 |
/images/archive/gallery/261/180.jpg גידי גוב.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| אחרי 14 שנה גידי גוב מוציא אלבום חדש, "בקצה ההר", שכולל שת"פ רציני עם עמיר בניון, הרבה שירים עצובים ואפילו לא דאחקה חברמנית אחת |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
18/2/2005 8:20 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני כשלושה חודשים ישב גידי גוב במשרדי חברת הד ארצי, נוירוטי ומשקשק עד לעומק נעלי הטימברלנד שלו. הוא היה מפוחד כפי שרק זמר שלא הוציא אלבום עם שירים מקוריים זה 14 שנה יכול להיות (בייחוד כשלזמר קוראים גידי גוב) וניסה לקרוא את מבטיהם של הנוכחים. על הפרק הונח הדיסק החדש, "בקצה ההר", שהושמע לראשונה לראשי החברה, אחרי קרוב לשנה של הקלטות.
הם אהבו אותו.
"כשיצאתי מהישיבה הבנתי בפעם הראשונה שיצא תקליט טוב", הוא משחזר. "כל הזמן אמרתי לעצמי, אני בן 54, מה אני יודע אם אני בכלל רלוונטי? יש בחוץ כל מיני סאבלימינלים, מי ירצה אותי בכלל? האם אני צודק שהבאתי מקהלה לאולפן? ומה זה הדואט הזה, לעזאזל? התיישבתי לי באוטו, בלי לנסוע לשום מקום, ופשוט התרגשתי עד מוות".
- רגע, הסיפור הזה הולך להיגמר בבכי?
"עזוב נו, אמרתי לך. התרגשות גדולה. בלי להיסחף. אין ספק שלגמרי לגמרי איבדתי את הקוליות המעטה שייחסו לי, שהיא כל כך לא נכונה".
מה שנכון. האיש שהפך לאחד מסמלי הגזעיות העברית, מתגלה בחיי היומיום שלו כהפך המוחלט. כשהוא נמצא בחברתם של יותר משלושה אנשים, בתוך האולפן למשל, הקסם הגובי עדיין פועל, ובמלוא הקיטור. הוא בלתי אמצעי, מזגזג בצורה מזהרת בין נרגנות וחביבות, ובייחוד מצחיק נורא. גם כשרע לו. אבל בשיחה בארבע עיניים (בהתחשב, כמובן, בעובדה שמחציתן שייכות לעיתונאי) החגיגה נגמרת ומותירה מאחוריה גבר לחוץ מאוד, שהספונטניות ממנו והלאה.
גוב מגיב על כל שאלה שעשויה להתפרש כאישית בשיטת צעד קדימה, שניים אחורה. את הסקובידו הוא מגיש בדרך של הלצה, שאמורה לרכך אמירה רגשנית שלו, לכאורה. כך, למשל, כשאני מתעניין האם אופיו המינורי והחשוף של האלבום החדש (והמקסים. עד מאוד) משקף גם שינוי שפקד את גוב עצמו, אנו יוצאים במחול המפותל הבא: גוב: "טוב, זה ברור".
- מה ברור?
"אם לא היה לי מקום להכיל את הרגש של השירים האלה, לא הייתי שר אותם".
- אז זה אומר ש. . .
"שמה?".
- שהשתנית ? שמשהו עבר עליך בשנים האחרונות?
"לא יודע אם השתנה, אני יודע. . . לפני 20 שנה לא הייתי עושה את זה".
- למה?
"לא הייתי מבין. פתאום נפתח שער כזה. בפאזת הטלוויזיה שלי, הקטע הרגשי היה מאוד מודחק. היו קטעים ששרתי והייתי נרגש, אבל בכללי אתה יורד מהבמה, עושה סוויץ' ודי, אבל זה לא שאני מסתובב בבית מייבב ומחבק אנשים, אתה יודע. . .".
הניסיון להוציא מגוב גילויי רגש מילוליים היה כנראה שאפתני מדי. שאפתני כמעט כמו האלבום החדש, שבמונחי המוזיקה הישראלית של 2005 נחשב למושקע במיוחד בכל הנוגע למינון שעות האולפן, מספר הטייקים שנדרשו לכל שיר, הגיוון ההפקתי ועוד.
אבל אין צורך במספרים מפוצצים כדי לבנות את הציפייה לקראת צאתו של הדיסק. ככה זה כשאחד הזמרים האהובים והמצליחים בתולדות הזמר המקומי, מחליט להוציא אלבום אחרי 14 שנות הפסקה.
הלהיט האחרון של גוב יצא לרדיו בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה. מאז יכלו מעריציו הרבים רק להיאחז באוויר. לרגל המאורע ההיסטורי ליוויתי את גוב בחצי השנה האחרונה באולפן ההקלטות, בדרך הארוכה עד קצה ההר.
- תשמע, אני אפתח בשאלה מקורית שבטח עוד לא נתקלת בה. למה לקח לך 14 שנה?
