 |
/images/archive/gallery/257/731.jpg שמוליק קראוס.
צילום: ''מוסיקה 24''  |
|
|
|
|
| שמוליק קראוס בראיון די נדיר מעלה זכרונות, מתלונן על הבריאות ומתגעגע לבמה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יואב קוטנר
11/2/2005 9:09 |
|
|
|
|
|
|
|
איזה פרס?", שואל שמוליק
קראוס.
- הפרס הוא רק כבוד.
"גם טוב".
ביום שני יתקיים טקס פרסי עמי הראשון מטעם ערוץ "מוסיקה 24". במסגרתו יקבל שמוליק קראוס פרס על תרומה מיוחדת למוזיקה הישראלית.
קראוס בן ה-70 סובל בשנים האחרונות מבעיות בריאותיות ואושפז לא אחת. לצורכי הטקס ראיין יואב קוטנר, העורך הראשי של הערוץ, את המוזיקאי בדירתו שבתל אביב. קראוס נראה חולה ותשוש. הלב נכמר למול האיש הזה, שהיה פעם גבר שבגברים ויושב עתה מול המצלמה כמו שבר כלי. אבל יש גם חדשות טובות. קראוס צלול הרבה מעבר לצפוי. הוא עונה בצורה עניינית על השאלות, מגלה חוש הומור ובייחוד מפגין אופטימיות, בניגוד לראיונות מלאי הזעם והמרירות שאפיינו אותו בעשור האחרון.
- מה שלומך?
"בסדר. בריא, חוץ מהרגל. הרגל דפוקה. אבל ככה הכל בסדר".
- אצלך זה גלגל שמסתובב. כל כמה שנים יש פתאום תקופה טובה, תקליט, אחרי זה אתה נעלם ומוציא עוד פעם תקליט. איך אתה רואה את המצב עכשיו? מה קורה?
"עכשיו אני עובד על דברים חדשים. הכל נראה טוב".
- אתה כותב עכשיו שירים?
"כתבתי כבר. הם כתובים. צריך לעבוד עליהם. קיים השלד, הבסיס ישנו. ככה הם בסדר".
- ככה בינינו, שאף אחד לא ישמע, איך אתה רואה את עצמך בכל מה שקרה במוזיקה הישראלית עד עכשיו?
"אני לא יודע. לא יודע להחמיא לעצמי, אבל אני רואה שזה מתקדם לא רע בכלל. יש כל מיני דברים חדשים. תופעות חדשות. הרבה אנשים חדשים צצים בענף הזה שנקרא מוזיקה".
- אתה מתעניין, שומע מה קורה היום?
"שומע. שומע הרבה".
- התקופה של החלונות הגבוהים או התקליט "מדינת ישראל נגד קראוז שמוליק", שיצא עכשיו מחדש, היתה נורא מהפכנית מבחינת המוזיקה. נורא שונה ממה שהיה במוזיקה הישראלית עד אז. היית מודע לזה? הבנת שאתה עושה מהפכה?
"לא הייתי מודע לזה, עשיתי את זה רק כי אהבתי. את התקליט הזה, שאתה מדבר עליו, הקלטתי ביומיים. לא יצאתי מהאולפן. גרנו באולפן ארבעה איש, ישנו באולפן ולא יצאנו עד שגמרנו אותו. זה היה דבר קשה מאוד. אותי זה מאוד הדליק".
- נראה שהיה קשה לעכל את התקליט הזה. לקח כמה שנים.
"הדפיסו אלף תקליטים מזה. נגמרו התקליטים, וזה פסק, וזה חדל. שום דבר לא השתנה. רק כשיצא עכשיו, התחילו להשמיע אותו. זה חזר הביתה".
- בתקופה הזו של שנות השבעים הייתם נורא מושפעים מדברים מחו"ל.
