 |
/images/archive/gallery/261/186.jpg ''השגריר''.
צילום: לילי אלמוג  |
|
|
|
|
| לקראת הגמר הגדול, הנה מעקב צמוד אחר קורותיהם של מתמודדי "השגריר" בניו יורק: משפיטים את התובע הכללי, מתחברים עם ראש העיר ומקווים לאייטם ב"דיילי ניוז" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
בעז גאון
18/2/2005 8:15 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
יום שני, 16:00
|
|
|
 |
|
|
|
משרדי שידורי קשת בתל אביב
אני יושב טרוט עיניים במרכזה של טבעת קלטות אפורות מפלסטיק הנראות בשלב זה של הלילה כמו תנינים קטנים ומהרהר - באמצעה של הקלטת השמינית במסגרת מרתון ה"שגריר" הפרטי שארגנתי לעצמי - האם במקום "מי רוצה לשגרר את ישראל" היתה צריכה התוכנית הנצפית ביותר בין הירדן לים להיקרא "מי רוצה לברוח מכאן קיבינימט למשך שנה".
שהרי נדמה לי כי את קרן (שעבד בארצות הברית במובינג ללא רישיון), ואמיר (שעושה סטאז' כדי להתעסק במיסוי), ואיתי (בוגר ניהול בתי מלון בשווייץ), ואמיר (עורך דין), ויעל (עוד עורכת דין), ורונה (לומדת לעשות כסף), ואיתן (רצה להיות שחקן ונהיה כתב טלוויזיה), ומהרטה (שחקנית שלמדה פסיכולוגיה) וכו' וכו' דווקא לא הטרידו, עד כדי פיתוח תגובה אלרגית, תדמיתה של ישראל בתפוצות או מצבה של ישראל בכלל, ולראיה קורות החיים הנהנתניות שלהם המעידות על כך שרוב חייהם התרכזו בשיפור מעמדם בישראל, בניגוד לשיפור מעמדה של ישראל.
מה היה קורה, למשל, לו לקראת סיום התוכנית היה מכריז יעקב פרי כי הזוכה לא יישלח לניו יורק אלא לקזחסטן? הרי "מצבה של ישראל קשה שם מבחינה הסברתית", היה מסביר פרי בקול החצץ שלו. "בייחוד יחסית לניו יורק", שם דאגתה הגדולה ביותר של הקהילה היהודית היא אם לאכול בבוקר בייגל עם טונה או בייגל עם לקס.
כך היה מכריז מי שנודע עד לפני עשור כפ', והסאונד היה דועך ומתמלא קודם במספר כחכוחים גבריים נבוכים, ואחר כך בכמה התנצלויות נשיות על זה שהן "נורא צריכות לשירותים", ומיד אחר כך היה המסך מתמלא בעשן הסמיך שהיה עולה מעקבי העור היקרים (מתנת אופנת סגל, בשיתוף שידורי קשת) של מי שרגע לפני כן התייפחו לתוך המצלמה של יוצר הסדרה והבמאי בפועל אלעד קופרמן, משל נפלה חתולתם לתוך בור ביוב פעור.
מצד שני, מתוך 14 המתמודדים נותרה, כך טוענים מסביבי, שלישייה מלבבת יחסית. אז נכון שאיתן שוורץ, מהרטה ברוך וצביקה דויטש יכלו בהרמת טלפון, ואולי פחות, להשיג עבודה אצל ג'ואי לואו מעמותת Israel at Heart, שלו עצמו יש ספקות לגבי כריכת גורלו בזה של "השגריר", כלומר על המשקל בתוכנית בין ההסברה לבין המסחרה, עד כי נדמה לי שלואו מצפה בבעתה לפרק הסיום (כי לאחריו ייאלץ להעסיק אחד מהם), ועל כך בהמשך.
נכון גם שבשביל להשיג עבודה אצל לואו לא היה צריך את קשת, או את בנק לאומי, או את אינטרנט זהב, ושאף אחד מהפיינליסטים לא חשב להתקשר ללואו ביוזמתו, או לכל ארגון אחר, אם כבר מדברים על זה. ונכון גם כי שניים מתוך שלושת המתמודדים האחרונים - למעט דויטש שנידב את עצמו למשימות הסברה בשוודיה ולהקמת יישוב נסיוני בגבולות הקו הירוק - הם שחקנים מקצועיים שחוזרים לניו יורק בשביל לעשות את זה, ורק אחר כך, אם בכלל, לעשות את זה למען ישראל.