"קודם כל, איך שהגיעה הטלוויזיה, לתקופה קצרה זה השתלט לי על הראש, ממש. אמרתי לעצמי, אני לא זמר. אני אוהב לשיר, יש לי הזדמנויות גם בתוכנית עצמה, וזהו. שכחתי מהשירה. פתאום, לפחות בהתחלה, זה היה טוב. אתה פוגש אמנים שאתה לא מכיר. אנשים באים בשמחה. אתה מסתובב לך כמו עם איזה. . . אין ספק שזה טיפה. . .".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גוב. צילום: אמיר מאירי
|
|
|
 |
|
 |
|
"אני בטלן"
|
|
|
 |
|
|
|
- נסחפת?
"לא לא לא. זה לא להיסחף. זה המקצוע הזה, מטבעו. כולם שולחים לך הכל, מיליון טלפונים. אתה יושב בישיבות מערכת, חורץ גורלות וזה. בסופו של דבר, אני חושב שזה לא ממש בריא לי. בסוף זה גם חונק. אותי, לפחות.
"הרגשתי שאין לי תכנים. בטח לא זמן לעשות תקליט. אתה קורא עיתון רק בשביל לחפש אייטמים. זה מנפח לך את המוח. כבר לפני שבע שנים היו לי נסיונות במשך חצי שנה לעשות את הדיסק. נפגשתי, שמעתי. זה לא נגע ללבי. כך עבר לו הזמן. מדי פעם נסעתי, עשיתי דברים אחרים. זה הציק לי, אבל כעניין לא פתור. אני קם איתו והולך לישון איתו, אבל לא מזיק לי לחיים".
- לא התגעגעת או קינאת כשראית, למשל, אנשים כמו שלמה ארצי, שהמוזיקה היא בשבילם פול טיים ג'וב?
"הצלחה כמו של שלמה ארצי היא בגלל שהוא שם. הוא אוהב לרקוד, אוהב לשיר, אוהב להקשיב למוזיקה. אחרי שאתה עושה המון הופעות, בשיר ה-12 אתה פתאום מרגיש שזה לא ממש עקרוני לקהל ולך באותו רגע.
"אצלו אין את הנפילות האלה בכלל, ואני מעריך אותו מאוד מאוד על זה. אבל לא יכולתי להיות כמוהו. הוא כל יום באולפן. אני בטלן. יש משהו שאפשר לדחות? זה הכי טוב. כמובן שזה פגע בי כמוזיקאי. 15 שנה לא עשיתי, בגלל חסימות ושחיקת אנרגיות וסתימות. ועכשיו, אני שוב מתאהב".
- בנאגלה השנייה שלך בטלוויזיה נראית כבוי משהו. סבלת?
"יש בזה משהו. גם תוכנית טלוויזיה צריכה את הנשמה האמיתית, וזה לא קרה בפעם השנייה. זה גם היה לחוץ מדי, מטורף מדי. יותר מדי מושפע מכל מיני לחצים. גם בעיות שלי: מה הדרך וכאלה. מיותר.
"היה לי פחות נוח, כי מה שפעם היה טבעי, נגיד לעשות מונולוג קומי, ברגע שזה נהיה לגמרי עבודה, אני עושה את זה בפחות חדווה. וזה גם לא הצליח כמו שזה היה אמור, אז בסדר גמור. אין לי טענות ומענות. התפנה לי זמן, וכל פעם ניסיתי לגעת במוזיקה מחדש.
"אז עשינו לפני שנתיים את 'ריקוד ירח' (אלבום שגוב ביצע בו מחדש קלאסיקות אהובות עליו - ש.ל). גם יוזמה שרצה הרבה זמן, ויצא נחמד מאוד".
4 ביולי 2004. גידי עובד על השיר "אלה החיים", שכתב והלחין אלון אולארצ'יק, המכהן גם על תקן המפיק המוזיקלי של האלבום. שניהם יושבים עכשיו באולפן עם הטכנאי יואב שדמה, ונחים בין טייק לטייק. אולארצ'יק רעב, כהרגלו, ומפנטז על עוגה. גידי: "פעם רצו לעשות איתי פרסומת לעלית עם השיר "עוגה עוגה", אבל התברר שצריך לשלם ליוצרים 8,000 דולר בחודש".
אולארצ'יק שר: "לשבת, לקום". גידי צורח: "8,000 דולר!". אלון: "זו אחלה סיסמה לאינטרנט, לשבת ל-קום". גידי: "מצחיק מאוד, אלון. ממש מצחיק. יאללה, בוא נעשה עוד טייק, למרות שהיה לי נורא כיף בקודם". אלון: "יש לי רעיון. אולי תעשה טייק מתוך מחשבה שזה האחרון להערב?". גידי , בעצבים: "תודה, אין עצה מלחיצה מזו. אולי תפתח בית ספר לזמרים מאזוכיסטים?". גוב נכנס אל תוך חדר ההקלטה ושר לעצמו במבטא צרפתי: "היה טייק אסון, פטיט דה קרואסון".