"נכון. גם היינו בחו"ל ב-67', 68', 69', ראינו את הביטלס. אני זוכר את ההופעה שלהם. אחר כך גרנו בלונדון שנה-שנתיים. אני פגשתי את בוב דילן, לדוגמה, ושוחחנו. הייתי מעורה בכל המוזיקאים שם, בלונדון. התחברתי עם כולם. אתה רואה שם את כל הגדולים של המוזיקה, יושבים, מדברים, משוחחים, מעשנים ביחד. נחמדים הם היו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"החלונות הגבוהים". צילום: באדיבות הד ארצי
|
|
|
 |
|
 |
|
"יש חוג מסוים שמתאהב בך"
|
|
|
 |
|
|
|
- איך המוזיקה הזו הגיעה לפה מבחינתכם? איך הכנסתם אותה לתוך המוזיקה הישראלית?
"אני רק כתבתי את השירים ושרתי אותם עם השלישייה. אני לא יודע איך זה נכנס. היתה תקופה שבאה בזמן, במקום. אני הייתי מושפע מהביטלס. זאת אומרת, כששמעתי את השירים שלהם בפעם הראשונה, הייתי ממש שמח ששמעתי דבר שאני מסכים איתו, ונדלקתי עליהם.
"קניתי את כל מה שהיה לביטלס, אבל עוד לפני זה התעסקתי במוזיקה. הופעתי עם ג'וזי בתור צמד. כל השירים שהופענו אני כתבתי. חלק מהם נכנסו לחלונות הגבוהים. התחלתי לפני החלונות והייתי מופיע ושר עם אברמל'ה עופרים. אברמל'ה, הרקדן הגדול, נהיה זמר פתאום - הה, הי, הו-הו" (מחקה אותו).
- גם אתה נהיית רקדן?
"כן. אני הייתי רקדן סטפס".
- צמד העופרים זה היה שניכם, לפני שהגיעה אסתר.
"כן. אתי הגיעה. שמענו אותה. אני שמעתי אותה. אני אמרתי לו, 'תשמע, אברמל'ה. אנחנו לא נמשיך יחד בתור צמד, כי אתה לא שר. אתה עושה הו, הה והי הו, ועם הפח אתה דופק בידיים. זה לא ילך ככה. אז בוא נכניס אותה'. הוא התנגד בהתחלה, ואחר כך כשהוא שמע אותה, הוא נדלק. היינו שלישיית העופרים. ראיתי שבאיזה שהוא מקום הוא התחיל לרכוב עליה. אני יודע מה. עשה לנו תרגילים מ-תרגילים. אמרתי להם שאני עוזב וחזרתי להפליג.
"עבדתי על הים. הייתי ימאי. באחד הימים, ביום העצמאות זה היה, אני זוכר, עלינו לחיפה, למרכז, רקדו ריקודי עם, ובא אלי בחורצ'יק אחד. אמר לי: 'תחזיק לי את הגיטרה. אני עוד מעט חוזר, אני הולך לרקוד'. אמרתי לו 'תן', וזהו, הגיטרה נשארה אצלי מאז. ירדתי עם הגיטרה לאונייה והתחלתי לקשקש. אף אחד לא לימד אותי. למדתי הכל לבד. התחלתי לכתוב כל מיני שירים".
- יש משהו מתסכל בזה שעד היום התקליט הכי נמכר זה דווקא משהו שעשית בתור בחור צעיר בשנות השישים? כי מאז עשית המון שירים נהדרים.
"אין משהו מתסכל. אני ממשיך למכור. אני לא דואג ביחס למכירות שלי. אני מוכר לא רע".
- כן . אבל מבחינתך כיוצר, אתה יודע, עשית מאז המון דברים ודווקא הדבר שהכי מצליח זו ההתחלה. "נכון. זו תופעה מאוד לא נורמלית, כי אתה בארץ. כמה אתה יכול למכור תקליטים? יש חוג מסוים שהוא מתאהב בך, עוקב אחריך, וכל דיסק שאתה מוציא הוא יקנה, ויש כאלו שלא. לא יודעים מי זה שמוליק קראוס. לפעמים אנחנו רואים במקום אחד מישהו שאומר 'מי זה שמוליק קראוס?', אז אומרים 'זה שמוליק קראוס מהרדיו'. ' אהה, מהרדיו, לא ראיתי אותו בטלוויזיה. מתי הופעת בפעם האחרונה בטלוויזיה?', הוא שואל אותי. אני יודע, סבתא שלי היתה שם לפני".
