 |
/images/archive/gallery/274/911.jpg עידן רייכל.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| עידן רייכל, שמתגלה כטיפוס רגיש ושברירי, עונה לביקורות ומודה שהיה עוזב הכל כדי לנגן עם ניטין סווני |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
18/3/2005 10:08 |
|
|
|
|
|
|
|
היא בוגדת בו שוב ושוב, כבר שנה תמימה. ישנם בקרים שבהם הוא מתעורר וכמעט לא מצליח לחוש בה. בפעמים אחרות היא רפויה מכדי לפרוט על פסנתר. טובי המומחים כבר בחנו אותה, אבל איש מהם לא הצליח להניח את האצבע על הבעיה. והבעיה בעייתית. פגיעה בזרוע הימנית גורמת להפרעה חריפה בתפקודו של כל אדם, לא כל שכן עבור יד הזהב (בקרוב הפלטינה) של המוזיקה הישראלית.
"אומרים שזה לחץ עצבי, שנוצר כנראה מסיבות פסיכוסומטיות", מסביר עידן רייכל, "ואני משוכנע שזה נכון. הגוף מאותת לי למנוחה, במיוחד יד ימין. אני עושה פיזיותרפיה אינטנסיבית, כי השרירים נתפסים לי כל הזמן. אבל אומרים לי שהדרך להחלמה עוד ארוכה. נראה לי שכל הלחץ שהצטבר אצלי בשנתיים האחרונות פשוט חיפש מקום לצאת. אני לא רוקד, לא מתעמל, מקסימום משחק שחמט. אז זה יצא דרך היד".
והלחץ אדיר. בשלוש השנים האחרונות הספיק עידן רייכל להפוך מנגן הפקות אלמוני, עם עודף זמן פנוי, לתפוח האדמה הלוהט ביותר בתעשייה. כזה שמיטגן גם בשעות הקטנות של הלילה כדי להדביק את הדרישות. הוא הקליט שני אלבומים, שניהם רבי מכר, הופיע חודשים ארוכים בארץ, ערך סיבוב הופעות אינטנסיבי באמריקה, עובד כעת על מופע חדש ובתווך הספיק לנגן בהפקות של ריקי גל, עברי לידר ואחרים. העומס הפיזי שהצטבר אצלו ברור, אבל גם בנפש, פנימה, הולך ומתגלה מטען חורג.
"התקליט הראשון היה אמור בכלל להיות מין סייד-קיק", הוא מסביר. "בסביבות גיל 23 שמעתי שטל שגב הפיק לשלמה ארצי כמה שירים. טל שגב היה מזוהה מבחינתי כקולגה, קלידן של הפקות, ופתאום הוא שידרג את עצמו לרמת מפיק. רציתי גם. הגשתי ארבע הקלטות ביתיות שעשיתי להליקון בכוונה להיות מועסק שם כמפיק. גדי גידור, מגלה הכשרונות של החברה, נדלק על זה ומשם צמח הפרויקט. מאותו רגע הכל התחיל לקרות. פתאום נהיה תקליט. פתאום נהייתה הצלחה. פתאום קיבלתי הצעה להעלות מופע ופתאום אני קולט שאני סוג של כוכב, בלי שהיה לי את הזמן לאיזושהי הכנה נפשית. עליתי על במות ענקיות לפני שיכולתי לצמוח בהדרגה במועדונים הקטנים, ובעצם הייתי צריך להמציא את עצמי ואת המופע מול אלפי אנשים וזרקורים".
התיאור הזה עשוי, אולי, להסביר מדוע למרות שמדובר במוזיקאי המצליח ביותר שהתגלה כאן בעשור האחרון, עידן רייכל האיש עדיין נותר אניגמטי לחלוטין. כל הידוע עליו עד כה הוא שמדובר בבחור כפר סבאי, חובב ראסטות, מכנסי דגמ"ח ובחורות ממוצא אתיופי. אבל המסתורין לא נוצר רק בגין יחסי הגומלין של רייכל והתקשורת. אחרי מפגש איתו מתעורר הרושם שגם בגיל 27 הוא עדיין מחפש את עצמו ואת מהותו. בכל הנוגע למוזיקה, רייכל הוא מקצוען, נחוש ובשל באורח מעורר פליאה ביחס לגילו. אבל בתחומי החיים האחרים, נראה לפרקים שהוא עדיין לומד לזחול.
