 |
/images/archive/gallery/120/232.jpg נועם שיזף
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| נועם שיזף על הפרק האחרון של "חדר מלחמה": עוד הוכחה לכך שיאיר לפיד מנסה לברוא אוטופיה ישראלית המורכבת רק מאנשים יפים ובלי מתנחלים, שמאלנים וערבים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"חדר מלחמה" (פרק אחרון), 22:00, יום שבת, ערוץ 2
כששודר הפרק הראשון ב"חדר מלחמה", הרבה אנשים העירו שאין שום משרד ממשלתי בארץ, בטח שלא במערכת הביטחון, שנראה ככה. ממוזג, מסודר, טכנולוגי, עם גברים נאים, בחורות צעירות וששון גבאי. אני חושב שיאיר לפיד היה יכול לחיות עם הביקורת הזאת בשלום. הוא הראשון שיאמר שככה לא מתנהלים הדברים באמת, אבל ככה הם צריכים להתנהל. כי "חדר מלחמה" היא לא סתם סדרת טלוויזיה, היא האוטופיה הישראלית של יאיר לפיד.
לפיד חולם על מקום שבו כולם "מקצוענים", ולא מתעסקים בפוליטיקה, חותרים אחד תחת השני או שונאים אחד את השני. לפיד חולם על מקום שבו מזרחים ואשכנזים משתפים פעולה באמת, וגם לעולים מרוסיה יש מקום, בתנאי שהם מתים בנגמ"ש בעזה. לפיד חולם על עולם של צעירים. אצל לפיד אין דתיים (הם חשודים מראש, המתנחבלים האלו), ואין אצלו קיצוניים, לאף צד (הרי על הסרבנים הוא צעק, ואת איתמר בן-גביר הוא מסרב לראיין). בטח שאין אצלו חרדים וערבים, כי מה שמאחד את כולם בסדרה הוא ההשתייכות למערכת הביטחון, ואלו לא חלק ממנה.
העולם של יאיר לפיד מורכב מאנשים יפים, שנונים, שיודעים להביא אותה בציטוטים,
מבינים בוויסקי סינגל מאלט ומדברים באופן חופשי על זיונים. ככה זה צריך להיות.
בפרק האחרון של "חדר מלחמה" התקבל הרושם שהעסק יוצא קצת משליטה. אנשים ביחידה התעסקו ברומנים הפרטיים שלהם, מישהי לא הסכימה לבצע איזו משימה מנימוקים מקצועיים, הסגן התחיל לתפוס תחת על המפקד, פלוגה של צנחנים סירבה לשרת בשטחים.
סצינת הסיום של הסדרה היתה מוזרה, לא טבעית לז'אנר. המפקד, רענן (ליאור אשכנזי המצוין, ברגע שעדיף שיישכח) אסף את כל חברי היחידה, ונשא נאום שנלקח הישר מספריו של אבנר כרמלי: "אף אחד כבר לא לוקח פה אחריות", אמר המפקד, "אתה פותח עיתון בבוקר, כל אחד דואג לעצמו. הדתיים לדתיים, השמאלנים לשמאלנים, העשירים נהיים יותר עשירים".
קלוז-אפ על אשכנזי, שעובר לדבר ישירות לצופים: "מולדת, זו הארץ שנולדת בה. זה הכל. אם אתה אוהב אותה, זו החלטה שלך. אם אתה דואג רק לקריירה שלך, או לכסף שלך, או לאלה שבצד הפוליטי שלך, זאת לא המדינה שלך, זה סתם מקום שאתה גר בו... אני מסתכל עליכם, ודבר אחד אני יודע. אנחנו ניקח אחריות. זה הכל". מוזיקה מרגשת ברקע. קאט. כותרות סיום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"חדר מלחמה"
|
|
|
 |
|
 |
|
לאהוב את המדינה, זו המצווה המקודשת ביותר
|
|
|
 |
|
|
|
המשל והנמשל לא היו יכולים להיות ברורים יותר. הסדרה היא המציאות הישראלית. הנאום של רענן היה הנאום של יאיר לפיד, הישר לנו בבית. בעיניו, החרדים שרוצים לשמור על חוקי הקבורה המשונים שלהם, השמאלנים שמסרבים לשרת בשטחים, המתנחלים (על הערבים אין אפילו מה לדבר) – כל אלו לא אוהבים באמת את המדינה שלהם. ולאהוב את המדינה, זו המצווה המקודשת ביותר.
לפיד אינו מסוגל להבין שעבור המתנחל, המלחמה על ארץ ישראל היא התגלמות הפטריוטיות, עבור השמאל המאבק נגד הכיבוש הוא הפטריוטיות, ועבור החרדים המאבק למען חוקים יהודיים הוא מאבק פטריוטי. בטח שהוא לא מבין את אלו שהקונצנזוס הפטריוטי לא מעביר אותם לדום.
בין כל המחנות האלו אמורה לתווך השיטה הדמוקרטית. אבל לפיד אינו מאמין באמת בדמוקרטיה הישראלית, כי היא ייצרה פה לטעמו יותר מדי בלגן, והשאירה את האנשים היפים שמבינים בוויסקי במיעוט מעורר דאגה. מבחינתו, את הסמטוחה הזאת יכולים לפתור רק המקצוענים, כמו אלו מ"חדר מלחמה". אותם לפיד מחפש. את הצעירים הרעננים שיידעו מה נכון, ויאהבו את המדינה, את האלמונים שכבר יסדרו הכל מאחורי הקלעים, וישאירו את הדעות המוסריות המוזרות בבית. זה סוג האנשים שהוא היה רוצה לראות כאן. טובים, יפים, פטריוטים. כמוהו. הרי אבא כבר אמר שהוא הדבר הכי ישראלי שיש.
לתפיסה העצובה והדלה הזאת של הישראליות יש קהל לא קטן. "חדר מלחמה" אולי לא היתה שוס גדול – בסופו של דבר, לסדרה היו יותר מדי פגמים – אבל רוחו של יאיר לפיד עדיין מרחפת ממעל כאתוס ישראלי מודרני, גם כשהאיש עצמו הולך והופך פחות פופולרי. לפני שבוע אפילו ניתנה ההוכחה החותכת לכך, מול שלושים אחוז רייטינג. קראו לה איתן שוורץ.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | חבר מערכת מעריב ספורט. לומד לתואר שני באוניברסיטת ת"א | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