- אבל יש קליפים, אפילו מהאלבום האחרון.
"נכון. יש קליפים, אבל לא רואים אותם. לא שומעים אותם. צריך בכל פעם לחדש. אני חי ממוזיקה, אז אני מחדש בכל פעם שאני יכול. מחליף צוותים, אנשים. מחליף הכל".
- דווקא נדמה לי שרוטבליט. . .
"רוטבליט הוא אשתי הראשונה. ממש אני אוהב אותו. אני אוהב את כל מה שהוא כותב. הרעיונות שלי, שאני נותן לו. הוא מביא את זה בצורה כל כך יפה. אין מה לומר. רוטבליט הוא אחד הטובים פה. לא רק לי. הוא כותב להרבה אנשים אחרים".
- יש חיבור חזק ביניכם. כשהוא שר, אתה לא יודע אם הוא שר געגוע לרוטבליט הצעיר או לשמוליק קראוס הצעיר. לאהבה הישנה שהיתה לו.
"אני גם התאהבתי כמה פעמים. לא כמו יענקל'ה. יענקל'ה מתאהב, יעזבו אותו, הוא ילך להתאבד".
- הוא לוקח את זה ללב.
"כן".
- אתה לא?
"לא".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יענקל'ה רוטבליט. צילום: נאור רהב
|
|
|
|
|
|
|
"אני כותב לא רע בכלל"
|
|
|
|
|
|
|
- אין לך אהבות שממלאות אותך לגמרי?
"אף פעם. היו לי כשהייתי ילד. היתה לי אהבה. כשגדלנו, ראיתי אותה, אז אמרתי: את הקטנה הזו כל כך אהבתי? היא היתה ברלה (בכורדית: שמנה), פרה. את ג'וזי אהבתי, את חנה אני אוהב. יש לי אהבה, את חנה, ואני אוהב אותה. אני לא יודע איך היא סובלת אותי. אני קשה מאוד".
- אולי גם היא אוהבת אותך?
"יכול להיות".
- כי אני חושב שהכוח של האהבה, זה מה שעושה את המוזיקה. הצורך להתאהב, שיאהבו אותך, זה מניע את הבן אדם ליצור. זאת אומרת, לא סתם בן אדם כותב שירים.
"אם אני מאוהב או לא מאוהב, זה לא קשור. אם אתה מאוהב, אתה מוציא דברים חיוביים, אם אתה לא מאוהב, אתה מוציא דברים יותר מבאסים. ככה זה".
- אבל בכל זאת, אדם שמוציא את השירים החוצה, שהוא לא כותב למגירה, אז יש פה קריאה גם לקהל: תאהבו אותי, תקנו אותי.
"כן בטח. למה שלא יקנו אותי? אני כותב לא רע בכלל. ואני שר לא רע. ואני מנגן לא רע".
- אתה אומר שזה מה שאתה עושה. אבל אני עוקב אחרי הקריירה שלך, אז יש הרבה פעמים הפסקות. זאת אומרת, אתה לא בן אדם מסודר, שכל. . .
"לא. לא. אני לא בן אדם שקם בבוקר, לוקח את הגיטרה, לוקח טקסט ומתחיל לעבוד. איך שזה בא".
- למה?
"ככה. למה לא. אני יכול להרשות לעצמי".
- אם היית עושה את זה באופן מסודר, עכשיו היו לך 30 אלבומים.
"אני לא צריך 30 אלבומים. אני צריך אלבום אחד טוב. יש לי. 'החלונות הגבוהים'. יש לי עוד כמה דברים שעשיתי אחר כך. הכל נעשה אחר כך. אבל אני עשיתי באהבה, עבדתי. לשבת באולפן שעות להקליט ולכתוב זה עבודה קשה. אנשים חושבים שמוזיקה זו עבודה קלה, זה לא. עבודה שמעייפת אותך מאוד, ואני כל כמה שנים מוציא דיסק. אני לא רץ כמו, לדוגמה, החבר'ה הצעירים האלו שרצים לעשות דיסק, לחלק את זה. אני לא ככה. אני עובד לאט ובסדר, בטוח".