את בית הוריו עזב רייכל לראשונה רק לפני שלושה חודשים. דירתו השכורה בצפון תל אביב מזכירה בעיקר חדר של קיבוצניק בן 15 שעבר להתגורר זה עתה בגפו. פרט לפסנתר ולמערומי הדיסקים, החלל ריק כמעט לגמרי, ובעל הבית מודה בחיוך שאין לו מושג קלוש באשר לנוהלי החיים לבד. "עוד לא לגמרי הבנתי איך עושים קניות", הוא מדגים. "אז החלטתי לעבוד לפי צבעים. אם אני פותח את המקרר וחסר לי ורוד, כנראה שצריך לקנות 'פרילי'. אבל זה בסדר, בגלל זה אני גר מול סופר. אם בא חבר ורוצה בירה, אני יכול פשוט לעבור את הכביש ולקנות".
העובדה שרייכל התגורר עם הוריו עד גיל מבוגר יחסית אינה נובעת רק משיקולי נוחות או חיסכון. כל מי שמתעמק במילות שיריו, יכול לזהות שם בנקל רגישות גדולה, מלנכוליה וחרדת נטישה. תכונות שליוו אותו מגיל צעיר מאוד ופגעו באופן משמעותי ביכולתו לתקשר עם הסביבה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עידן רייכל. צילום: רענן כהן
|
|
|
 |
|
 |
|
אני לא בנאדם דתי
|
|
|
 |
|
|
|
"מכיתה ה' הייתי בטיפולים פסיכולוגיים נון סטופ", הוא מסביר. "זה היה על רקע חברתי. בבית ספר הייתי בסדר, אבל מהרגע שהגיע הצלצול האחרון, לא היה לי עם מי לדבר. הייתי נורא רגיש. נורא נורא. יכול לבכות מכל דבר. לוקח ללב. הייתי גם כזה. . . מבוגר בהוויה. כבר בכיתה ג' חשבתי שאם אני לא אהיה תלמיד טוב, לא תהיה לי בגרות. תחושת הביטחון העצמי, שזה משהו כל כך משמעותי, פשוט לא היתה לי. היום יש לי נורא ביטחון במה שאני עושה, שזה כבר משנה, אבל עדיין, התחושה הזו תלווה אותי תמיד. באתי גם מבית של הורים נורא מגוננים. כשהייתי בכיתה ט', נגיד , אמא שלי היתה רואה שביום שישי בערב אני לא יוצא עם אף אחד, אז היא היתה פותחת בשבילי פנקס טלפונים ואומרת לי, 'תתקשר!', או שהיא ביקשה מהמדריך בנוער העובד לבוא אלינו ולשכנע אותי לבוא לפעולה. אבל אני נשארתי בבית".
-וזה עבר לך עם ההתבגרות?
"זה השתפר, אבל לא לגמרי. בגיל 21 היתה לי פרידה מאקסית מיתולוגית, שהשאירה אותי המום איזה שנתיים וחצי. היינו יחד שנתיים. שנה אחרי הפרידה הבנתי שאני לא יכול להתמודד עם זה לבד והתחלתי בטיפול פסיכולוגי. הייתי במצב של חוסר עשייה מוחלט. לא מצאתי שום טעם בכלום. היא נשאבה מהחיים שלי אחרי שמילאה את רובם. ברור שהפרידה היתה רק הטריגר והשתמשתי בה כדי למלא דברים שהיו חסרים אצלי, אבל הטיפול הזה עזר לי המון. אני זוכר שאמרתי לפסיכולוגית שלי, 'נורא מתסכל אותי שאני יושב פה אצלך בקליניקה בגיל 23 כשכל מי שאני מכיר מטייל בחו"ל'. אז היא אמרה, 'הם נסעו לחפש בחוץ ואתה מחפש בפנים'. זה נכון".
