 |
/images/archive/gallery/277/408.jpg אלכסנדר מקקול סמית.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
| "מוסר לנערות יפות", אלכסנדר מק'קול סמית |
|
| פרק ראשון מתוך הספר השלישי בסדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1", שממשיך את מעללותיה של הבלשית מא ראמוצווה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
22/3/2005 11:35 |
|
|
|
|
|
|
|
העולם מבעד לעיניו של מישהו אחר
מא ראמוצווה, בתו של עובד ראמוצווה המנוח ממוצ'ודי שליד גאבורון בבוצוואנה, אפריקה, הוכרזה כארוסתו של מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני, בנו של פומפאמיליצה מאטקוני המנוח מטלוקוונג, שהיה בזמנו איכר ואחר כך אחראי התחזוקה במשרד הראשי של הנהלת הרכבת. כולם חשבו שזה שידוך מצוין; היא, המייסדת והבעלים של סוכנות הבלשיות מספר 1, משרד החקירות היחיד בבוצוואנה שמטפל גם בבעיות של נשים וגם בכל השאר. והוא, הבעלים של ספידי-מוטורס מרחוב טלוקוונג, ששמו הולך לפניו כמכונאי הטוב ביותר בבוצוואנה. תמיד טוב, כך אמרו כולם, שבנישואים יש לכל אחד עסק משלו. נישואים מסורתיים, כשהגבר מקבל את כל ההחלטות ושולט במרבית הנכסים המשפחתיים, יכולים להתאים מאוד לנשים שרוצות להקדיש את חייהן לבישולים ולגידול ילדים, אבל הזמנים השתנו, ובמקרה של נשים משכילות שרוצות לעשות משהו עם החיים שלהן, בהחלט עדיף שלכל אחד מבני הזוג יהיה מה לעשות.
יש הרבה דוגמאות לנישואים כאלה. למשל נישואיה של מא מאקטצה, שייסדה מפעל קטן לייצור מכנסי חאקי קצרים לתלמידי בית ספר. היא התחילה עם חדרון תפירה צפוף ומחניק מאחורי ביתה, אבל גיוס דודניותיה לעבודות החיתוך והתפירה סימנה את הקמתו של אחד העסקים המצליחים ביותר בבוצוואנה, שהצליח לייצא מכנסי חאקי קצרים לנמיביה חרף התחרות הקשה מצדם של מפעלי ביגוד גדולים באזור קייפטאון. היא נישאה למר סדריק מאקטצה, שניהל שתי חנויות משקאות בגאבורון הבירה, ולא מכבר פתח חנות שלישית בפרנסיסטאון. היתה עליהם כתבה מביכה במקצת בעיתון המקומי תחת הכותרת המתחכמת: "גברת המכנסיים הקצרים מתלבשת על סוחר המשקאות". שניהם היו חברים בלשכת המסחר, והיה ברור לכולם שמר מאקטצה גאה מאוד בהצלחתה העסקית של אשתו.
אישה בעלת עסק מצליח צריכה כמובן להיזהר ולוודא שהגבר שמחזר אחריה הוא לא סתם אחד שרק מחפש דרך להעביר את שארית ימיו בנוחיות. יש הרבה מאוד מקרים כאלה, ומא ראמוצווה שמה לב שזיווגים מהסוג הזה כמעט תמיד נגמרים רע: או שהגבר מבזבז את רווחיה של אשתו בשתייה והימורים או שהוא מנסה לנהל לה
את העסקים והורס אותם תוך כדי כך. גברים טובים בעסקים, חשבה מא ראמוצווה, אבל נשים טובות בעסקים באותה מידה. נשים חסכניות יותר מטבען; אין להן ברירה, כי הן נאלצות לנהל את משק הבית עם תקציב זעום ולהאכיל פיות של ילדים רעבים תמיד. ילדים אוכלים המון, כך נראה, וכל תבשילי הדלעת והדייסות שמבשלים בשבילם אף פעם לא מספיקים כדי למלא את בטנם הריקה. ובאשר לגברים, אין ככל הנראה דבר שגורם להם אושר רב יותר מאכילת כמויות גדולות של בשר יקר. כל זה מייאש למדי.