נגיד כך: לפחות בשניים מהמקרים (שוורץ, ברוך) אני מתרשם, כי אילו היו שולחים אותם לנובוסיבירסק במקום לניו יורק, הם היו בוכים כמו רונה. מצד שני יעל בחוץ. ואיתי מתני בחוץ. מה שמעיד לכל הפחות כי בקשת העדיפו למחול על כמה שברים של אחוזי רייטינג לטובת קיום מצוותם של האב (פרי), הבן (שי) ורוח הקודש (מצליח) גם על חשבון הדרמה שהיתה נוצרת, אם לכלוב הניו יורקי של הגמר הממשמש היו מושלכים, לצד כמה קליפות תפוחים, יעל, מהרטה ואיתי מתני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"השגריר"
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי, 8:30
|
|
|
|
|
|
|
בית הוריו של ג'ואי לואו בפארק אווניו, ניו יורק
האיש שפדחתו המידלדלת במהירות פונה אל החדר הצדדי שאנחנו יושבים בו, מהצד השני של פני המתמודדים המרוכזות, הוא מי שה"ניו יורק טיימס" הכתיר כנשיאה היהודי הראשון לעתיד של ארצות הברית של אמריקה.
אותו איש שה"ניו יורק מגזין" תהה - בכתבת שער הממוקמת כאן כאילו ברישול על הארון ליד הקיר, ממש בשולי הפריים הטלוויזיוני - "האם האיש הזה בלתי מנוצח". קוראים לו אליוט ספיצר והוא התובע הכללי של מדינת ניו יורק, שהתפנה לאחרונה ממשימת טאטוא וול סטריט ממנהלים בכירים, שנהגו עד לאחרונה להשתכשך בכספי בעלי מניותיהם, כל זאת בשם "התמריץ הניהולי".
עכשיו ספיצר הוא המועמד הדמוקרטי למושלות ניו יורק החל ב-2006 מול ג'ורג' אי. פטאקי. בנקודת הזמן הנוכחית, הסיכויים של פטאקי הרפובליקני להיבחר שוב שקולים לסיכוייה של המתמודדת לשעבר רונה דיוויס לקבל עבודה במכון ויצמן.
"אנשים אוהבים לשמוע סיפורים אישיים", אומר ספיצר. "יש לכם סיפורים אישיים?". לדויטש אין. למהרטה יש, אבל היא שומרת אותו בבטן. זה הסיפור הדו שלבי הכולל שני מהלכים. הראשון: אינני חושבת שיש הרבה ישראלים שיכולים להגיד שהם גרו במחנה פליטים (עיניים גדולות). השני: "כשאמרו לך שאתה עומד לפגוש ישראלים לא חשבת עלי" (חיוך ערמומי). במשך חמישה ימים שמעתי אותו שמונה פעמים. למדתי גם לקרוא את הסימנים המקדימים לבואו: עווית קטנה בזווית הפה של צביקה דויטש.
שוורץ מדבר על כיכר רבין. כל שנה מאז הרצח, הוא מספר, אנשים הולכים לשם! ומדליקים נרות! ושרים! וזה הכל ספונטני! דויטש מתערב ומספר על הנשים הישראליות שהולכות לפקח על חיילי צה"ל המוצבים במחסומים. הן הולכות על דעת עצמן! נשים ישראליות! הנה הוכחה למוסריות היהודית! מרתק לגלות כיצד הישראלים מתגאים בחוץ לארץ במי שהם אוהבים לתעב בישראל.
לזכותו של שוורץ ייאמר כי עמדותיו האידאולוגיות אינן חלק מטקטיקה וכי הוא באמת חושב שישראל התחרפנה מזמן (העיתונאית מצליח היא מי שנרעשה בזמנו מביקורתו של שוורץ על ישראל וגרסה כי היא פוסלת אותו מלשמש כמסביר, אולי כי תוסכלה מהעובדה ששוורץ הרשה לעצמו לשאול שאלות שאותן לא שאלה מעולם). הוא ממשיל את עצמו למעין צבי מזאל (לשעבר שגריר ישראל בשוודיה שהחריב בזמנו בהינף יד מיצג אנטי ישראלי, כמו גם את תדמיתה של ישראל בשוודיה) מהופך מבחינה פוליטית, שמשתין על מה שחושבים עליו ורוצה להיות קודם כל נאמן לעצמו מתוך הנחת עבודה כי אנשים אוהבים את זה ולכן גם יאהבו אותו. מבין השלושה, הוא היחיד שכשהוא מדבר על ישראל הוא יודע על מה הוא מדבר.
הבעיה, כמובן, היא שבישראל לא בוחרים שגרירים בשביל לשנות את דעתו של העולם על ישראל אלא כדי לחזק את דעתה של ישראל על העולם, לאמור שהוא כולו נגדנו. כאן גם נעוץ סוד הצלחתה של התוכנית: בתחזוק הסטראוטיפ שלפיו "חוץ לארץ: הוא מעין מגרש גולף אדיר ועוין שבכל אחד מחוריו מסתתר שונא ישראל, ושישראל במשוואה הזו הוא/היא בחורה/ה עם עיניים נוצצות הלבוש/ה בחליפה אירופאית ומת/ה לעוף מכאן. הראיון הסתיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מהרטה
|
|
|
|
|
|
|
"עשיתי שירות טוב למדינה"
|
|
|
|
|
|
|
אלעד קופרמן, המתורגל בהצגת עצמו באנגלית כ"המפיק הראשי ואחד היוצרים של תוכנית הריאליטי הישראלית 'השגריר'", מודה לספיצר ומגרש אותו קלות מהחדר. הוא מסתובב, מזמן את המצלמות ושואל: "צביקה".