- כי בעולם המסחרי של ימינו, כדי להתקיים בשוק, הם חייבים כל הזמן לייצר דברים חדשים. אחרי שנתיים אפשר לשכוח מישהו.
"נכון. בשביל זה אני לא מפסיק לגמרי".
- יותר קל לך לכתוב עכשיו או יותר קשה?
"יותר קל".
- כי בסך הכל אתה כל הזמן צריך להביא רעיונות חדשים.
"אז אני, כשאני יושב, אני מוציא דברים חדשים. פעם הייתי מקליט כל מה שהייתי עושה בקסטה. היום אני לא. אני אזכור, אזכור. לא אזכור, לא נורא".
- חבל.
"כן. אני גם לא כותב תווים. אז את הטקסטים אני כותב לפעמים, כשאני רוצה לשיר. וככה אני עובד עם יענקל'ה. כשהוא כותב, אני יושב ומספר לו סיפור והוא מוציא מזה שיר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שמוליק קראוס. צילום: אפרת אשל
|
|
|
|
|
|
|
"הכל משאיר אותי צעיר"
|
|
|
|
|
|
|
- היתה לי הרגשה באלבום האחרון שהוצאת מין תקליט סיכום כזה.
"לא. זו רק התחלה. התחלה של השלב הבא. אני עובד עם משה לוי (כמפיק מוזיקלי), והוא בסדר גמור. מה שאני מביא, יש, ויוצא מזה משהו".
- אבל כשהיינו צעירים ויפים, חשבת שבגיל 70-60 תהיה זמר? אתה יודע, זה משהו של צעירים. "נכון. אבל אני שר שירים צעירים".
- השירים משאירים אותך צעיר?
"כן. הכל משאיר אותי צעיר. הבנים שלי צעירים. אני צריך בשבילם. אני שר כי בא לי. אני לא הולך לחלטורות. אני לא רץ להו-הו-הו. הופעתי באחרונה, זה היה לפני חמש או שש שנים".
- איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?
"עוד לא כתבתי אותו".
- בכל זאת, בין אלה שכתבת?
"'אחרי 20 שנה' ו'בובה זהבה'. זהו בינתיים. שני אלה חבובים (בעגה הכורדית: אהובים) עלי".
- "רואים רחוק רואים שקוף"?
'רואים רחוק', גם כן. 'רואים רחוק' גם שיר טוב. אני גם אוהב".
- אתה מתגעגע לימים ההם?
"לא. הימים האלו יותר טובים לי. בטח".
- אתה לא מתגעגע לנעורים?
"לא. אני חי את החיים שלי עכשיו והם טובים לי. והכל בתקופה טובה לי עכשיו. חוץ מהרגל הדפוקה שיש לי פה".
- מה יש לך ברגל?
"שברתי אותה והחליפו לי עצמות פה. זה לא מתאחה כל כך טוב. לא משנה, נחליף אותה עוד פעם. רגל מעץ".
- אתה מתגעגע לחזור לבמה, להיות בקשר ישיר עם הקהל?
"כן. אני אעשה את זה עוד מעט, אבל אני רוצה לעלות במקום שאני באמת אוהב, שיבואו הרבה אנשים, שיוכלו ליהנות, או, או, או, שנקבל תגובות מהקהל".
- אתה זוכר את כל השירים שלך בעל פה?
"לא. יש מודעות לפני. אני קורא מרחוק את מה שצריך להגיד, ומה שצריך להגיד, אני יודע להגיד. היו לי הרבה תקופות טובות עם מוזיקה והרבה תקופות רעות מהמוזיקה".
- מה זאת אומרת?