"אלה יהיו נישואים טובים," אמרו אנשים כששמעו על אירוסיה למר ג'יי. אל. בי. מאטקוני. "הוא גבר שאפשר לסמוך עליו והיא אישה טובה מאוד. הם יהיו מאוד מאושרים כשינהלו את העסקים שלהם וישתו תה ביחד.
מא ראמוצווה היתה מודעת לדעה הרווחת בנוגע לאירוסיה והסכימה עמה. לאחר נישואיה ההרסניים לנוטה מוקוטי, חצוצרן ג'אז ורודף נשים חסר תקנה, היא החליטה שלעולם לא תשוב להינשא חרף הצעות הנישואין התכופות שקיבלה. למעשה, בפעם הראשונה שמר ג'יי. אל. בי. מאטקוני ביקש את ידה היא סירבה לו, אבל נענתה לו כעבור שישה חודשים. היא הגיעה למסקנה שהדרך הטובה ביותר לבחון בעל עתידי היא לשאול שאלה אחת פשוטה מאוד שכל אישה – או לפחות כל אישה שהיה לה אבא טוב – יכולה לשאול ולדעת בתוך תוכה את התשובה. היא שאלה את עצמה את השאלה הזאת לגבי מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני, והתשובה היתה חד משמעית.
"ומה היה חושב עליו אבא המנוח?" היא שאלה את עצמה. היא עשתה זאת רק לאחר שנענתה למר ג'יי. אל. בי. מאטקוני, כפי שאדם עשוי לשאול את עצמו אם פנה לכיוון הנכון אחרי שכבר עבר צומת דרכים. היא זכרה היכן היתה כששאלה את השאלה. היא יצאה לטיול של ערב ליד הסכר, לאורך אחד מאותם שבילים שמובילים לכאן ולשם בין השיחים הקוצניים. לפתע נעצרה והרימה את מבטה אל השמים, אל הכחול הדהוי והעמום שלקראת שקיעה הסתמנו עליו לפתע פסים בגוונים של אדום נחושת. זו היתה שעת בין ערביים שקטה והיא היתה לגמרי לבד, לכן שאלה את השאלה בקול רם, כאילו היה שם מי שישמע אותה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אוסף נאה של עצי פפאיה
|
|
|
 |
|
|
|
היא הביטה למעלה אל השמים, כמעט מצפה שהתשובה תגיע משם. אבל כמובן שזה לא קרה, וממילא היא ידעה את התשובה גם בלי להביט. לא היה ספק בלבה שעובד ראמוצווה, שכבר ראה גברים מכל הסוגים במהלך עבודתו במכרות המרוחקים והכיר את נקודות התורפה של כולם, היה נותן את ברכתו לנישואיה עם מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני. ולכן אין לה מה לחשוש לגבי בעלה לעתיד. הוא יהיה טוב אליה.
כעת, כשישבה במשרד סוכנות הבלשיות מספר 1 עם הסגנית שלה, מא מאקוצי, הבוגרת המוצלחת ביותר במחזור שלה בקולג' ללימודי מזכירות של בוצוואנה, היא הרהרה בהחלטות שיהא עליה לקבל לקראת נישואיה הקרבים והולכים למר ג'יי. אל. בי. מאטקוני. הסוגיה המיידית ביותר היתה כמובן מקום מגוריהם. ההחלטה בנושא זה התקבלה די מהר; ביתו של מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני ליד המועדון הצבאי הישן, שללא ספק היה נאה ביותר עם המרפסת הישנה בסגנון קולוניאלי וגג הפח הנוצץ, לא ענה על הדרישות כמו ביתה ברחוב זברה. הגינה שלו היתה עלובה, למעשה לא הרבה יותר מסתם חצר מגורפת; ואילו לה היה אוסף נאה של עצי פפאיה, כמה עצי שיטה נותני צל רחב, וחלקת מלונים משגשגת. ומעבר לכך, אם להתייחס לפנים הבית, אין הרבה מה לומר בזכות הפרוזדורים הספרטניים והחדרים שאיש אינו גר בהם בביתו של מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני, במיוחד בהשוואה לסידור הפנימי של הבית שלה.