"כן", אומר דויטש.
"אתה חושב שעשית שירות טוב למדינה?".
"כן", אומר דויטש.
"מה כן?".
"כן", אומר דויטש, מותש מרוב קיצוצי משפטיו עד כדי אורכו של הסינק, "אני חושב שעשיתי שירות טוב למדינה".
"למה?", שואל קופרמן. "כי גרמתי לו לחייך".
"גרמתי לספיצר לחייך. . .", מזכיר קופרמן.
"כן", אומר דויטש. "אני חושב שעשיתי שירות טוב למדינה כי גרמתי לספיצר לחייך".
"שוורץ", אומר קופרמן.
"כן", אומר שוורץ. זה נשמע כמו "נו".
"עד לפני שישה חודשים אתה עוד יושב ומקריא אייטמים אצל גיא פינס. . . ועכשיו החלום האמריקני?".
"החלום האמריקני, מה?", אומר שוורץ.
"תגיד את כל המשפט", אומר קופרמן.
"אני לא הולך להגיד את המשפט הזה", אומר שוורץ.
"ספיצר!", אליוט ספיצר, הניו יורקי הבלתי מנוצח, המושל הניו יורקי החל ב-2006, הנשיא היהודי הראשון החל ב-2012, המצוחצח כחתן למעט נעלי המנהלים שלו שהשתפשפו, כך אני מדמיין, במהלך קרבות בוץ עם ענקי תעשייה כמו מיד-ווסט ומיד-אטלנטיק, מיהר פנימה כרב מלצרים והעמיד את עצמו מול המצלמה של קופרמן.
קופרמן לחש את השאלות לגדי ויינריב, אדם שבנשמתו מתקוטטים שניים: איש ההסברה האידאליסט לגמרי ואיש הטלוויזיה הציני להחריד. ויינריב הוא הארכיטקט והמכונאי של הסדרה ומי שהגיש לקשת את (ראשו של?) ג'ואי לואו מ-Israel at Heart, שנידב להם, בתמורה, את רשימת חבריו הטובים ביותר.
בלי לואו היו נותרים ב"השגריר" עם משימות כמו להרשים את יהושע מצא, נשיא הבונדס. לואו עצמו גם הוא בחור ראוי להערכה שתוך כמה דקות יעמוד ליד חברו ספיצר, ספק מודה ספק מתנצל, ויספר כיצד אשתו יעצה לו לרדת מכל הסיפור, וגם חברתו הטובה והישראלית נאוה סמל. בקיצור, המעסיק לעתיד של מי שבטלוויזיה תיארו לנו כ"שגריר ישראל לעתיד" ושעבודתו בפועל תהיה להצטרף לצעירים ישראלים נוספים בהסברה ישראלית בבתי ספר, איננו בטוח שעשה את הדבר הנכון כשאמר כן ליוצרי הסדרה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צביקה
|
|
|
|
|
|
|
"טביקה...מהרטה...איתן"
|
|
|
|
|
|
|
במשך השבוע יהיה בטוח פחות ופחות וירצה לקפוץ מהעגלה הדוהרת הזאת יותר ויותר, בעיקר כאשר ינסה ללא הצלחה לשכנע את "קופי" - "המפיק הראשי ואחד היוצרים של תוכנית הריאליטי הישראלית 'השגריר'" - לבוא לצלם באוניברסיטת קולומביה כדי לסייע לסטודנטים היהודים שמנהלים שם קמפיין נגד המחלקה ללימודי המזרח התיכון, שמתנכלת לסטודנטים ישראלים.
אבל בקשותיו של לואו יידחו ברכות כי באותו הערב צולם המפגש המרגש בין "איתן", "צביקה" ו"מהרטה" ובין "עידן" ו"יעל", שבאו לניו יורק לביקור מפתיע! הו ההתרגשות! הו התועלת להסברה הישראלית! לקולומביה הגיע צלם בודד עם מצלמה אחת והוראות לצלם "צילומי רקע".
אפילו ויינריב הגיע לשם ועל פניו הבעת סלידה ממה שהתרחש עשרות בלוקים דרומה משם, במלון המפטון אין שבו שוכנו השחקנים. סליחה, המשתתפים. קופרמן (בעברית): "שיגיד מי ניצח". ויינריב (לספיצר): "מר ספיצר, מי לדעתך היה הכי טוב?". ספיצר: "שלושתם היו נהדרים".
קופרמן (בעברית): "תגיד לו שהוא צריך לבחור".
ויינריב: "מר ספיצר, יש לנו פאנל שופטים מאוד מכובד בישראל, שכולל בין השאר כתבת פוליטית בכירה. הפאנל שלנו יראה בכך כבוד גדול אם תגיד מי לדעתך ראוי לבוא לכאן לשנה".
ספיצר: "אני חושב ש. . . מהרטה. אני חושב שיש לה סיפור אישי. . ."