בסלון ביתו של רייכל נערכת כעת חזרת שירה לקראת מופע הבכורה החדש של הפרויקט. ווגדרס אבי ווסה, מאיה אברהם וכברה קסאי יושבים על שרפרפי עץ ישנים ומתרגלים הרמוניות קוליות עם המאסטרו.רייכל שולט בעניינים ביד רמה (עד כמה שזרועו מאפשרת לו), אבל רחוק מפטרונות או התנשאות. גם כשהוא מעיר, הוא עושה זאת בעדינות, ומהעבר השני, לאברהם אין שום בעיה להגיד לו משהו כמו "אתה לוקח אחורה כשאתה שר. תן יותר כוח".
כשרייכל מציע עיבוד חדש לשיר "שובי אל ביתי", הוא קולט את עצמו מיד ומפטיר, "איכס, מגעיל. לא מאמין שהצעתי את זה. זה כזה להקה צבאית". הארבעה יושבים כמעט צמוד ומשחררים דיאלוגים בלתי אפשריים מהסוג הבא: רייכל: "חסר קצת פאואר". קסאי :"אתה אמרת לעשות את זה עם פיידר". רייכל: "בסדר, אבל אוורירי. שיהיה פייד אאוט".
כשהוא שרוי בפורום מוזיקלי גרידא, אין כל זכר נראה לעין לבעיותיו החברתיות של הילד המסוגר מכפר סבא, אבל בשיחה של אחד על אחד הן קופצות לפרקים לביקור. מבטו של רייכל עשוי לקפוא לפתע לשניות ארוכות. הבעות פניו לא תמיד הולמות את טון הדברים שהוא משחרר באותו רגע מפיו. אפילו אלבום מפלטינה בוהקת, מתברר, לא יכול תמיד להאיר את הפינות החשוכות.
בעיות של רגישות יתר והיעדר ביטחון עצמי הן דלק נפלא ליצירתיות ולכישרון מוזיקלי. מהעבר השני, אלה הן גם בדיוק התכונות הגרועות ביותר עבור מי שמבקש לפתח קריירה מוזיקלית, עולם המבוסס על חוסר יציבות, כשלונות תכופים וביקורת בלתי פוסקת. עידן רייכל לא המציא את האוקסימורון הזה, אבל ממדי ההצלחה שלו בהחלט שיכללו אותו. לא פלא שרשימת התודות באלבומו החדש, "ממעמקים", נפתחת בשורה: "אני רוצה להודות לאלוהים שבירך אותי, שומר ומכוון".
-אז מה, בקרוב נראה איזו כיפהל'ה קטנה, בינות לראסטות?
"לא, זה ממש לא העניין. אני לא בנאדם דתי, לא שומר שבת, אבל יש דברים שהם מעבר לקיום האורתודוקסי. אני לא מתעמק בשאלה הזו, יש או אין, אלא חי בהנחה שיש ושהוא דואג שמה שלא צריך לקרות לא יקרה. לא ההפך. מה שצריך לקרות יש לו פוטנציאל לקרות, אבל זה תלוי בך. מבחינתי, אלוהים שומר ומכוון, בוחן אותי בכל מיני סיטואציות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידן רייכל. צילום: ברקאי וולפסון
|
|
|
|
|
|
|
הייתי בשיא האטרף
|
|
|
|
|
|
|
-למשל ?
"כמה חודשים אחרי שיצאו הסינגלים הראשונים מהאלבום הראשון, התקשורת נורא נורא ניפחה את הפרויקט. התחילה לבנות מהם הרבה יותר ממה שאני בעצמי חשבתי. אלה שירים שמבחינתי היו אינטימיים, פרויקט אישי שנולד במרתף בבית הורי. כל זמר בא לכמה שעות, הקלטנו טייק והוא הלך הביתה, ופתאום השמיעו אותו בלי הפסקה, פנו אלי בלי הפסקה. בגלל שלא היתה לי ההזדמנות לצמוח, להיאבק על ראשית דרכי, הרגשתי שכל הדבר הזה בנוי על יסודות לא מספיק חזקים, שזה מגדל קלפים שהרוח הכי קלה תעיף אותו. פחדתי. אני מאמין שאלוהים שמע את הדילמות האלה ושלח לי את הרוח הכי חזקה שאפשר לשלוח".