כשגוב מתאר את תהליך איסוף החומרים, אפשר להבין מדוע נדרשו לו 14 שנה כדי להוציא אלבום חדש. עושה רושם שכל מפגש עם תורם פוטנציאלי עלה לו בבריאות. הלקסיקון שהוא משתמש בו נשמע בהתאם.
"כשהחלטתי ללכת על תקליט", הוא מסביר, "כל החרא הזה התחיל מחדש. החרא של לחפש חומרים. להתחיל ללכת לאנשים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גוב, שבן, אולארצ'יק ושדמה באולפן. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
"יצאו שירים ארצישראליים חדשים"
|
|
|
|
|
|
|
- אתה הולך? הם לא באים אליך?
"לא. באופן כללי לא באים אלי. וזה תמיד מביך, כי אתה בא לבקש משהו. תן לי מהקרביים שלך. ואני עוד גורר מ'לילה גוב' כל מיני חשבונות: למה לא אירחתי את ההוא? איפה טעיתי? יש משהו במערכת הזאת שהוא מאוד שופט ומעורר חרטה.
"בכלל, מפגש עם יוצר זו סצנה נורא קשה. אתה בדפיקות לב מטורפות. שניכם מתרגשים. בזמנו, יהודה פוליקר כתב לי תקליט שלם, 'דרך ארץ'. זה נדיר שבנאדם פותח את כל המגירות בשבילך. עם השנים זה נהיה יותר קשה, כמבצע, לאתר שירים טובים. קח נגיד את 'יום הבוחר' של מאור כהן. שיר מקסים בעיני. אבל אני לא חושב שהוא יכול למכור אותו למישהו. הרי זו הווייתו.
"נפגשתי עם המון אנשים. היה לי איזה שיר מקסים של ארקדי, ואז כשהתעוררתי שלומי שבת כבר הקליט אותו. בשבילי להיכנס לחדר העבודה שלי בבית זה סיוט. יש לי שם מערום של סקיצות. לא תמיד יש תאריכים, ואני לא זוכר מתי שלחו לי. אתמול התקשרתי למישהו ואמרתי לו, 'רק עכשיו שמעתי את הדברים'. הוא היה בהלם. אולי שלח לי את זה לפני שלוש שנים. בסוף זה חייב להיות משהו שגורם לך להגיד וואו, שמרגש אותך".
את הוואו הראשון סחט דווקא עמיר בניון. דווקא, כי בניון מייצג משהו שלכאורה שונה לגמרי מההוויה הגובית המוכרת. שירים מלנכוליים, מתפקעים מרגש ונעדרי כל הומור או קריצה לכיוון החבר'ה. "המפיקה שעבדה איתי, גלית קלדרון, שאלה אם אני רוצה להיפגש איתו", משחזר גוב. "הכרתי את שיריו מאוד בכללי, ונפגשנו אצלו בבית, בדירה קטנה בתל אביב. זה היה מביך ככל המפגשים, במיוחד בינינו, שאנחנו מאוד ביישנים וגם לא נפגשנו מעולם. יצאתי משם בלי כלום. הוא אמר שהוא יחשוב.
"אחרי עשרה ימים הגיע דיסק ראשון עם שלושה שירים. קבענו מפגש באיזה אולפן. שומעים סקיצות. אני מנסה לשיר, אומר 'את זה אני אוהב'. זהו. חודשיים כאלה. היו שם 14 שירים. חלק כבר היו כתובים, חלק לא. לא יודע אם הוא כתב במיוחד בשבילי, אבל הוא בחר אותם לפי המידות שלי. הגיעו כמו פנינים כאלה. השמעתי לאשתי ולילדי והבנתי שזה עשה את זה גם להם. פשוט הלכתי עם חיוך. שר איזה מנגינה ממש כמו טמבל שקרה לו משהו נחמד. אז אמרתי, זה מה שמנצח פה".
שבעה מתוך 14 שירי האלבום הולחנו בידי בניון ונכתבו בידיו או בידי אסף אטדגי, חברו. האחרים הגיעו משלומי שבן, אלון אולארצ'יק, יזהר אשדות ואחרים. הניסיון לאתר בחיבור בינו ובין בניון משמעויות חברתיות, ואם תרצו, שיתוף פעולה בין עדתי, מרגיז את גוב. אבל גם הוא יודע שבמקרה הזה המשמעויות פורצות מעצמן.