"אתה כותב שיר ואתה מאמין בו. משתדל לחיות בדרך של השיר הזה. פתאום מופיע לך איזה נאד ואומר לך: 'זה אתה שכתבת את השיר המחורבן הזה?'. ואז, או שאני שם לו פיתה, או שאני מוותר לו. 'לך, לך, תודה רבה'. או שיש כאלו נודניקים שאתה בא להופעה, מציקים לך. 'תשיר, תשיר את השיר הזה, בחיאת רבאק', 'תעזוב אותי'. האמת היא שאני לא אוהב להופיע".
- אמרת שאתה כן אוהב להופיע.
"במקומות קטנים אני אוהב להופיע".
- למרות מה שאתה אומר, יש לך בכל זאת געגוע לאנרגיות של אז.
"בטח, אבל מאיפה תוציא את האנרגיות האלה היום. . . היום יש אנרגיות אחרות. היום אני אלרגי לבתי חולים. סובל מהרגל שלי המסכנה. כמו טרומפלדור, עם היד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קראוס עם ג'וזי כץ ומרים ילן שטקליס. צילום: שמואל יערי
|
|
|
|
|
|
|
"יאללה, מספיק עם המזרחי"
|
|
|
|
|
|
|
- בתור אחד שבאמת יש לו ניסיון בעניינים האלו, שעבר גם תקופות רעות וגם טובות, יש לך איזו עצה או מסר לבחור צעיר שרוצה להיכנס לעסק הזה, לעשות מוזיקה?
"אני מעדיף חבר'ה שכותבים את החומר שלהם. אני רק יכול להגיד שמי שכותב מוזיקה, שימשיך לכתוב, ובהתחלה אם יש לו אפשרות להמשיך, שימשיך, כי זה מקצוע מאוד מעניין".
- זה יותר ממקצוע, זה החיים.
"זה החיים, בטח. אני חי ממוזיקה. אז ככה שהכי טוב, אני יכול להציע לאנשים שרוצים לשיר שימשיכו לשיר, אם יש להם ביצים. שלא ייפלו, שימשיכו".
- מה דעתך על המוזיקה הישראלית של היום?
"יש דברים שאני מאוד מעריך. זמר מזרחי אני מאוד לא אוהב. את כל החבר'ה האלה המזרחים אני לא אוהב. אתה פותח היום בתחנות מסוימות וזה מה שאתה שומע".
- אתה יורד על מוזיקה מזרחית, חצי מהעם הוא מזרחי.
"אבל לא כולם אוהבים את זה. מי שלא אוהב, לא צריך לשמוע את זה. לי אין בעיה עם מזרחים, אני חצי מזרחי וחצי אשכנזי. אז ככה שאני מבין אותם. אין לי עם זה בעיה. אבל די, עד כמה אפשר. יאללה, מספיק עם המזרחי".
- היפ הופ, אתה שומע?
"כן. אני שומע. אני לא אוהב את זה. בפלייבק שלם הוא אומר כמה משפטים בעברית או באנגלית. הצעירים דלוקים על זה. אני לא אוהב את זה. זה מה שאני לא אוהב במוזיקה, שכל נאד לוקח פלייבק ועושה מוזיקה. לא אוהב".
- יכול להיות שנגמרו כל הרעיונות למוזיקה אמיתית?
"לא. תמיד יש מוזיקה חזקה. תמיד. שיר הולך ושיר בא. המנגינה נשארת".
- אתה יודע מה יהיה עם התקליט החדש, מתי זה ייצא?
"יש שמה כמה שירים של יענקל'ה. עוד שירים שאני כתבתי את המילים גם כן. התחלתי לכתוב בזמן האחרון. זה לא רע. אני לא יודע איך יענקל'ה יקבל את זה. הוא יתחיל להלחין. הוא מלחין. על רגל אחת הוא מלחין". (בשלב הזה קראוס קם וצולע על רגלו. הוא מתלונן על כאבים חזקים ומספר שהוא חי על אלגולוזין פורטה. כל ארבע שעות כדור).
- אני מאחל לך שיהיו לך הרבה שנים של מוזיקה טובה ובריאות.
"זה כן".
- ובעיקר עבודה, ושתרגיש טוב.
"תודה רבה".
- וכל הכבוד לתרומה שלך למוזיקה. כולם חוגגים פה.
"תחגגו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