קופרמן (בעברית): "שנייה. חכה עם זה רגע". אליוט ספיצר מחכה לאיש הסאונד. ויינריב: "או-קיי. אני צריך את המשפט הזה טוב. אני צריך שתגיד "אם הייתי צריך לבחור מועמד אחד, בלי שאלה. . .".
ספיצר: "אם הייתי צריך לבחור מועמד אחד, אין לי ספק שזו היתה מהרטה".
ויינריב : "אני צריך שתגיד את זה שוב". ספיצר "אם הייתי צריך לבחור מנצח, זו היתה מהרטה".
קופרמן (בעברית): "אני צריך שהוא יגיד שמי שינצח, הוא יעזור לו בניו יורק".
ויינריב: "מר ספיצר, האם תוכל להגיד שמי שינצח, אתה תשמח לשתף פעולה עם ג'ואי לואו ו. . .".
קופרמן (בעברית): "זה לא מה שאמרתי". ויינריב: "מר ספיצר, תגיד: אני אעזור למנצח". ספיצר : "מי שינצח, נעזור לו".
קופרמן: "עכשיו שיגיד את השמות של המתמודדים בשביל הפרומו. שיגיד את השמות".
ויינריב: "אנחנו צריכים שתגיד את שמות המתמודדים". ספיצר: "טביקה. . . מהרטה . . . איתן". (צחוק גדול, הוא אמר טביקה במקום צביקה! ) ספיצר: "אני אליוט ספיצר, התובע הכללי של ניו יורק, ואני מזמין אתכם, צביקה, איתן ומהרטה, לניו יורק".
"תודה", אמר קופרמן.
"It's my pleasure", אמר ספיצר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איתן
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי, צהריים
|
|
|
|
|
|
|
במכונית אנשי ההפקה בדרך למשרדי ה"דיילי ניוז"
"תקשיב", אומר לי קופרמן בדרך לדאונטאון. "אני קולט אותך (הכוונה אותי - ב.ג). אתה רוצה סקופ, נכון? עזוב אותך. אתה צריך לכתוב כתבה שאומרת שמאחורי הכתבה הזו עומדים מספר אנשים מאוד מאוד חשובים.
"אחד, חגי לפיד, שהוא לא פה איתנו. ומולי שגב, שהגה איתנו את התוכנית. אני רוצה שתכתוב את כל אנשי הצוות שלי! חגי, ורועי, ומאגי, וגדי, וארז, ואמיר. . . אני יודע שלא תכתוב את זה. . . ואם אני אספר לך שאחד העובדים שלי עשה ניתוח לשינוי מין בעקבות התוכנית, את זה תכתוב, נכון? זה יהיה חשוב לך!
"אמרתי את זה גם לכתב של ה'ניו יורק טיימס': ההישג שלנו מבחינת תוכנית טלוויזיה הוא שהיום בסי-אן-אן לא עשו כתבה על הישראלי שעמד עם קסדה ועם נשק אלא על זה שעושים תוכנית ריאליטי. זה הישג ענק!".
תוכנית הטלוויזיה הקודמת שהפיק ויצר קופרמן היתה "קחי אותי שרון", שההבדל בינה לבין "השגריר", לדידי קופרמן, הוא ש"כאן המועמדים צריכים Skills". לפני זה קופרמן עבד עם דודו טופז.
שאלתי אותו כיצד קורה שאנשים מוכשרים כמוהו עושים טלוויזיה מסחרית ומדברים בשם האידאולוגיה, בעוד שאם באמת היו נמצאים במשחק הזה בשם האידאולוגיה, הם לא היו עושים טלוויזיה מסחרית.
"אם יש לך בעיות מוסריות עם עצמך", אמר קופי, "יש לי בחורה שאני יכול להמליץ לך עליה בחום, שהלכתי אליה תקופה מסוימת. אני מאמין בגוד טלוויז'ן".
שאלתי האם זריקת כדורי שוקולד לתוך פיה של אישה שמנה ומנוצלת מוגדר כ"גוד טלוויז'ן".
"תראה", אמר קופי ובלע גוש גדול של רוק. "אתה כרגע מנסה לתת לי מכה מתחת לחגורה, וזה לא פייר. ואני גם אגיד לך למה זה לא פייר. כי אתה לוקח פסיק, פסיק! מחט בערימת שחת, ואתה מתייחס לפסיק ולא מתייחס לעיקר. וזה טעות מבחינתך בתור איש אינטלקטואל ובתור בן אדם שאמור לייצר סוג של כתבה, להתייחס לפסיק ולא להתייחס למנה העיקרית. אתה מתעסק עם שבב. במהלך העבודה אתה עושה טעויות. אז עשינו טעות!".