רייכל מתכוון לכתבה שפורסמה על אודותיו במוסף "7 ימים", ובה טענו שלושה ממשתתפי הפרויקט כי הוא ניצל אותם, רכב על גבם לעבר התהילה ולא תיגמל אותם כיאות. השלושה, כולם יוצאי העדה האתיופית, גם האשימו את רייכל בגזענות ובניצול ציני של תמימותם של בני העדה. המוזיקאי מגיב כאן, לראשונה, על ההאשמות.
"הרגשתי כאילו מישהו שוחט את כל מה שעשית, מטיל ספק באמת הכי בסיסית שלך ואפילו יותר מזה, מנסה להציג אותך בצורה שאתה לא. ישר חשבתי על זה שאני בא מבית שההורים נורא נורא מגוננים על הילדים שלהם, ואבא שלי מתעורר בבוקר, רואה כזה דבר והוא לא יכול להגן עלי. זה עוד היה שבוע לפני ההופעות בכורה. הייתי בשיא האטרף. עבדתי מסביב לשעון. אני לא יכול אפילו לתאר את התחושה הזו".
-ולגופו של עניין, איך אתה מתייחס להאשמות האלה?
"מדובר בשלושה משתתפים מתוך 70 שאני עובד איתם עד היום. העניין האתיופי לא רלוונטי, כי חוץ מהם היו עוד 15 מבני העדה בפרויקט, ולא היו להם תלונות או משהו. חשוב לי להגיד ששלושת החבר'ה האלה הם מוכשרים וטובים. זו הסיבה שהקלטתי איתם, אבל כל הסיפור החל אחרי שהייתי צריך לבחור צוות להופעה. קשה לבחור שישה אנשים מתוך 70. יש שמתאימים יותר לעבודה באולפן ויש כאלה שלבמה. הם נפגעו מזה שלא לקחתי אותם להופעה. השיקולים שלי היו אמנותיים וענייניים בלבד. מי שהבין את זה, ממשיך איתי דרך ארוכה. למשל, מולוגטה טדסה, שמשתתף בשני האלבומים ולא בהופעה. סרג' יו ברהמס, כנ"ל. את כברה קסאי אני מכיר שש שנים. היא לא התאימה להיות בתקליט הראשון, אבל כן היתה בהופעה. מעולם לא הגבתי על זה, כי הרגשתי שהתגובה שלי צריכה להיות עשייה. אין לי מה להתנצח איתם.
"יצא לי לדבר איתם אחרי הכתבה. אני לא כועס עליהם, אבל יכול להרגיש מאוכזב מזה שאנשים שישבו אצלי בבית, בבית הורי, לא מצאו לנכון לפנות אלי אם יש בעיה. מי שפונה לעיתון לא עושה את זה בשביל לפתור דברים אלא כדי לעשות פרובוקציה. זה קצת חבל לי. הייתי מאוכזב גם מהטיפול של התקשורת. אתה לומד שהיא יכולה להראות את הדברים בצורה מאוד מאוד חד צדדית. תוקפים אותך בהאשמות אישיות נורא חמורות, ולא ישנה איך תגיב".
ההאשמות שהופנו כלפי רייכל נשמעות היום קלושות, בייחוד לאור העובדה שרובם המוחלט של משתתפי הפרויקט לא היו שותפים להן. אבל ניתן להבין את המרירות שבה חשו חלק מהמבצעים באלבום, שכן הכוכב הגדול היחיד שצמח מתוך "הפרויקט של עידן רייכל", הוא עידן רייכל עצמו (רק הקריירה של דינדין אביב זכתה לבוסט רציני בעקבות "אם תלך"). נכון, רייכל הוא הכותב, המלחין והמפיק של כל השירים, ועדיין, לביצועים הקוליים היתה תרומה מכרעת להצלחתם. כמה מכם מכירים, למשל, את השם יאיר זיו? מדובר בזמר שביצע את להיט הענק, "בואי". אורטל אופק? מישהו? הזמרת של "מדברים בשקט". מדובר בשילוב של התמקדות יחצנית ברייכל ותקשורת עצלה, שלא ממש ששה לשנן שמות חדשים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידן רייכל. צילום: ברצי גולדבלט
|
|
|
|
|
|
|
לא לקחת חמש שנים הפסקה
|
|
|
|
|
|
|
על הרקע הזה יהיה מעניין לבחון כמה דגש יושם על המבצעים באלבומו החדש של רייכל. "ממעמקים", שכבר שבוע אחרי צאתו לחנויות הפך לתקליט זהב, עדיין גדוש בשמות אלמוניים. זאת למרות שבהליקון הציעו לרייכל בתחילת העבודה לעשות פרויקט מהסוג ההפוך, כזה שישלב זמרים נודעים. "אמרתי שזה פחות מעניין אותי", הוא משחזר. "אני אוהב את זה שאין לך משפט כמו 'אה, זה ההוא ששר את. . .', אין פרספקטיבה".