היא חשה שיהיה לה קשה מאוד להיפרד מחדר האורחים שלה, עם השטיח הנעים הפרוש על רצפת הבטון הממורקת באדום, ומדף האח שעליו ניצבת לוחית ההנצחה לזכר סר סרצה קאמה, צ'יף עליון, מדינאי, והנשיא הראשון של בוצוואנה, ובפינה - מכונת התפירה המכאנית שלה, שממשיכה לעבוד כל-כך יפה גם בזמן הפסקות חשמל כשמכונות תפירה מודרניות יותר משתתקות.
היא לא נאלצה להרחיב על כך את הדיבור. למעשה, לא היה צורך לומר אפילו מילה בנוגע להחלטה לטובת רחוב זברה. לאחר שמא פוטוקוואני, אם הבית הראשית של חוות היתומים, שיכנעה את מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני להיות אב מאמץ לילד יתום ולאחותו הנכה, עברו הילדים לגור בביתה ומיד השתקעו שם. מאז, היה ברור שבבוא העת תתגורר המשפחה כולה ברחוב זברה. בינתיים מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני ממשיך להתגורר בביתו אבל סועד את ארוחות הערב ברחוב זברה.
זה היה החלק הקל של ההסדר. כעת נותרה סוגיית העסקים. מא ראמוצווה ישבה ליד שולחן העבודה שלה והתבוננה במא מאקוצי מזיזה ניירות מכאן לשם בארון התיוק שבמשרדן הקטן, ובתוך כך שקעה בהרהורים בנוגע למשימה הקשה שעדיין ציפתה לה. לא היתה זו החלטה קלה, אבל היא קיבלה אותה, ועכשיו יהיה עליה להתחשל וליישם אותה. ככה זה בעסקים.
אחד הכללים הבסיסיים ביותר בניהול עסקים אומר שאין להחזיק בציוד או מתקנים כפולים ללא צורך. לאחר שהיא ומר ג'יי. אל. בי. מאטקוני יינשאו, יהיו להם שני עסקים עם שני משרדים. מדובר כמובן בשני עסקים שונים לחלוטין במהותם, אבל בספידי-מוטורס שברחוב טלוקוונג יש שטח משרדי גדול ויהיה זה הגיוני ביותר אם מא ראמוצווה תנהל את הסוכנות שלה משם. היא בחנה בקפידה את המבנה של מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני ואפילו התייעצה עם קבלן שיפוצים מקומי.
"לא תהיה שום בעיה," הוא אמר לאחר שבדק את המוסך והמשרד הצמוד לו. "אני יכול להכניס דלת חדשה שם בצד. ואז הלקוחות של העסק שלך יוכלו להיכנס בלי שיהיה להם שום מגע עם כל הלכלוך והגריז של המוסך."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מוסר לנערות יפות". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
המשפחה שלה בבובונונג
|
|
|
|
|
|
|
איחוד שני המשרדים יאפשר למא ראמוצווה להשכיר את המבנה של המשרד שלה, וההכנסה שתניב השכרה זו יכולה להיות משמעותית ביותר. האמת הלא נעימה לגבי סוכנות הבלשיות מספר 1 היא שבמצב הנוכחי העסק פשוט לא מרוויח מספיק כסף. ולא בגלל שאין לקוחות – דווקא מאלה יש אספקה שוטפת – העניין הוא שעבודת בלשות לוקחת המון זמן, ואנשים פשוט לא היו מסוגלים לשלם על שירותיה לו היתה גובה שכר ריאלי לשעה. מאתיים פולה עבור פתרון תעלומה או מציאת נעדר היו במסגרת האפשרויות הכספיות שלהם, ובדרך כלל גם מחיר הוגן, אבל כמה אלפי פולה עבור אותה עבודה זה כבר עניין אחר לחלוטין. מוטב להישאר עם ספקות מאשר לדעת ידיעה ודאית, אם ההבדל בין השניים מסתכם בסכום כסף גדול.