כשגידי גוב, אחד מסמליה המובהקים של האשכנזיות התל אביבית, מקדיש חצי מאלבומו לשיריו של עמיר בניון, אביר היגון המרוקאי משיכון ד' בבאר שבע, קשה לפטור את העניין רק בכימיה מוזיקלית. "ברור שאחרי שזה כבר קרה, זה מסמל משהו", הוא מודה. "יצאו שירים ארצישראליים חדשים, ואין ספק שיש פה חיבור מיוחד בין הרגשיות שיש בשיר לבין דרך הביצוע שלי. אני חושב שזה היה מרגש מאוד לשנינו. היתה בשנייה איזו הבנה שיש פה. . . ששנינו נמצאים באותו מקום. עברנו ועתידנו לא משנים כלום. אבל זה לא שאמרתי, אני אלך עכשיו ואחפש בכוונה מישהו כזה. גם לא ידעתי עליו הרבה. ידעתי שאני הולך לפגוש מישהו שיש עליו באזז של כמה שנים, וזהו".
- אתה חושב שיש עוד בעיה עדתית בישראל?
"כל עוד יבעירו אותה, היא תישאר אקטואלית לנצח. זה לא היה קיים פעם, אגב. כשאני הייתי צעיר, לא ידעתי בכלל מאיזה מוצא אני. נשבע לך. ואני לא אומר שלא נעשו עוולות, ולא שלחו את התימנים לזה וכו'. אבל זה לא היה חומר הבעירה של אזרחי המדינה. זה לא היווה גרעין לשנאה. היו דברים, כמו בכל העולם. בכל העולם היו מיעוטים שהקשו עליהם.
"הייתי בספרד, אז שם יש את קטלוניה שמתעבת את ספרד. הגאווה הלאומית שם עזה, אבל אף אחד לא חולם לשבור משהו, לצייר צלבי קרס או כאלה. יש עולם, יש שמש, יש חיים. השנאה נשארת בכדורגל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עמיר בניון
|
|
|
|
|
|
|
"אם יש איבה זה רק בגלל שלא מדברים"
|
|
|
|
|
|
|
- רגע , אז לא היה קיפוח? לא היתה שנאה?
"אין ספק, נגיד, שלא השמיעו מוזיקה מזרחית. זו עובדה. חלק בגלל בורות של עורכי רדיו בכלל, שזו בעיה קשה גם היום, וחלק באמת התעלמות מצוחצחת ויפה. מצד שני, אף אחד לא בא אז בטענות מי יודע מה.
"מצד שלישי, היו להיטי ענק מזרחיים. ג'ו עמר, אהובה עוזרי, שלא לדבר על זוהר ארגוב. ועובדה, אגב, שכשזה פרץ, אז הדיסקים הכי מצליחים שייכים לזה. המזרח משחק אותה ובגדול. היום הכל בחוץ".
- וזה טוב בעיניך?
"זה ישנו. האווירה הזו צריכה להירגע. נוטים לדבר על זה בהגזמה. ברור שהפריע לי כשקראו לי 'התקווה הלבנה הגדולה וכאלה'. אני אשכנזי גאה, באמת, ואני חושב שאנחנו הולכים ונכחדים. חשבנו פעם, ענת ואני, לעשות סדרת טלוויזיה 'האשכנזים', על שבט מבודד שנלחם על חייו בחבל ארץ שכוח. אבל יש היום איזון פראי. כל המוזיקה בחוץ.
"כולם הולכים לקיסריה וכולם מתארחים אצל כולם. אז מה עוד אני יכול לעשות? כל פעם יש את השיחה הזו, שאני מזועזע מעצם קיומה, שסופרים כמה מזרחים יש בממשלה, או במשהו. בשביל מה? באופן טבעי יהיה בסדר. כשרונות פורצים בכל כיוון. תפסיקו לספור לפי מין וצבע. יש דברים שאתה יכול לתת אקמול, ויש כאלה שתחפור ותחפור, עד שייצא דם.
"הפאשלה הגדולה, אני חושב, היא שהחיבור בין התרבויות היה צריך לקרות בבית ספר. בחוגים. בשכונות. אבל שם היתה הסתגרות. אם יש איבה זה רק בגלל שלא מדברים".
12 ביולי 2004. היום מקליטים את השיר "אור השושנה" שכתבה המשוררת זלדה והלחין יזהר אשדות. אולארצ'יק החליט שהיות שמדובר בשיר עם גוון המנוני, הוא הולך על ליווי של מקהלה. "זה בא לו בלילה, כמו חיזיון", מחייך גוב. "יאללה, תנו גז!", מורה אולארצ'יק לחבורה של פרחי שירה, שהוזעקו במיוחד מבית הספר רימון וממתינים לתחילת ההקלטה.
הארבעה פוצחים בשירה עזה ומלאת התלהבות. אולארצ'יק לא מרוצה: "וואלאק, מקהלת הצבא הארצי הבאנו פה". יואב שדמה, הטכנאי: "מה יש? תנו להתלהב". אלון: "מי שמתלהב באימונים, יאכל אותה בקרב". גידי: "לא, הוא אוכל אותה כבר באימונים. וואו, אני גמור לגמרי כבר".
- מה , נמאס לך?