קופרמן אומר כי לא היה עושה תוכנית ריאליטי שבה, כמו שקרה לאחרונה באמריקה, מחפשת בת את אביה האובד באמצעות בדיקת די-אן-איי. מצד שני, הוא מכנה את "השגריר" "עליית מדרגה" ולמדרגות יש נטייה לבשר את בואן של עוד כמה, גבוהות יותר. רציתי לשאול את קופרמן האם אנחנו עולים או יורדים, אבל ויתרתי כי תשובתו של קופרמן היתה צפויה: שאנחנו עולים, עולים, עולים עד לשמים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עם פולה זאן. צילום: לילי אלמוג
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי, אחרי חצי שעה
|
|
|
|
|
|
|
משרדי ה"דיילי ניוז"
בתעשיית הטלוויזיה הישראלית נהוג לומר כי בשידורי קשת יודעים לעבוד. זה נכון. קשת יודעים להוציא כסף כמו שהם יודעים להכניס כסף, וקשת יודעים להכניס כסף. אחרת כיצד נסביר את העובדה כי מולנו עומד לס גודשטיין, נשיא ה"דיילי ניוז", העיתון הנפוץ, הנמוך והמשעשע ביותר בניו יורק, מזיע כמו ילד גמלוני בשיעור התעמלות בדרום הארץ ומצמיד את עכוזו שעליו דבוק תג הכניסה שלו, לקיר (כך פותחים כאן את הדלתות), והכל כדי לרצות את קופי?
"אני יודע קצת עברית", אומר גודשטיין. "שקט!" הוא אומר בעברית ומוסיף: "אל תיגע בי!". השאלה היכן בדיוק למד גודשטיין עברית (כלא רמלה?) נותרת תלויה במסדרונות המובילים אל מערכת העיתון, שמשני צדיה תלויים שערים שה"דיילי" מתגאה בהם, כמו זה של תפיסת סדאם מתחת לכותרת "תפסנו את הנבלה".
"אנחנו רוצים שתגיד למועמדים", מביים ויינריב את נשיא ה"דיילי ניוז", "שאם הם יצליחו בניו יורק, הם יצליחו בכל מקום. כמו השיר של סינטרה".
"שלום, שמי. . .", אמר גודשטיין, "ואני מברך אתכם על בואכם לניו יורק (המועמדים עדיין לא כאן - ב.ג). אתם יודעים, אומרים שאם תצליחו בניו יורק תצליחו בכל מקום, וה'דיילי ניוז' הוא העיתון הכי נפוץ בניו יורק. . ." ( המועמדים ליד קיר זכוכית ליד המעליות - ב.ג).
שלושת המועמדים נכנסים. מהרטה גורמת לנשיא ה"דיילי ניוז" לצחקק כמו נער מתבגר במחלקת תחתוני נשים. הוא מצמיד שוב את העכוז לקיר. "אני היחידי", הוא אומר לה, "שמותר לו לעמוד מאחורייך".
באנו לכאן כדי להניח לכתב הרכילות של ה"דיילי ניוז", לויד גרוב, לראיין את שוורץ, דויטש וברוך. מדוע שכתב רכילות של טבלואיד פריך יראיין שלושה מועמדים לתפקיד הסברתי בשירות מדינה מזרח תיכונית אלוהים יודע, כי אפילו קופרמן לא. מה שגרר את חילופי הדברים הבאים: "הוא כתב רכילות?", שואל קופי. "הוא לא כתב רכילות", אומר ויינריב. "הוא אמר שהוא כתב רכילות", אומר קופי. "הוא צחק", אומר ויינריב.
"שלום", אומר גרוב. "שמי הוא לויד גרוב ואני כתב הרכילות של ה'דיילי ניוז'". המועמדים יצאו. גרוב בחר את מהרטה, כי סיפורה האישי, שכלל את שני המשפטים "אינני חושבת שיש הרבה ישראלים שיכולים להגיד שהם גרו במחנה פליטים (עיניים גדולות) ו"כשאמרו לך שאתה עומד לפגוש ישראלים לא חשבת עלי" (חיוך ערמומי), עשה עליו רושם גדול.
כמה דקות לאחר מכן כבר קבר את עצמו גרוב מחדש בתוך החומה עבת הבשר של העיתונים המקיפים את שולחן הדיקט שלו. שאלתי אם הוא מתכוון לכתוב על כל זה ב"טור" שלו. "לא יודע", הוא אמר באמריקנית, שפירושו בעברית הוא "אין סיכוי", מה שלא יפריע לשוורץ, במשך חמשת הימים שבילה בניו יורק, לקנות כל בוקר "דיילי ניוז" ולדפדף בייאוש הולך ומחריף עד ה"טור" של לויד גרוב ולקרוא כיצד שנון דוהרטי, כוכבת "בוורלי הילס 90210" לשעבר-לשעבר-לשעבר, "שלטה ביד רמה בשבוע האופנה!" ונפרדה לאחרונה מאיל המלונאות ג'ייסון פומרנק. למרות זאת, שניהם עדיין בקשר מצוין.