יתכן שהעסק היה קורס גם לולא השכר שנאלצה מא ראמוצווה לשלם למא מאקוצי. בהתחלה היא שכרה את שירותיה רק בגלל שלדעתה כל עסק חייב שתהיה בו מזכירה אם רוצים שיתייחסו אליו ברצינות, אבל במהרה הבחינה בכישרונות שהסתתרו מאחורי המשקפיים הענקיים הללו. מא מאקוצי קודמה לתפקיד סגנית בלשית, תפקיד שהעניק לה את המעמד שאליו השתוקקה כל-כך. אבל מא ראמוצווה חשה שמחובתה להעלות במקביל גם את שכרה, וכך צלל המאזן של הסוכנות עמוק יותר לכיוון הקו האדום. היא דנה בכך עם מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני, שהסכים שאין לה הרבה ברירה.
"אם תמשיכי ככה," הוא אמר בכובד ראש, "תגיעי לפשיטת רגל. ראיתי איך זה קורה בעסקים. ממנים מישהו שנקרא נאמן. הוא כמו איזה עוף דורס, מסתובב ומסתובב ומסתובב. זה רע מאוד כשזה קורה בעסק."
מא ראמוצווה צקצקה בלשונה. "אני לא רוצה שזה יקרה," היא אמרה. "זה יהיה סוף עצוב מאוד לעסק."
הם הביטו זה בזו בעצב. ואז מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני דיבר. "תצטרכי לפטר אותה," הוא אמר. "גם אני נאלצתי לפטר מכונאים בעבר. זה לא קל, אבל ככה זה בעסקים."
"היא היתה כל-כך מאושרת כשקידמתי אותה," אמרה מא ראמוצווה בשקט. "אני לא יכולה פתאום להגיד לה שהיא כבר לא בלשית. אין לה משפחה כאן בגאבורון. המשפחה שלה בבובונונג. אני חושבת שהם מאוד עניים."
מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני נד בראשו. "יש הרבה אנשים עניים," הוא אמר. "הרבה מהם סובלים מאוד. אבל את לא יכולה להחזיק עסק באוויר. זה דבר ידוע. את חייבת לסכם את מה שנכנס ואחר כך להפחית את ההוצאות. ההפרש הוא הרווח שלך. במקרה שלך, יש סימן של מינוס ליד המספר הזה. את לא יכולה..."
"אני לא יכולה", התפרצה מא ראמוצווה. "אני לא יכולה לפטר אותה עכשיו. אני כמו אמא שלה. היא כל-כך רוצה להיות בלשית והיא עובדת מסורה."
מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני השפיל את מבטו אל כפות רגליו. היתה לו הרגשה שמא ראמוצווה מצפה שהוא יציע משהו, אבל הוא לא היה לגמרי בטוח למה בדיוק היא מצפה. האם היא מצפה ממנו שייתן לה כסף? האם היא רוצה שהוא יטפל בחשבונות של סוכנות הבלשיות מספר 1 למרות שהבהירה לו באופן חד משמעי שהיא מצפה שיסתפק בניהול עסקיו במוסך וישאיר לה את הטיפול בלקוחותיה ובבעיותיהם המטרידות?
"אני לא רוצה שתשלם", אמרה מא ראמוצווה והביטה בו בנחישות שגרמה לו לפחד ממנה ולהעריץ אותה גם יחד.
"בוודאי שלא," הוא מיהר לומר. "לא חשבתי על זה בכלל."
"מצד שני," המשיכה מא ראמוצווה, "אתה בהחלט צריך מזכירה במוסך. החשבונות שלך תמיד מבולגנים, נכון או לא? אתה אף פעם לא רושם כמה אתה משלם למתלמדים הלא יוצלחים האלה שלך. אני מתארת לעצמי שאתה גם נותן להם הלוואות. יש לך מעקב על הדברים האלה?"
מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני נראה חשדני. איך היא גילתה שהמתלמדים חייבים לו יותר משש מאות פולה כל אחד ולא מראים שום סימן שהם מסוגלים להחזיר את החוב?
"את רוצה שהיא תבוא לעבוד אצלי?" הוא שאל, מופתע מהרעיון. "ומה יהיה עם העבודה הבלשית שלה?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חשבתי על העתיד
|
|
|
|
|
|
|
מא ראמוצווה לא ענתה למשך רגע קצר. היא עוד לא חשבה על זה עד הסוף, אבל כעת החלה להתגבש במוחה תוכנית. אם הם יעבירו את המשרד למוסך תוכל מא מאקוצי להמשיך להיות סגנית בלשית ובו בזמן גם לעשות את עבודות המזכירות הדרושות עבור המוסך. מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני יוכל לשלם לה משכורת על העבודה הזאת, מה שאומר שחלק ניכר מהנטל יירד מחשבון ההוצאות של סוכנות הבילוש. זה, ביחד עם שכר הדירה שתקבל על השכרת המשרד הנוכחי, ישפר בהחלט את המצב הפיננסי.
היא הסבירה את הרעיון למר ג'יי. אל. בי. מאטקוני, וחרף הספקות שנהג להעלות תמיד בנוגע לתועלת שמביאה מא מאקוצי, הוא ראה את היתרונות הטמונים בתוכניתה של מא ראמוצווה, כאשר אחד מהם - ולאו דווקא הקטן מביניהם - הוא העובדה שיישום תוכנית זו יגרום לה אושר. וזה היה, הוא ידע היטב, הדבר שבו רצה יותר מכול.
מא ראמוצווה כחכחה בגרונה. "מא מאקוצי," היא פתחה ואמרה. "חשבתי על העתיד."
מא מאקוצי, שסיימה לסדר מחדש את ארון התיוק, חלטה לשתיהן ספל תה צמחים והתיישבה בניחותא כדי ליהנות מהפסקה של חצי שעה שנהגה לעשות בכל יום בשעה אחת עשרה בבוקר. היא החלה לקרוא במגזין – גיליון ישן של "נשיונל ג'יאוגרפיק" – שהשאילה לה בת דודתה המורה.
"העתיד? כן, זה תמיד מעניין. אבל לדעתי זה לא מעניין כמו העבר. יש במגזין הזה מאמר טוב מאוד, אני אשאיל לך אותו אחרי שאגמור לקרוא אותו. כתוב שם על אבותינו הקדומים במזרח אפריקה. יש שם דוקטור ליקי אחד. הוא רופא עצמות מפורסם מאוד."
"רופא עצמות?" התפלאה מא ראמוצווה. מא מאקוצי ידעה להתבטא מצוין – גם באנגלית וגם בסצוואנה – אבל מדי פעם נהגה להשתמש בביטויים קצת יוצאי דופן. מה זה רופא עצמות? זה נשמע לה קצת כמו רופא אליל, אבל כמובן שאף אחד לא יכול להגיד על ד"ר ליקי שהוא רופא אליל.
"כן," אמרה מא מאקוצי. "הוא יודע הכול על עצמות עתיקות מאוד. הוא חופר ומוצא אותן ומספר לנו על העבר שלנו. הנה, בואי תראי את זה."
היא הראתה לה תמונה שהיתה מודפסת לרוחב שני עמודים. מא ראמוצווה צמצמה את עיניה כדי להיטיב לראות. היא שמה לב שהעיניים שלה כבר לא מה שהיו פעם, וחששה שבקרוב מאוד היא תיראה כמו מא מאקוצי עם המשקפיים הענקיות שלה.
"זה דוקטור ליקי?"
מא מאקוצי הנהנה. "כן, מא," היא אמרה. "זה הוא. הוא מחזיק גולגולת שהיתה שייכת לאדם קדמון מאוד. האדם הזה חי לפני המון זמן והוא כבר מאוד מנוח."
מא ראמוצווה מצאה את עצמה נשאבת לעניין. "והאדם המאוד מנוח הזה," היא אמרה. "מי הוא היה?"