אבל רייכל גם מאזין להצעות. במקרה של "ממעמקים", אפילו בקשב רב. "אני חשבתי להוציא את התקליט לפני שנה", הוא מסביר. "זה היה התקליט הזה, שיצא עכשיו, אבל פחות שישה שירים ועם שישה שירים אחרים. "ממעמקים", השיר של דינדין, ושני השירים של שושנה דמארי לא היו. אמרתי בהליקון, 'אני מוכן, זה התקליט'. ייאמר לזכותם של גדי גידור, השותף שלי לדרך, ושל גלעד שמואלי שהם אמרו לי, 'אתה רוצה לעשות את זה ככה, נוציא. אבל אנחנו יודעים שאתה יכול לעשות את זה יותר טוב'. יצרנו דינמיקה כזו בריאה של עבודה שיכולתי לקבל את זה. הם אמרו לי, 'אל תמהר. שנה כזו יכולה לעשות לך המון', ובאמת המשכתי לעבוד והגיעו עוד שישה שירים".
גידור זכאי לקרדיט גדול בהרבה מהתואר הרשמי "יועץ אמנותי". הוא היה זה שלקח 20 סקיצות נעדרות קשר מוגדר ביניהן, סינן את מחציתן ויצר לאלבום הראשון קונספט, שלמעשה לא היה מצוי כלל בראשו של רייכל. האלבום השני הוא המשך כמעט זהה לאותו רעיון.
-לא חשבתם לשנות הפעם?
"מהרגע הראשון היה ברור לי שגם הפעם אני אמשיך לעשות עבודות בצורה אינטואיטיבית ובסוף זה יהיה אוסף. גדי הוא זה שימצא את הסדר ואת המכנה המשותף. היה חשוב לי שזה יהיה תקליט המשך. לא לקחת חמש שנים הפסקה, לקחת פטרייה לא נכונה בהודו ואז לעוף למקום אחר".
"ממעמקים", לטעמי, הוא אלבום מצוין שאפילו עולה על קודמו. רייכל הוא, בראש ובראשונה, מלחין פנטסטי. אם מוזיקאי ישראלי טיפוסי מצליח לייצר באלבום ממוצע שיר אחד או שניים בעלי פוטנציאל להפוך להמנון רדיו, הרי שכאן מצויים לפחות שמונה כאלה. ההפקה המוזיקלית שלו ושל גלעד שמואלי עשירה ומגוונת, אבל מבלי לגנוב את ההצגה, והליהוק של המבצעים מבריק. היום כבר קל (ומקובל) להאשים את רייכל בהתמסחרות ובקריצה לקו הגלגל"צי, אבל חובה לזכור שעד לפני שנתיים, תימני קשיש, ערבייה, אתיופית ומסלסלת הודית היו רק התחלה של בדיחה. היום הם ממוקמים בחזית מכונת הלהיטים של רייכל.
-יש עליך הרבה ביקורת בהקשר של הקו המוזיקלי המסחרי. לפעמים באמת נשמע כאילו השירים שלך נולדו לגלגל"ץ.
"אין ספק שאני נהנה מהשמעות ומפרגון ושיש אמנים שלא זוכים לזה, מוציאים תקליטים נפלאים ולא מושמעים, אבל מאוד יכול להיות שגם אני אבחר ללכת למקומות אחרים שבהם אזכה לפחות פרסום. נאמר, מוזיקה אינסטרומנטלית. מישהו אמר לי פעם, 'אנחנו עושים אמנות, אבל משווקים בידור'. עד עכשיו זה הצליח לי. אני משתף עם זה פעולה, נגיד בלהתראיין על שאלות ה'כן חופף או לא', שהן לא רלוונטיות למוזיקה, אבל יהיו שנים שאני אעשה דברים שלא יהיו רלוונטיים בידורית. אני מוכן לזה".