ברוך-2, דויטש ושוורץ-0.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתמודדי "השגריר" לדורותיהם
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי אחר הצהריים
|
|
|
|
|
|
|
בצ'לסי גריל, ניו יורק
נחמן שי אמור עכשיו להצטופף בתוך מסך המחשב הנייד, המתנדנד על מפת הפלסטיק המשובצת של הצ'לסי גריל ולמסור משם את פרטי המשימה הבאה. אחרי הכל, שלושת המתמודדים יושבים ובוהים במסך המתקפל בעיניים הולכות ונפערות, כמו ילד המביט בפרה ממליטה.
"וואו", אומר דויטש. "אני לא מאמין!", אומר שוורץ, וסלילי המצלמה מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים. אלא שנחמן שי עומד מאחורי השלושה, מעסה את בטנו המעכלת את שאריות סנדוויץ' העוף המטוגן שאכל לא מזמן ומחליף צ'פחות מילוליות עם אריק הניג, שתכף ייקח את כולם למשחק האן-בי-איי בין ניו יורק לקליבלנד.
לשאלתי משיב שי כי אין לו בעיה עם התוכנית, גם לא עם המתח הלעתים נסבל ולעתים לא בין הפסבדו-דוקו ובין הריאליטי-לייט. מי שכמנכ"ל הרשות השנייה קונן על העובדה שבזמנו מספיק היה לירוק על המסך כדי לפגוע בתוכנית אירוח, השלים עם עצמו ועם העולם ולא מתכוון לשנות אותו או את המאכלסים אותו בעתיד הקרוב.
"אתה בעצם מדבר על הדילמה הקלאסית", הוא אומר, "כמעט ממשפחת הדילמות שאי אפשר לפתור. אם אתה באמת רוצה לגעת בסוגיה של ההסברה הישראלית, אתה יכול לייצר תוכנית שאף פעם לא תשודר בערוץ 2. אני יודע מה הם רוצים למכור. הם רוצים למכור תוכנית שיהיו לה צופים. הרי אני שואל את עצמי לאורך כל הדרך מה אני עושה כאן, והתשובה היא שאני מרגיש מאוד נוח. בסדר, אז יש משחק. בסדר, יש את האכזריות. אבל יש כאן נושאים רציניים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שופטי "השגריר"
|
|
|
|
|
|
|
יום ראשון, 11:15
|
|
|
|
|
|
|
צילומי חוץ בכניסה לפלאזה הוטל, על גדות הסנטרל פארק
שוורץ עומד על אבן. מעל ראשו מתעופפות יונים כבדות מרוב צ'יפסים של מקדונלד'ס. היונים מתעופפות כי אחד מאנשי ההפקה זרק לעברן כדור שלג.
מתחת לשוורץ רוכן אחד הבמאים ומחזיק דף שעליו מודפסות שורות הטקסט של השחקן המתמודד, שוורץ. "תגיד 'מרגישים את העוצמה'".
"מרגישים את העוצמה!", מתלהב שוורץ.
"אל תדקלם. תדבר איתי. אתה צריך לדבר איתי. . . אני שואל אותך, 'האם אתה יכול לתאר את ההרגשה שלך'. אתה עונה 'אי אפשר לתאר את זה במילים'".
"אי אפשר", נפעם שוורץ, "לתאר את זה במילים!".
אחרי שוורץ בא תורו של דויטש. "אתה רוצה להיות השגריר?", שואל הבמאי. "אני לא אדרוך על גופות בשביל זה", אומר דויטש, "אבל אני מאוד רוצה להיות השגריר".
"תגיד רק 'אני מאוד רוצה להיות השגריר'". "אני מאוד רוצה", אומר דויטש, "להיות השגריר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עם ספייק לי
|
|
|
|
|
|
|
יום שני, 17:00
|
|
|
|
|
|
|
משרדי חברת הייעוץ של פרנק לונץ, הקומה ה-13 של בניין ברחוב 40
אצל פרנק לונץ לקחה הדרמה המקורית המבוימת המכונה "השגריר" סוף כל סוף צעד לאחור, קדה קידה עמוקה ופינתה את מקומה לריאליטי קר זיעה. הדרך היעילה ביותר להציג את לונץ, שביקש שאכנה אותו כאן "מיסטר איקס", הוא כמגה יועץ של המפלגה הרפובליקנית באמריקה, מה שמסביר את נוכחותו בחדר של מיטשל ברק, מי שלפני כשנה חבר לג'ורג' בירנבאום ופתח בירושלים את "קידרון אסטרטגיות", השלוחה הישראלית של משרדו של ארתור פינקלשטיין.
מיסטר איקס ופינקלשטיין מסתובבים באותם חוגים פוליטיים ובאותם גבהים דלילי אוויר של הפוליטיקה האמריקנית. מבלי לפגוע בארתור, איקס יכול להשיג את נשיא ארצות הברית בפחות מעשרה טלפונים. לארתור זה ייקח לפחות 20. שניהם מסוגלים להשיג את ראש ממשלת ישראל בצעקה מכוונת היטב לכיוון ירושלים.
שלושת המועמדים ממצמצים באפלה מהצד האחד של הקיר החד כיווני בציפייה לכניסתם של 27 הניו יורקרים שירימו אגרופיהם באוויר, ישלפו בהונות ויפנו אל התקרה (ניצחון! שנה בניו יורק!) או אל הרצפה (כישלון! עוד שנה בישראל! ).