"לא נמאס. יש ימים שאתה משחק אותה בשירות, שזה רגע האמת, ויש כאלה שאתה פשוט לא מביא אותה. ואתה מתוח נורא. זה מבאס. אתה קם בבוקר, מצחצח שיניים, מחנה את האוטו וחייב להתחיל לשיר. אז זה נהיה עבודה, ברור".
גוב ואולארצ'יק יוצאים מהחדר, ואני מחליף מילה עם שדמה. "שניהם פרפקציוניסטים לעילא ולעילא", הוא מחייך בתשישות. "כל אחד בתחום אחר. הצירוף יוצר יותר משבעה חודשי עבודה. הם נשמעים מאוד יפה, לדעתי, המקהלה. נכון?".
- לא יודע. אלון אומר שהם עוד לא שם.
שדמה צוחק, "אם זה תלוי באלון, הם יהיו שם רק בשבוע הבא".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גוב. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
"הרגש נמצא בשיר"
|
|
|
|
|
|
|
גוב ואולארצ'יק חוזרים ועדיין משועשעים מהדמיון למקהלת הצבא האדום. אלון: "אולי נוסיף להם רס"ר?". גידי: "יאללה, שמישהו יזעיק את הצל של סאבלימינל. הוא היה רס"ר בקבע".
אם השלב של בחירת השירים מתואר בידי גוב במונחים של סבל, הרי שתהליך העבודה באולפן מוגדר בפיו כהתעללות של ממש. התעללות בעצמו. "אני מתעב אולפני הקלטה", הוא מצהיר. "אתה נכנס למקום בלי חלונות. חצי שנה, במקרה של האלבום הזה, הייתי במקום שעובד רק על תאורה, לא מי יודע מה היסטרית, וזה עושה משהו לנפש האדם.
"גם הטמפרטורה היא ממזגן. כל ההוויה מלאכותית לגמרי. אז בוא נגיד שממש לא התגעגעתי. להפך. כשאני עושה חזרה על משהו, אז אני הכי חופשי ומשוחרר. ואז מגיעה מסכת עינויים מטורפת, ששם, או-קיי, נגמרו הדאחקות, אתה צריך להוציא טייק. יפה, רגשי, ועוד להישמע טבעי. מה עם הגרון שלך, כמה סיגריות צריך לעשן. לחץ מטורף.
"בדיסק הזה עשיתי שלושה סיבובים על כל שיר. לפעמים יותר. אתה מקליט שלושה ונהיה מרוצה. אחרי חודש שומע עוד פעם, וכלום. יש גם את אדון אולארצ'יק, שפתאום שומע משהו באמצע הלילה וחייב ליישם אותו. גם בעזרת הד ארצי, יכולנו לשבת שנה באולפן בלי לחץ. אתה שומע את הטייק ואומר, 'איזה יופי, אבל אוח! פה טעיתי'.
"יושבים עם הראש בתוך השולחן ומודדים הכל כמו במיקרוסקופ. ואני, קשה לי. אני חייב לצאת. להביא עיתון, לראות את השמש. אני אדם חסר סבלנות. גם כשאתה מקליט, מתחילים לעבור לך בראש כל מיני פטנטים. תשיר להוא משורה 20. תשיר עם או בלי משקפיים. עכשיו אתה מסתכל בעיניים לטכנאי. כמובן שהטייק הטוב שיוצא זה במקרה, אבל המקרה יוצא מ-20 נסיונות".
- איך אתה יכול להיכנס לאולפן, באמצע חייך הרגילים, ופתאום לבצע שיר עצוב של עמיר בניון? מה עושים, חושבים על משהו מדכא?
"בסופו של דבר אתה צריך לדייק. הרגש נמצא בשיר. אתה לא צריך לזלוג, או להתייפח, או להתנשף. רק להיות ענייני. זה לא כמו שיטת סטניסלבסקי, להעלות 40 קילו ולחיות ככה שנתיים בשביל הדמות".
התוצאה הסופית, בתום מסכת הדיכאון הפלורסנטי, היא מקבץ של שירים שקרוב לוודאי יפתיע את מעריציו של גוב. לאורך 14 רצועות אין ולו דאחקה חברמנית אחת לרפואה. הגוון הכללי הוא מלנכולי בעליל, וגוב נשמע פגיע ורציני מאי פעם.
השינוי הזה ישחק, אולי, לטובתו, בכל הנוגע לדעת המבקרים, אבל עלול להיות מסוכן ברמה המסחרית. לא פלא שמגזרת הר גוב וממתחמי הד ארצי מנשבות רוחות עזות של לחץ. "כל השנים עשיתי את הדבר הרגיל", מסביר גוב. "נתחיל בשיר upper, ומיד אחריו בלדה יפה. פה, אם הייתי מכניס שני שירי רוקנרול ושתי בלדות בטוחות, היה הרבה פחות לחץ. אבל מראש החלטנו שהשיקולים האלה לא יעבדו.