"במגזין כתוב שהוא חי כשהיו רק מעט מאוד אנשים בסביבה," הסבירה מא מאקוצי. "זה היה בתקופה כשכולנו חיינו במזרח אפריקה."
"כולנו?"
"כן. כולם. אבות אבותייך ואבות אבותי ואבות אבותיהם של כל העמים. כולנו באים מאותה קבוצה קטנה של אבות קדומים. ד"ר ליקי הוכיח את זה."
מא ראמוצווה נשמעה מהורהרת. "אז במובן מסוים כולנו אחים ואחיות?"
"נכון," אישרה מא מאקוצי. "כולנו אותו דבר. אסקימוסים, רוסים, ניגרים. כולם בדיוק כמונו. אותו דם. אותו די.אנ.איי."
"די.אנ.איי?" שאלה מא ראמוצווה. "מה זה?"
"זה משהו שאלוהים השתמש בו כדי לעשות אנשים," הסבירה מא מאקוצי. "כולנו עשויים מדי.אנ.איי וממים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה היא חושבת מאחורי המשקפיים
|
|
|
|
|
|
|
מא ראמוצווה שקלה לרגע את ההשלכות של התגליות הללו. לא היתה לה שום דעה על אסקימוסים ורוסים, אבל ניגרים זה כבר סיפור אחר. אבל מא מאקוצי צודקת, היא חשבה לעצמה: אם רוצים שתהיה איזושהי משמעות לאהבת אחים – ואהבת אחיות – אוניברסאלית, חייבים לכלול בה גם את הניגרים.
"אם אנשים היו יודעים את זה," היא אמרה, "אם הם היו יודעים שכולנו מאותה משפחה, הם היו קצת יותר נחמדים אחד לשני, את לא חושבת?"
מא מאקוצי הניחה את המגזין. "אני בטוחה שכן," היא אמרה. "אם הם היו יודעים את זה היה להם קשה מאוד לעשות דברים לא נחמדים לאנשים אחרים. אולי הם אפילו היו רוצים לעזור קצת יותר לזולת."
מא ראמוצווה השתתקה. מא מאקוצי הקשתה עליה להמשיך, אבל היא ומר ג'יי. אל. בי. מאטקוני הגיעו לכלל החלטה ואין לה ברירה אלא לבשר את הבשורות הרעות.
"כל זה מאוד מעניין," היא אמרה, מנסה להישמע נחושה. "אני אצטרך לקרוא עוד על ד"ר ליקי כשיהיה זמן. כרגע אני חייבת להקדיש את כל הזמן שיש לי כדי למצוא פתרון לשאלה איך לשמור על העסק הזה שלא יתמוטט. החשבונות לא נראים טוב, כמו שאת יודעת. החשבונות שלנו לא נראים כמו החשבונות האלה שאת רואה בעיתונים – את יודעת איזה, אלה עם שני הטורים, הכנסות והוצאות, והראשון תמיד יותר גדול מהשני. בעסק הזה זה הפוך."
היא החרישה לרגע, בוחנת את השפעת דבריה על מא מאקוצי. היה קשה לדעת מה היא חושבת מאחורי המשקפיים האלה.
"אז אני חייבת לעשות משהו," היא המשיכה. "אם לא אעשה שום דבר ישימו לנו נאמן ממונה או שמנהל הבנק יבוא וייקח מאיתנו את המשרד. זה מה שקורה לעסקים שלא מרוויחים. זה רע מאוד."
מא מאקוצי בהתה בשולחן העבודה שלה. אחר כך היא הרימה את מבטה אל מא ראמוצווה ולרגע אחד השתקפו בעדשות משקפיה ענפי השיטה הקוצנית שמחוץ לחלון. זה הטריד את מא ראמוצווה, שחשה שזה כמו להביט בעולם מבעד לעיניו של מישהו אחר. בעודה מהרהרת, הזיזה מא מאקוצי את ראשה ומא ראמוצווה ראתה לרגע את השתקפות שמלתה האדומה.