"תתכוננו", אומר מיסטר איקס, שלבש היום אפודה אוקספורדית נטולת שרוולים, שמשווה לו מראה של איכר יורקשיירי. "החיים שלכם עומדים להפוך לגיהנום בתוך 15 דקות".
ברוך נכנסה ראשונה ופישלה. אפילו ההצהרות "אינני חושבת שיש הרבה ישראלים שיכולים להגיד שהם גרו במחנה פליטים (עיניים גדולות) ו"כשאמרו לכם שאתם עומדים לפגוש ישראלים לא חשבתם עלי" (חיוך ערמומי), לא עזרו להציל את רסיסי הנאום המבולבל שאותו בחרה להקדיש ליתרונות האדירים של ישראל בתחום ההשקיה.
דויטש נכנס שני, השמיץ את הערבים (מתכון חביב על ההסברה הישראלית לדורותיה, אבל כבר לא אפקטיבי), חילק אבנים ירושלמיות זעירות, אבל השתנק כשלונץ זרק עליו כמה מהן ושאל: "אם הייתי ילד פלשתיני, היית הורג אותי עכשיו?".
דויטש: "אין לי נשק".
לונץ: "ואם היה לך נשק?".
דויטש: "אנחנו לא בדיוק יורים על ילדים".
לונץ: "מה זאת אומרת לא יורים על ילדים? הילדים האלה מתים!".
שוורץ נכנס שלישי, חלקלק כמו חלמון משוח בגריז או לחלופין כמו סוכן מכונות כביסה בכניסה לכפר נודיסטים, וסינוור את הקהל בתמהיל מדויק של פטריוטיות ניו יורקית ("נולדתי בניו יורק"), כנות פוליטית ("בשבוע ממוצע מבצעת ישראל לפחות שני מהלכים שאני מתנגד להם") וטקטיקה שהתבססה על גניבת השטיח הרטורי מתחת לרגליה של מהרטה. "סבתא שלי היתה פליטה", סיפר , "היא גרה במחנה פליטים" (חיוך ערמומי, עיניים גדולות). . . למחרת אמר לי יועץ פוליטי אחר שהיה מעורב בסדרה שלדעתו בקשת בונים את שוורץ כמנצח באמריקה רק כדי להפתיע בישראל עם דויטש או ברוך.
כל זאת כי יוצרי הסדרה רוצים עוד עונה, ובשביל עוד עונה, בדיוק כמו בטריפ, דרוש קליימקס.
ברוך-2, שוורץ-1, דויטש-0.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתודרכים על ידי פרנץ לונץ
|
|
|
|
|
|
|
יום שלישי, 11:00
|
|
|
|
|
|
|
בית הספר על שם ג'פרסון באיסט ברוקלין
אנחנו יושבים בכיתת המוזיקה בבית הספר על שם תומס ג'פרסון, שנוהל (כפי שניתן לראות מרשימת המנהלים המגולפת בעץ שעל הקיר) על ידי יהודים עד שנות השבעים, כלומר עד שהיו עשירים מדי בשביל לגור באיסט ברוקלין. היום, הפרצוף הלבן היחיד שתראו כאן, הוא של ילד שחור שעומד לחטוף מכות.
בשתי כניסותיו של בית הספר ממוקמות שתי ממותות מכניות לגילוי מתכות, גרסת שדה התעופה הבינלאומי. בתוך החדר מקפץ "סקולר ביל" כמו כדור גומי לצלילי תופי קול שזולגים מפיו של ישראלי צעיר וחובש כיפה בשם צביקה דויטש. אף אחד לא מבין את המילים, אבל אני כן, כי סקולר ביל כתב לי אותן בזהירות על נייר צהוב. זה ראפ נוצרי, שיר אהבה ל"בן אדם מהקומה העליונה", שבמקרה הזה אינו סוחר הסמים המתגורר בפנטהאוז אלא אלוהים או לכל הפחות הבן שלו, ג'וניור.
"לולא הבן אדם למעלה לא הייתי כאן איתכם. . . כשהייתי חלש הוא עזר לי להיות חזק. . . אנשים זרקו עלי אבנים מילוליות. . .". לא רחוק מסקולר ביל יושבים מרקו מרטינז וטנבי רוברטס, מגוהצים במדים שחורים-אדומים המקושטים בכפתורי זהב. הם בני 17 ו-19 בהתאמה, ובסוף התיכון עומדים להתגייס למארינס במסגרת המסלול המיוחד לתלמידי תיכון, כי במארינס יותר בטוח מבתיכון על שם ג'פרסון.
רוברטס התגייסה למארינס כי "הרגישה שהיא צריכה משמעת". מרטינז התגייס כי "קול קטן בראש שלי אמר לי להתגייס למארינס". לא מזמן ירד מרטינז במדרגות הבית שלו ומצא שם חבר שלו עם כדור בבטן. הוא מת שם כמו כלב. במארינס לפחות מתים כמו גברים.