"בחזרות היינו צוחקים, 'על איזה שיר נעבוד עכשיו?', 'בואו נעשה קודם את העצובים', כי כולם עצובים. היה פה ממד רציני של סיכון, בבחירה. באתי מ'רוני' ו'יו יה', וברור שאנשים גם מצפים ממני להוציא עוד כאלה.
"אבל מה לעשות? הפעם יש שירים, לא קטגוריות. התוצאה היא שישבנו חודש שלם ולא ידענו איזה שיר להוציא לרדיו. הרי אין את שיר הצחוקים שכולם מצפים לו. אז הלכנו בסוף עם הלב, ויצא 'מי תרצי'. קיבלתי טלפונים שהבנתי שאני במקום אחר לגמרי מפעם. במקום הנכון. פתאום אני הולך באזור הנמל ביפו ואנשים צועקים לי 'שיר גדול!'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אלון אולארצ'יק. צילום: רועי בכרך
|
|
|
|
|
|
|
"יש לי תכונה שלא דחוף לי"
|
|
|
|
|
|
|
3 ביולי 2004. שלומי שבן מגיע לאולפן לצורך הקלטת "כנראה שלא אומר", שכתב והלחין. הוא מלווה את גוב בפסנתר, ואחרי הטייק הראשון הם מדברים באמצעות מיקרופון פנימי עם אולארצ'יק, הנמצא בחדר הצמוד.
אלון: "איך הרגשתם?". שלומי: "התחיל טוב". גידי: "וככה גם אפשר לסכם את זה". אלון: "גידי, היית ככה, זהיר כזה, בקטע הגועש. . . אולי אתה רוצה איזה אפקט ש. . .". גידי: "מה יעשה אפקט?". אלון: "אתה תחשוב שאתה בטיטאניק, עם אה. . . סלין דיון וזה". גידי: "וזה גם ייגמר כמו הטיטאניק".
הוא מתחיל לשיר, ואלון מיד קוטע אותו. גידי: "מה אני אעשה, בדיוק התקרה של האונייה נפלה עלי". הטייק מסתיים, גוב ושבן חוברים אל אולארצ'יק. אלון: "גידי, אם אני אצעק'אמא!' חזק, היא תשמע אותי?". גידי: "לא נעים לי להגיד לך, אבל השמיעה זה הדבר הראשון שהולך אצל מתים".
כעת מתפתח דיון בסוגיה האם שערות שגדלות בתוך האוזניים נשמרות לאורך שנים. השיחה מנותבת לעניין הזיקנה, ומישהו מזכיר שטדי קולק חוגג באותו יום יומולדת 93. גידי: "מה אוכלים בכלל בגיל הזה?". אלון: "אסור לאכול כלום. רק קציצות. כל היום קציצות".
גוב מתרומם ומחקה זקן. שניהם נקרעים מצחוק. אחרי דקות ספורות עובר גוב לחדר הסמוך ומקליט טייק נוסף. בתום ההקלטה אומר לו אולארצ'יק: "שומע? אמי התקשרה". גידי: "ומה היא אמרה?", אלון: "שזה כנראה הטייק".
גידי גוב כבר בן 54. משפט תמים למראה, הטומן בחובו סתירה פנימית עזה, שהרי גוב מסמל סוג של רוח נעורים נצחית. מימי כוורת, דרך "דיזנגוף 99" ועד "לילה גוב", הוא הקפיד לגלם את הצבר המחוספס, המונע בידי תזזיתיות כרונית. לא פלא שכשהוא מספר בדיחות על קציצות על חשבונם של קשישים נטולי שיניים, הן עדיין מתקבלות בטבעיות.
אבל הגיל, אוי הגיל. שם, לא רחוק, מעבר לקשת, ממתינה לו כבר קציצה משל עצמו. מה לעשות שגם במראהו החיצוני כבר נפלה שלהבת. או לפחות אש קטנה. גוב אמנם עדיין משמר את אותה גזרה נערית, אבל סימני הזמן ניכרים בו. מה שמוליך אותנו לעוד שיחה פתלתלה.
- אתה מוטרד מהגיל?
"מי לא מוטרד? אולי האלה מה'אימורטליטי', שגם הם אגב נפטרים בסוף. הם לא אותה כמות בדיוק מאז הקמת העמותה. בדקתי. אני לא חי במחשבה על הגיל. אני כן חי במחשבה שכדאי מאוד, לאור הגיל, שיהיה לי סדר יום מסודר ואחראי יותר".
- מה זה אומר?
"אני, יש לי תכונה שלא דחוף לי. הנטייה הטבעית שלי היא לשרוף זמן סתם. לחתוך עגבניות ארבע שעות. אז אני אומר לעצמי, תתחיל להיות מסודר. תתחיל להגשים חלומות. כמו ללמוד גיטרה. כמובן שאני לא עושה את זה בשום אופן, מכל מיני תירוצים, אבל בסוף זה יקרה, כמו התקליט הזה".
- המראה החיצוני מעסיק אותך? אתה מטפל בעצמך?