"אני עושה כמיטב יכולתי," אמרה מא מאקוצי בשקט. "אני מקווה שתתני לי הזדמנות. אני מאוד מאושרת להיות סגנית בלשית כאן. אני לא רוצה להיות סתם מזכירה כל החיים שלי."
היא השתתקה והביטה במא ראמוצווה. איך זה להיות מא מאקוצי? הרהרה מא ראמוצווה. איך זה להיות בוגרת הקולג' ללימודי מזכירות בבוצוואנה עם ציון 97 במבחן הסופי אבל בלי אף אחד בעולם חוץ מאיזו משפחה רחוקה, אי שם בבובונונג? היא ידעה שמא מאקוצי שולחת להם כסף, כי ראתה אותה פעם קונה המחאת דואר על סך מאה פולה. היא תיארה לעצמה שנודע להם על הקידום והם בוודאי גאים באחייניתם, או מה שהיא בשבילם, שמצליחה כל-כך בגאבורון. כשלמען האמת היא מושארת בתפקידה רק מתוך רחמים, ולמעשה מא ראמוצווה היא זו שתומכת במשפחה הזאת בבובונונג.
מבטה נע לעבר שולחנה של מא מאקוצי שעליו היה מונח עדיין הגיליון הפתוח עם תמונתו של ד"ר ליקי אוחז בגולגולת. ד"ר ליקי הישיר אליה מבט מתוך התמונה. נו, מא ראמוצווה? נראה לה שהוא אומר, אז מה קורה עם הסגנית הזאת שלך?
היא כחכחה בגרונה. "אל תדאגי," היא הרגיעה. "את תמשיכי להיות סגנית בלשית. אבל כשנעבור למשרד בספידי-מוטורס שברחוב טלוקוונג נבקש ממך לעשות בנוסף עוד כמה תפקידים. מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני זקוק לעזרה עם הניירת שלו. את תהיי חצי מזכירה אבל גם חצי סגנית בלשית." היא השתתקה ומיד מיהרה והוסיפה, "אבל את יכולה לקרוא לעצמך סגנית בלשית. זה יהיה התואר הרשמי שלך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני רווקה. אני לא נשואה
|
|
|
|
|
|
|
במשך כל אותו יום היתה מא מאקוצי שקטה מהרגיל. היא הכינה למא ראמוצווה את התה של אחר הצהריים בדממה, והושיטה לה את הספל ללא מילה, אבל בסוף היום נראה שהשלימה עם מה שנגזר עליה.
"אני מתארת לעצמי שבמשרד של מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני יש בלגן," היא אמרה. "אני לא יכולה לדמיין אותו מטפל בניירת כמו שצריך. גברים לא אוהבים דברים מהסוג הזה."
מא ראמוצווה חשה הקלה לנוכח השינוי באווירה. "יש שם בלגן רציני," היא אמרה. "את תעזרי לו מאוד אם תעשי לו שם סדר."
"בקולג' למדנו לעשות את זה," אמרה מא מאקוצי. "יום אחד שלחו אותנו למשרד שהיה במצב ממש רע, והיינו צריכות לארגן אותו. היינו ארבע, אני ושלוש בחורות יפות. הבחורות היפות העבירו את כל היום בפטפוט עם הגברים במשרד בזמן שאני עשיתי את כל העבודה."
"אה!" אמרה מא ראמוצווה. "אני מתארת לעצמי."
"עבדתי עד שמונה בערב," המשיכה מא מאקוצי. "הבחורות האחרות יצאו בחמש עם הגברים לאיזה בר והשאירו אותי שם. למחרת בבוקר המנהל של הקולג' אמר שכולנו עשינו עבודה טובה מאוד ושכולנו נקבל את הציון הכי טוב על המטלה הזאת. הבחורות האחרות היו מאוד מרוצות. הן אמרו שאף על פי שאני עשיתי את רוב עבודת הארגון, החלק שלהן בעבודה היה יותר קשה כי הן השגיחו שהגברים לא יפריעו. הן באמת חשבו ככה."