סקולר ביל, מרטינז ורוברטס, כמו רוב תלמידי הכיתה, חשבו כי מבין שלושת הישראלים שבאו לכאן היום בשביל לשכנע אותם שישראל איננה מסוכנת כמו איסט ברוקלין, צביקה דויטש היה המוצלח מכולם.
הצלחתו של דויטש להלהיב את התלמידים בבית הספר צריכה להיחשב במיוחד, היות שזה בדיוק סוג העבודה שיתבקש לעשות במסגרת הארגון של ג'ואי לואו. לואו, שנמצא עכשיו במסדרון ומדבר עם המנהל מקדונלד שנראה מאחור כמו מהרטה (אותה תספורת), בעצמו לא מבין בשביל מה בדיוק הכניסו לצעירים האלה לראש את הרעיון שהם עומדים להיות "דיפלומטים" ולהסתובב כל היום עם תיקי עור דקיקים מתחת לבית שחי מרוח בדאודורנט עם חותמת של דיוטי פרי.
כשנשב יחד כעבור כשעה בג'וניור'ס, מסעדת נעוריו של לואו בפלאטבוש, ברוקלין, יספר לואו כי החשש הגדול שלו הוא שבסוף ייתקע עם ישראלי קרצייה, עם אגו בגודל ניו זילנד, שבמשך שלושת החודשים האחרונים הורגל לשלוח אנשי צוות "להביא לו קפה, כי הוא קמל" (דברי שוורץ, למשל).
לואו איננו מתכוון לארגן לזוכים "דירה בניו יורק" (כפי שטען דויטש), אלא לשלם להם את אותה משכורת צנועה שהוא משלם לכל הישראלים שעובדים אצלו, ושבעזרתה יממנו את שהייתם בניו יורק.
את הבקשות של קשת, שכבר מונחות על שולחנו, לתרום את המנצח למבצעי קידום כאלה או אחרים זרק למגרסה, כמו גם את בקשותיה המקוריות של הרשת לפרסם את משכורת הענק של "השגריר", כדי לעשות את כל העניין ליותר סקסי.
לואו סירב, כי המשכורת תהיה סטודנטיאלית וגם כי המנצח לא יהיה "שגריר" אלא בסך הכל אחד מני ישראלים צעירים רבים שיחלקו עלונים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית ויספרו את סיפורם האישי.
אינני בטוח כי השם "מחלק העלונים" היה מביא לקשת 30 אחוז רייטינג.
הניקוד הכללי בסוף היום: ברוך- 2, שוורץ-1, דויטש-1.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
החבר'ה
|
|
|
|
|
|
|
יום רביעי
|
|
|
|
|
|
|
אחר הצהריים, משרדו של מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק. ערב, אולפני סי-אן-אן
"הדוקטור מוכן?", שאל קופרמן.
"איזה דוקטור?".
"בלומברג. אפשר להכניס אותו?".
מייקל בלומברג נכנס לחדר קבלות הפנים בבניין העירייה ("או-קיי", הוא אומר לעוזר שלו, "מה עכשיו?"), אומר שלום לאיש הנדל"ן ביל רודן (חברו הטוב של לואו, איש שבלומברג צריך ומי שהשלים לפני דקות אחדות בין סי-אן-אן לקשת והכשיר את האייטם הבא), הקשיב לשלישיית הישראלים בלאות מסוימת וסירב בכל תוקף לדרישותיו של קופי לבחור מנצח, או לכל הפחות מפסיד. כל זאת למרות הצעתו של דויטש לארגן אירוע פרו ישראלי המוני שבמסגרתו יקפוץ ראש העיר של ניו יורק לתוך קערה ענקית של טחינה.
"אתה יכול בבקשה להגיד 'קוראים לי מייקל בלומברג?'", שאל ויינריב. "קוראים לי", אמר ראש העיר של ניו יורק, "מייקל בלומברג".
"שוב".
"קוראים לי מייקל בלומברג".
"עוד פעם אחת".
גם פולה זאן מהסי-אן-אן סירבה לרקוד את הריקוד למרות שאחרי שכבו המצלמות אמרה ששוורץ היה הטוב ביותר. "ראיינתי בעבר את קסטרו, גורבצ'וב וילצין", אמרה זאן. "אבל השלושה האלה הם סקאלה אחרת!".
יצאנו חזרה לקור הניו יורקי בשעת ערב מאוחרת. היונים התאוששו ככל הנראה מטראומת השלכת כדורי השלג וחזרו לנוח על המדרכה. בכניסה לבניין טיים וורנר גילמו (לבקשת קופרמן) "צביקה", " יתן", " מהרטה", ועכשיו גם "יעל" ו"עידן", חבורת צעירים המאושרים לראות זה את זה.
לואו העיף מבט בחמישה ועיוות את פניו. "תסלח לי", אמר ועבר למדרכה השנייה, "על הקטע הזה אני חושב שאדלג". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