-מה דעתך על הפלייליסט, שיטה שבעצם בנתה אותך, אבל קוברת רבים אחרים?
"היתרון הגדול שלה הוא שהיא בונה להיטים ועוזרת למתג אופנה מסוימת. כמו שפוליטיקאי, אם הוא רוצה להעביר מסר מסוים, הוא צריך לחזור עליו כמה פעמים, ולכן זו תחנה שיש לה יותר כוח מלתחנות שמשמיעות בצורה יותר מגוונת. ברור שזה גם פוגע במי שלא נכנס, אבל מנסיוני, אפשר להצליח גם בלי הפלייליסט, עם הרבה עבודה קשה. לא רק במקרה של היהודים. הייתי קלידן בלהקת הרוק בוטן מתוק בקרקס. לא השמיעו אותנו, אבל עבדנו נורא קשה ובהופעות שלנו היו מלא אנשים. הם לא ויתרו, החבר' ה שם, והם מופיעים כל הזמן. זו הדרך".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידן רייכל. צילום: קוקו
|
|
|
|
|
|
|
עדיף להתמודד עם הבעיות שלי
|
|
|
|
|
|
|
-ואתה, שהצלחת כל כך בגדול בפרק זמן כל כך קצר, חושב לפעמים על היום שאחרי? על הכישלון הראשון?
"תשמע, ברור לי שזה יכול להיות חולף. נקווה שיישאר הרבה זמן, אבל היסודות שלך כבנאדם צריכים להישען על משהו הרבה יותר חזק מפרסום. הרי אתה רלוונטי כל עוד היצירה שלך היא רלוונטית. בגלל זה, כשמישהו בא אליי ברחוב ואומר, 'רייכל, איך אני אוהב אותך', תמיד בלב אני נסוג אחורה ואומר, 'תזכור שהוא לא אוהב אותך אלא את השירים'. אחרת לא תצליח להתמודד עם כמויות האהבה האלה. זה קורה המון. אנשים ניגשים אלי ואומרים לי הכל, כולל 'תסתפר'. כל הזמן אני עובד על הפרופורציות של עצמי. תחשוב שאתה מסיים הופעה בלוס אנג' לס, כמו שהיתה לנו עכשיו, מול 1,300 איש. סולד אאוט. כמויות אדירות של אהבה מהקהל. אם תרד לאחורי הקלעים וישר תצא החוצה, הראש שלך עלול לברוח. בגלל זה, לי נורא חשוב לאפס את הסיפור הזה וקודם כל לכנס את הלהקה מיד עם סוף ההופעה ולדבר על הבעיות שהיו בה. זה נותן כמה דברים. גם מטרות חדשות לקראת ההופעה הבאה וגם תחושה שאנחנו עובדים בזה. לא ישויות זוהרות שעלו לבמה וירדו. תראה, בורכתי בכך שאני מוציא את האמנות שלי לאור ובזה שהקהל הרחב מתחבר אליה. במועדון 'ג'ה פן', למשל, יש אמנים מדהימים, שלפעמים מופיעים מול עשרה אנשים. אז עדיף להתמודד עם הבעיות שלי".
ביום הזיכרון הקרוב רייכל יפיק מוזיקלית, זאת השנה השנייה, את המופע "שרים בכיכר". "אני ממש מנסה לא לעשות הרבה דברים בזמן הקרוב", הוא מסביר, "אבל הערב הזה חשוב לי. מבחינתי, הוא הטקס המרכזי של יום הזיכרון". החשיבות שרייכל מדבר עליה אינה מובנת מאליה, בייחוד לאור העובדה שבכל שיריו אין ולו שביב של התייחסות חברתית בטקסט, שלא לדבר על פוליטית. גם כשרייכל מדבר בלשון "אנחנו", הכוונה היא לו ולאהובתו.