"הבעיה היחידה עם עניין המראה זה שאתה פותח ערוץ 33 ורואה את עצמך בגיל שש. אין אנשים שרואים את עצמם ככה. ופה אתה רואה איזה טמבל בכל מיני תנוחות. אז זה מצחיק. וחוץ מזה, זה לא משהו שאני ממש יכול לעשות איתו משהו.
"אני לא אובססיבי, אבל שומר על עצמי. לא הגעתי להזנחות חיצוניות קשות. אני נושם והפסקתי לעשן. זה גם לא שאני מסתובב בכל מיני מסיבות נוצצות וצריך להיראות זוהר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גוב
|
|
|
|
|
|
|
"היי, בואי נעשה את זה ביחד"
|
|
|
|
|
|
|
- זהו , עייפת מאנשים? לפעמים אתה מדבר על הצורך במפגש איתם כעל סוג של עול מיותר.
"זה נכון. אני לא אוהב להתרועע בחברה. אוהב רק מסגרות מוכרות, שזה או החברים שלי מכוורת או קבוצת ידידים שכבר שנים משחקים פעם בשבועיים קלפים. האמת היא שבסופו של דבר אתה יושב בבית, צריך ללכת לפה או לשם, וזה נהיה קשה.
"כל עוד זה בקונטרול, אתה מכיר את כולם ואת המקום, זה בסדר. אבל בטח לא מסיבות. ליהנות עד ארבע במסיבה? נורא מאוחר. אולי יש משהו טוב בטלוויזיה. אני חושב שגם אני וגם אשתי מאוד דומים בזה. אנחנו מזינים אחד את השני בזה".
ענת גוב נמצאת על משבצת ההפתעה הגדולה של האלבום החדש. היא מבצעת יחד עם בעלה דואט רומנטי בשיר "מכיוון שאתה נוסע". במקור שיר צרפתי מ-35' שבוצע בידי זמר בשם פרנסואה זרדי ורעייתו. עלי מוהר תרגם את המילים, העוסקות בבעל העומד לנסוע לשבועיים ואשתו המלווה אותו לתחנת הרכבת.
"בהתחלה שרתי את זה עם זמרת צעירה ומוכשרת מאוד", אומר גוב, "שגם שרה את זה נורא יפה. אבל אז הבנתי שאני לא יכול לשיר את זה עם בחורה בת 25. אלה שני אנשים בוגרים, שהאינטימיות שלהם באה מ-30 שנות ביחד. הבנאדם היחיד שאני מכיר שעונה על הפרמטרים האלה הוא אשתי. ההצעה לגבי ענת הגיעה מכיוון עלי מוהר. שמתי את זה בצד. אחרי התלבטויות של כמה חודשים אמרתי לה 'בואי תנסי לעשות טרק שירה'. היא הרי שרה בלהקת הנח"ל, שם הכרנו.
"ענת שרה מאוד מדויק, גם יש לה זיכרון מדהים. ברור שכשסנדרסון מוציא גיטרה ושרים אצלנו בבית, היא בחבר'ה ששרים. אבל היא לא עסקה בזה אף פעם. והיא גם עישנה את רוב התוצרת של מרלבורו מאז היווסד המפעל. בקיצור, הצעתי לה והיא אמרה, 'יאללה, מה יכול להיות?'.
"ואז באנו לאולפן, וצריך לבחור סולם לסיגריות. היא לקחה את זה נורא ברצינות. הלכה ללמוד שירה אצל רחל הוכמן. היתה הולכת, שרה עם הדיסק בבית כל הזמן. זה מבחינתי שיא הפתיחות".
- שלה?
"לא, שלי! לערב אותה בעולמי. 'היי, בואי נעשה את זה ביחד', להוריד עוד איזה שריון. ואז היו אינספור פילטרים והערות על זה בתוך עצמי, ובסוף אמרתי 'שקט. אני מתעלם'. הקלטנו את זה כמעט ביום. כמו חיילת היא עמדה שם. טוב שזה היא. אחרת זה היה שיר יפה, אבל פחות נוגע".
גוב נוהג להרהר בכובד ראש לפני כל משפט שהוא עומד לשחרר במהלך הראיון. אבל כשהשיחה מתגלגלת לכיוון רעייתו או ילדיו, הוא כבר שוקל כל הברה בקפדנות. שלא לומר, בחשש ניכר.
- אתם בדרך כלל מעורבים בעבודה אחד של השני?
"אני אף פעם לא ממש מעורב. תראה, היא מספרת לי, כמובן. בתקליט הזה היא מעורבת מאוד".
- באיזה אופן?
"כמאזינה, כמבקרת, בעטיפה, בהכל. זה נשמע קצת מפחיד שאני אומר את זה, כאילו נדחפת, לא? אבל לא. היא ממש עזרה לי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גידי גוב ואפרים שמיר
|
|
|
|
|
|
|
"פעם הייתי נער הפגנות קטן ומתלהב"
|
|
|
|
|
|
|
4 באוקטובר 2004, חול המועד סוכות. על חוף הכנרת מתקיים "פסטיבל היונה", תחת קריאה כללית לעידוד השלום. המארגנים גילו אופטימיות לא זהירה שהתבטאה בגיוס מגוון רחב של אמנים, הכשרת שטח המיועד לקליטת 20 אלף איש, התקנת מסכי ענק וכו'. בפועל מדובר במפח נפש.