מא ראמוצווה נדה בראישה. "הבחורות האלה לא שוות כלום," היא אמרה. "יש בימינו יותר מדי אנשים כאלה בבוצוואנה. אבל לפחות את יודעת שהצלחת. את סגנית בלשית, ולמה הן הגיעו? לשום דבר, אני מתארת לעצמי."
מא מאקוצי הסירה את משקפיה הגדולים וניגבה בזהירות את העדשות עם קצה של ממחטה.
"שתיים מהן נשואות לגברים מאוד עשירים," היא אמרה. "יש להן בתים גדולים ליד מלון סאן. ראיתי אותן מטיילות שם עם משקפי השמש היקרים שלהן. השלישית נסעה לדרום אפריקה ונהייתה דוגמנית. ראיתי את התמונה שלה במגזין. יש לה בעל צלם שמצלם בשביל המגזין הזה. גם לו יש הרבה כסף והיא מאוד מאושרת. קוראים לו קומאלו פולארויד. הוא גבר נאה מאוד ומפורסם."
היא שבה והרכיבה את המשקפיים והביטה במא ראמוצווה.
"גם לך יהיה בעל יום אחד," אמרה מא ראמוצווה. "והגבר שיתחתן איתך יהיה גבר עם הרבה מאוד מזל."
מא מאקוצי נדה בראשה. "אני לא חושבת שיהיה לי בעל," היא אמרה. "אין מספיק גברים בבוצוואנה. זו עובדה ידועה. כל הגברים כבר נשואים ולא נשאר אף אחד פנוי."
"בסדר, אז את לא חייבת להתחתן," אמרה מא ראמוצווה. "לבחורות רווקות בימינו יכולים להיות חיים טובים מאוד. אני רווקה. אני לא נשואה."
"אבל את עומדת להתחתן עם מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני," אמרה מא מאקוצי. "את לא תהיי רווקה עוד הרבה זמן. היית יכולה..."
"לא הייתי חייבת להתחתן איתו," שיסעה מא ראמוצווה את דבריה. "הייתי מאושרת לבד. יכולתי להישאר ככה."
היא השתתקה. היא הבחינה שמא מאקוצי הסירה שוב את משקפיה וניגבה שוב את העדשות, שהיו מכוסות בדוק מעורפל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
את מאוד טובה אלי
|
|
|
|
|
|
|
מא מאקוצי הרימה את מבטה וחייכה. "זה נהדר," היא אמרה. "את מאוד טובה אלי, מא."
"ויהיה גם יותר כסף," אמרה מא ראמוצווה, ולעזאזל הזהירות. "לא הרבה יותר, אבל קצת יותר. תוכלי לשלוח קצת יותר כסף למשפחה שלך בבובונונג."
מא מאקוצי נראתה מעודדת מאוד בעקבות המידע הזה, וביצעה בהתלהבות את המטלות האחרונות של היום, ביניהן הדפסת כמה מכתבים על פי טיוטות שמא ראמוצווה כתבה. מא ראמוצווה היא זו שנראתה עגומה כעת. היא החליטה שהכול קרה באשמתו של ד"ר ליקי. אם הוא לא היה עולה בשיחה אולי היתה מצליחה להיות תקיפה יותר. ועכשיו, לא רק שהיא קידמה שוב את מא מאקוצי אלא גם העלתה את שכרה מבלי להתייעץ עם מר ג'יי. אל. בי. מאטקוני. היא תצטרך לספר לו את זה, כמובן, אבל אולי לא ממש ברגע זה. צריך לדעת לחכות לרגע הנכון כדי לבשר בשורות לא נעימות. גברים נוהגים לזנוח מדי פעם את המיגננות שלהם, ואישה חכמה יכולה לנצח את הגברים במגרש שלהם אם היא יודעת לחכות לרגע הנכון. כשמגיע הרגע הזה אפשר לתמרן גבר ללא קושי רב. אבל צריך לדעת לחכות.
"מוסר לנערות יפות", מאת אלכסנדר מק'קול סמית, תרגום: עפרה אביגד, הוצאת כתר ועברית | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