"נכון שאני לא מבטא את זה ביצירה עצמה", הוא מסביר, "אבל כן חשובים לי אספקטים חברתיים. כלכליים. זה מתבטא אצלי בערך המוסף של המוזיקה, התרומה לקהילה. גם בכל העניין של העדה האתיופית, הכוונות שלי היו אמנם מוזיקליות נטו, אבל אני שמח לראות שהיתה תרומה גם בתחומים אחרים. פתאום שואלים את האתיופים ב'הדסים', 'מה הוא אומר בשיר הזה?'. פעם אמרה לי אחת הזמרות בפרויקט, 'אתה לא יכול להבין כמה זה קשה ללכת לחנות כילדה אתיופית ולראות שכל הבובות בלונדיניות'. היום, כשכברה קסאי נגיד הופכת לגיבורת תרבות, יש להם מודל לזיהוי".
אם תוכני השירים של רייכל הם אוניברסליים לגמרי, הרי שדווקא הניגונים שהוא מנפק מדיפים לפעמים ניחוח עז של חציר וחולצה כחולה. 'יש בי עוד כוח', למשל, בביצוע דינדין אביב, יכול להתברג מיידית בערבי שירה בציבור של בני 50 פלוס. שלא לדבר על הבחירה בשושנה דמארי כפותחת ונועלת האלבום.
"עד גיל 24 שמעתי המון מוזיקה מהעולם", הוא מנמק. "לא גדלתי על ביטלס והנדריקס. אני גם לא מכיר אותם מאוד טוב. כל הזמן היה לי קשה עם זה, כי הרגשתי שאין לי שורשים מוזיקליים. דווקא בשלוש השנים האחרונות, פתאום שמתי לב שזה לא ברור מאליו שאני מכיר את כל הרפרטואר של נעמי שמר, הפרברים, הדודאים, ואז הבנתי שהשורשים שלנו הם בעצם מוזיקה ישראלית. הכל התחיל מזה שניגנתי אקורדיון, כנער. שזה. . . אתה יודע. לא בדיוק הכלי שממתג אותך טוב בגיל הזה".
-אז למה ניגנת בו?
"לא יודע. זה הגניב אותי".
מיקס הישראליות של רייכל עמד למבחן אמיתי ראשון בנכר לפני חודש, במסגרת סיבוב אינטנסיבי של 17 הופעות בצפון אמריקה. מרבית ההופעות, שנערכו באולמות של 1,300-800 מקומות , נמכרו מראש. חלק גדול ומפתיע מהן לא יועדו רק לישראלים או ליהודים. התווית של "מוזיקת עולם" סייעה לשווק אותן גם לגויים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידן רייכל. צילום: רענן כהן
|
|
|
|
|
|
|
לשבת שנה עם ניטין באולפן
|
|
|
|
|
|
|
רייכל, באורח טבעי, עדיין נרגש. לפני שאני מספיק להגיד אפילו "איתן שוורץ", הוא משחרר כבר רצף זכרונות, שעשוי להציף את פניהם העגומות של אנשי משרד החוץ בסומק אופטימי: "היתה איזו סטודנטית מאיראן שבאה אחרי הופעה בניו יורק ואמרה שהיא נורא שמחה לשמוע שיש דברים כאלה בישראל. היו גם סטודנטים סודנים, מהארגונים הפרו פלשתינים, שהגיעו להופעה רק בשביל לשמוע. היה סטודנט ממאוריטניה שבא אל מאחורי הקלעים. הוא התמחה בלימודי עברית ומדבר איתך עברית שאתה מת. הוא אומר שהמוזיקה שלי עזרה לו ללמוד. עכשיו הוא בכלל גר בדמשק. בהופעה בשיקגו נשארו 70 מקומות פנויים יום לפני. חשבתי עם הפרומוטר שם למי הוא יכול לתרום אותם, וביקשתי שייתן את זה לחבר' ה שחורים מאיזה פרויקט שיקום. הגיעו נערים שהיו בפעם הראשונה בחיים שלהם בהופעה. הזמנו אותם לבאלאנס, הם עלו לבמה. זה היה מרגש. הופענו גם באחד מבתי הספר של השחורים וסיפרנו על הקהילה השחורה בישראל. שאלתי אם יש בקהל חבר' ה ששרים. כולם קראו בשם של מישהו. הזמנתי אותו והוא התגלה כראפר. אמרתי לו, 'אנחנו מופיעים פה בערב, תבוא?'. אז הוא הגיע, ושר בהדרן".