בשעת לילה מאוחרת ניצבים לא יותר מ-1,500 איש מול הבמה האימתנית, שעליה עולים ויורדים מיטב זמרינו. לצד הבמה יושבים הבאים בתור ומתכבדים בקפה שחור בכוסות חד פעמיות. גוב, בבגדים שחורים, מחליף קפאין עם דני סנדרסון ודיוויד ברוזה. למרות החברותא, המורל בקאנטים. הצצה ברחבה הענקית, הזועקת מריקנות, מסבירה הכל.
"הופעתי איפשהו ברמה", מספר גוב איך התגלגל למיזם, "ואמרו לי שיש פסטיבל שלום, אולי אני אקפוץ. אמרתי 'יאללה, בסדר. עוד הופעה'. אני לא ממש מאמין בעניין הזה של לשיר כדי לקדם את השלום. מה זה יעזור לילדה המסכנה מרפיח, שהמשפחה שלה הלכה אתמול מפגז של טנק שלנו, אם אני עומד על הבמה ושר?".
במרוצת השנים האחרונות הלך וגוב הצטייר כחיה פוליטית. הוא התבטא בחריפות כנגד מדיניות הממשלה בשטחים, תקף בעקביות, במסגרת תוכניות הטלוויזיה שלו, את הימין, ואף פרש במחאה מאמ"י אחרי ביטול מופע ההצדעה ליפה ירקוני. אבל לאחרונה, עושה רושם, הוא מעדיף לעשות קולות של שטיח.
קולות שהדהדו היטב לפני מספר שבועות, כשפנה לאנשי התוכנית "נספח תרבות" וביקש לא לשדר ראיון שהתקיים איתו לפני יותר משנה ובו התבטא בעניינים פוליטיים. הטיעון היה שאזכורו של ראיון שתכניו כבר אינם רלוונטיים עלול לפגוע בו.
מקורבים לזמר טוענים שגוב מעולם לא היה ממש מעורב פוליטית, לפחות לא בנפשו פנימה, וכי חלק ניכר מפעילותו בשנים האחרונות הושפע מהלהט והדחיפה של רעייתו. הוא, מבחינתו, מנסח זאת אחרת. "נכון שפעם הייתי נער הפגנות קטן ומתלהב", אומר גוב. "עומד מול הקריה וצועק. אבל אז הבנתי שאף אחד לא ינצח את השני בהפגנות.
"היתה לי תקופה באמת שהרגשתי שמתה המדינה. גם היום יש המון דברים לתקן, אבל אי אפשר שזו תהיה מדינה שכולה כולה, כל הזמן, עם כותרות קשות. כשאומרים בהערכה 'כמו באירופה', זה חלק מזה שיש מצב יציב, תרבות מסוימת. וכשאתה כל הזמן נלחם, אז קשה לך לייצר תרבות של עם. אני מודה שלאט לאט הלהט הזה פג לי. דברים כבר לא מוציאים אותי מדעתי כשאני קורא בעיתון, רק מרגיזים".
10 באוקטובר 2004, יום ההקלטות האחרון. גוורדיה שלמה מהד ארצי מתייצבת ומתיישבת על הספה באולפן. רמז ברור לכך שהגיעה עת הדד ליין. מיכל אוחיון-ויסברג, מנהלת המחלקה הישראלית בחברה, כבר מכירה את הנוהל. "ככה זה תמיד", היא מסבירה. "לקראת הסוף הם מתחילים לפחד. ואז רוצים לתקן פה, לתקן שם. באיזשהו שלב מגיע הרגע שצריך להגיד סטופ".
אולארצ'יק חרד מהרגע הזה אולי יותר מכולם. "יאללה, תלך מפה כבר!", הוא צועק בצחוק על נגן הקלרינט, ניצן עין הבר, שסיים להקליט. "אני מפחד מעצמי. רואה אותך וישר יש לי 14 רעיונות בראש".
בסוף היום נערכת התייעצות, על סף הדלת, בנושאי קליפים. גידי גוב עצבני בערך כמו ארווין, הדמות המיתולוגית שגילם ב"זהו זה" בימי מלחמת המפרץ. הוא גם מצחיק כמוהו. אלא שגוב עצמו רחוק כרגע מהומור כמו סדאם חוסיין מהשלטון. "רק עכשיו יצאתי מההקפאה", הוא מצהיר. "איך בכלל עושים היום קליפ? מה, באולפן, או שאני צריך ללכת ברחוב? יש בכלל דבר כזה במאי קליפים? מה אני אעשה, לעזאזל?". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
