביא בשימוש שהוא עושה בטקסטים שנכתבו לכאורה בידי אנשים שונים, משום שדחוף לו להפגין את שליטתו הוורסטילית בעברית שפה קשה ואת העושר הלשוני הרב שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"ספיבק", עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
מסתובב רוב הספר כשהפין שלו נוטף זרע
|
|
|
|
|
|
|
לא רק שביקורת טלוויזיה אינה רומן, ספר מתח (בלש?) אינו מוסף. אלפר הוא מבקר טלוויזיה בדימוס ועורך מוסף בפועל, ושני הנתונים הללו ברזומה שלו, לצד חוסר יכולתו להתרחק מהם מרחק ראוי וניכר, פוגמים בשאיפתו לייצר אמירה ספרותית, ובעיקר בלגלגל סיפור קולח ומרתק. אלפר במיטבו כאשר הוא מתחבר ליישות הפרטית, האישית והמוכרת לו החבויה בתוך ספיבק. גבר צעיר הנתון בנישואים מתים, החי על חשבון אישתו העשירה, המתקשה לצאת ממיטתו, שחיי המין שלו הם תסכול מתמשך, בעיקר בשל החלטתו המוסרית, או שמא המעשית, שלא לממש את התאווה המקננת בכולנו, לבצע את זממנו הלגיטימי בחברת אישה שאינה רעייתנו.
ספיבק הוא מזן החרמנים הקטנים עם נשמה של כוכב פורנו המסתתר בגוף רופס, גולמני ושמנמן, שאינו מצליח לאגרף ולזקר אף שריר בגופו לאורך זמן. האין-אונות המינית הזאת, שגורמת לספיבק להסתובב רוב הספר כשהפין שלו נוטף זרע, והוא נע מבגידה מזדמנת (לא ממש, יותר עבודת יד של אישה בהריון מתקדם) למציצנות בחברו העורך ובניסיון פתטי אך אנושי, לשדל את אישתו לתת לו את שהיא מונעת ממנו מאז אותה הפלה היסטורית. אלו הם נישואים מרוחים, משתרכים, מייגעים. נישואי נוחות, אך לא באמת. קשר שנמוג בעבר ובאכזבות ההווה, והמייצג חזות אחידה מנצחת מול קהל הצופים והחברים. אלה הם רגעיו הטובים של אלפר. בהם הוא נוגע בציפור הנפש וחושף את אותו עכברוש מצומק ושעיר הנחבא בתחתוניו ומייחל לגדולות ולנצורות.
כסיפור מתח, כחידה בלשית, "ספיבק" קפריזי, תזזיתי, סתמי, קופצני, תמוה ותפריו פרומים. לא ברור מי נרצח. האם נרצח. מי רצח. ומתוך השתלטות הפן האינטלקטואלי – ובהכרח המתנשא – של הכותב, על חובתו לספר סיפור מתקבל על הדעת, משתעבד אלפר למה שנחשבת בעיניו כתיבה מבריקה, להטוטנית, אקרובטית ומהלכת על חבל דק. והוא אפילו אינו שומע את מפרקתו הנשברת בעת נפילתו מהחבל הדק שעליו הוא מהלך ואינו רואה את האימה והבלבול הנשקפים מעיני הקוראים.
"ספיבק", כדרכם של ספרי מתח ישראלים חדשים מאת כותבים צעירים, מתכתב בעיקר עם המילייה שלו ולא עם הקורא. אלפר מצפה מנציגיו של המילייה המצטמק הזה – שפעם מילא את כיכר רבין והיום נכנס ברווחה לקפה נואר – שייצרו עבורו את הפידבק שילהיט את הדיון בספר ויצעיד אותו ברשימת רבי המכר. זה יכול לקרות. בעיקר בשל הסקרנות החדשה המתגבשת אצלנו לספרי מתח. יכול להיות שהספר לא היה צבוע בצבעים עזים כל כך של פינג-פונג כיס מגדרי-חברי, אלמלא לא הודה אלפר לאדף, לאשרי "על האמון והאופניים", לאסף גברון "על משטר הכתיבה" ולרם אוריון "על הקריאה הנכונה". מה שנכון למקומון תל אביבי שגוי מחוץ לה.
בתת-מדור המתנהל בימים אלה במוסף שעורך אלפר, מתבקשים סלבז לספר מה היו קונים באמזון, בכך וכך שקלים. אינני מתכוון להיכנס לטריטוריה השטותית הזאת, חוץ מאשר להגיד שכל אחד מעשרות ספרי המתח שאני קונה באמזון וקורא בשקיקה, משכנע, מוצלח וכתוב טוב יותר מ"ספיבק". במידה רבה אני מתחרט על ש"ספיבק" לקח אותי מ"יערות העד" המצויין, מ"בוסטר" הנפלא ואפילו מ"הברוקר" החדש של ג'ון גרישם. אם כבר, אז כבר. לפחות אצל גרישם לא מסתובב כל הספר נודניק מעיק ונוטף זרע. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