-עושה לך תיאבון להופיע בהצלחה מול קהל לא ישראלי?
"אין ספק. באוקטובר הבא יש לי עוד סיבוב בארצות הברית, ומשם הרצון הוא להגיע לפסטיבלים של מוזיקת עולם ודרך זה להפיץ את הדיסק בחו"ל".
-בפנטזיה , עם איזה אמן עולמי הכי היית רוצה לעבוד?
"ניטין סוואני. אני כל הזמן בקשר איתו. הייתי מוכן לעזוב עכשיו הכל כדי לשבת שנה עם ניטין באולפן. לקפל לו את הכבלים. להיות הקלידן שלו בהופעות. כל דבר".
סוואני הוא אמן בריטי עם שורשים הודיים שלמעשה עורך פרויקטים מקבילים מאוד לאלה של רייכל. שניים מחמשת אלבומיו הפכו להצלחה מסחרית גדולה. גם מושאי הערצה אחרים של רייכל, כמו סליף קייטה ממאלי או יוסו נדור הסנגלי אינם מוכרים לרובם המוחלט של מדקלמי "אם תלך". מה שמוכיח כי מבעד לטענות על אמן ממוסחר, מסתתר עדיין חובב אותנטי של מוזיקת עולם.
הרמקולים הממוקמים בדירתו החדשה של רייכל, שמהם בוקע באורח אינטנסיבי קולן של זמרות אפריקניות עלומות שבעל הבית מעריץ בטירוף, הם בין השרידים האחרונים לאולפן המפורסם שלו, אותו אולפן שהקים במרתף בית הוריו ובו הוקלטו שני האלבומים. רייכל פירק אותו לגורמים במסגרת תוכנית ההתנתקות החדשה שלו. ההתנתקות מעידן הישן.
"שרצתי באולפן הזה המון שעות ביום", הוא מסביר. "אחרי יום שלם מול המחשב אתה יכול. . . לא יודע מה לעשות. במודע העברתי לפה רק את הפסנתר. אם הייתי מעביר יותר, הייתי נקבר עם זה, כמו תמיד. היה חשוב לי לארוז אותו ממש, בשביל ליצור ניתוק, שלא תהיה לי את האופציה לחזור. הניתוק הוא לא מהמוזיקה אלא מהאולפן. לכן פה בדירה אין כלום. רק פסנתר ומערכת. אין ספרים,לא יודע מה עוד יכול להיות בדירה. הכוונה היא לשבת פה שעות ולנגן, כשהיד תאפשר לי".
-לא בא לך לעזוב הכל, להתאוורר קצת? עבדת קשה, מגיע לך.
"הייתי רוצה שיהיו לי ימים שאני קם לבד בבוקר, הולך לפארק הירקון וצועד. ליהנות מללכת לים ולהסתכל על השקיעה, אבל יכול להיות שאחרי יומיים אני אטפס על הקירות. בתחום המוזיקה, אני אעשה הפסקה מהעניין של הפרויקט. בא לי להוציא אלבום אינסטרומנטלי. להקליט מוזיקה לסרט או ללהקת מחול".
-ומה לגבי זוגיות?
"בשנתיים וחצי האחרונות הייתי עם מורן".
-קשה לשמר מערכת יחסים כשאין לך שנייה פנויה, לא?
"זאת פחות בעיה של זמן ויותר של סטייט אוף מיינד. עובדה שיש אנשים עסוקים שמצליחים להחזיק זוגיות. אפילו ג'ורג' בוש נשוי. אני מתעסק עכשיו 24 שעות ביום ב. . . לא רוצה להגיד קריירה וזה לא בריא. צריך לעשות את ההפרדה בין עבודה לחיים אישיים ואין לי אותה. אפילו החברים שלי הם מהתחום. יכול לקרות מצב שאנחנו נפגשים לזמן פיזי ארוך ומדברים שעות רק על הקריירה שלי. זה שאב אותי כל כך בשנתיים האלה. הצוות שסביבי נטרף מזה שאני משאיר להם הודעות בשתיים בלילה, כי פתאום נזכרתי במשהו. יו, רגע! אני חייב לדבר שנייה עם מישהו לגבי החזרה מחר. שנייה, טוב? אס-אם-אס קטן ואני תכף איתך".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
