 |
/images/archive/gallery/273/120.jpg מיכל מירון
יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| דפי מאוהבת בתומאש בפרק הפותח את ספרה הראשון של מיכל מירון |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מיכל מירון
12/4/2005 17:12 |
|
|
|
|
|
|
|
לפעמים, כשאני עומדת במטבח ושוטפת כלים, אני משפשפת ומקרצפת אותם כאילו נגעה בהם מחלה קשה, בהם ובכיור ובשיש שסביב, וגם בידיים שלי שמחזיקות ספל חרסינה צבעוני. הוא מעוטר בירוק ובכתום עליזים, ומשתרגים בו נימים עדינים, רשת דקה של סדקים משנים ארוכות שבהן שימש את משפחתי. עתה הספל מכוסה בשכבת קצף עבה, וסבון הכלים החדש עומד לו ממול, מנצנץ בצלילות ירוקה המבטיחה ניחוח תפוחים וניקיון מוחלט וסופי.
תומאש יושב בסלון מול משחק כדורגל.
כמה מהר נכנסנו אל שגרת בית של שנינו, אני מהרהרת. רק לפני חודשיים ניצתה בנו אש האהבה וכבר אנו נוהגים זה בזו כבני משפחה, כמו בעל ואישה.
הכרנו בפאב שכונתי קטן בפאתי רמת השרון. תומאש ישב במרחק שני כיסאות מוגבהים ממני, כוסית וויסקי זעירה חבוקה בין כפותיו הגדולות. עיניו האדומות, המכוסות דוק קל של ערפל, העִיִדו על כוסיות רבות שקדמו לזו, שחציה היה עדיין מלא. הוא נשען על דלפק העץ המכוסה בשכבה דקה של לכלוך, שערו הכהה נח על כתפיו, וכשהפנה אלי את ראשו נטתה הרעמה המבהיקה אל הצד ברישול רך, ואני הסמקתי והרכנתי את מבטי במבוכה.
קיאנו ריבס, חשבתי לעצמי, ופי התמלא במתיקות דשנה. קיאנו ריבס עם שפם, דייקתי, וחשתי כאילו דחסתי אל פי חופן ממתקי שוקולד ממולאים, ועתה הם נמסים בתוכי ואני יכולה ממש לחוש את הקרם הייני נשפך ומנפץ את חומות השוקולד, וממלא את פי בליטוף.
גם אחרי שהסטתי את מבטי נותרו פני סמוקים ומחויכים ואצבעותי הדקות גירדו באי-שקט את שכבת השומן האפורה מדלפק הבאר. מזווית העין ראיתי שקיאנו,
בגרסתו המשופמת, הבחין בהתרגשות שאחזה בי וחייך לעצמו בסיפוק. נראה כאילו יש ביכולתו לקלוט את הרטט שקדח בגופי הארוך והמסורבל.
הוא אמר במבטא זר ואיטי, "מייקי, תמזוג לה עוד סן-פראנציסקו, בחייך בן אדם, אבל בלי הרבה אלכוהול. לא נראה לי שהיא בעניין," וחייך אלי בקריצה.
הכוס הגבוהה, מלאה במשקה תפוזים צהוב שתחתיתו אדמדמה, הוגשה אלי והוא הרים את כוסית הוויסקי שלו באוויר, שלח מבט רך ישר אל תוך עיניואמר "לחייך, אישה יפהפייה."
אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל 'אישה', ובאשר ל'יפהפייה', ידעתי שהוא משקר.
ובכל זאת נלקחתי.
לאט הרגשתי שאני ממריאה, נישאת על גב גל רך וכחול שמטיס אותי בשקט ובביטחון מעלה מעלה אל השמים.
לא התנגדתי כשקיאנו התקרב והתיישב לידי והציג את עצמו בשם תומאש, וגם כששאל מה ילדה טובה כמוני עושה במקום הזה כל-כך מאוחר, לא נעלבתי.
סיפר שהוא עובד במשרד החוץ הצ'כי, ונמצא כאן כבר כמה שנים. לא כאן ממש, אלא בתל-אביב, ליד הים. נולד בעיר לא גדולה, טפליצה אם שמעת, בצ'כוסלובקיה, על גבול גרמניה, ליד נהר האלבה, ובבחרותו עבר לעיר הגדולה, שם למד באוניברסיטה ושם גם התחיל לעבוד בשביל משרד החוץ בפראג.
הוא כבר נשלח לכל מיני מקומות בעולם, אבל שום מקום לא הרשים אותו כמו ישראל.
"ממש התאהבתי בארץ שלכם, את יודעת?"
הבלעתי את החיוך שסחט המבטא הכבד, המנסה להסתתר מאחורי המלים הצעירות, וניסיתי גם אני להישמע קלילה. "איך אפשר להתאהב בארץ הזאת? הרי כולם רוצים לברוח מפה. מה, אתה לא מפחד מהפצצות וכל זה?"
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שני בתים משיר של המשורר חלפי
|
|
|
 |
|
|
|
הוא לא ענה אלא הוציא עט מוזהב מכיס החולצה, ושלח יד ארוכה אל הבר, ומערמת המפיות הלבנות המוטבעות בלוגו של גולדסטאר משך מפית אחת, והתחיל לכתוב.
חיכיתי בסבלנות עד שיגמור ובינתיים סידרתי את החזייה מתחת לשמלת המיני הסגולה העשויה
בד לייקרה רך. את החזייה קניתי רק אתמול והובטח לי בחנות שיש בכוחה להצמיד את שדי אל גופי ולדחוף אותם מעלה, כך שימלאו היטב את מפתח השמלה, "ממש כמו אצל הצעירות", אבל הטריומף החדשה לא עמדה במשימה ושמטה את המשא הכבד אל צדי הגוף.
טיפות עבות של זיעה נאספו מתחת לאפי וחזרו והתגבשו שם גם מיד אחרי שמחיתי אותן.
קיאנו הגבוה היה שקוע בכתיבה ולא שם לב לדבר. התבוננתי בו וניסיתי לנחש את דמות האישה שתתאים לו.
כשסיים, הגיש לי את המפית מקופלת. כמהופנטת נעצתי מבט בגוף הרחב הנתון בחולצת כותנה לבנה מחויטת שהתמתח והתרומם מן הדלפק לאט, בתנועה חתולית גמישה.
על המפית נכתבו בעט נובע אותיות צרות, מוארכות, סדורות בשורות קצרות. שני בתים משיר של המשורר חלפי. התבלבלתי ושאלתי, "מממה… מאיפה אתה מכיר את זה?"
הוא שלף מכיס החולצה משקפי קריאה ששוליהם הדקים מוזהבים, הביט בעיני מבעד לזכוכית ומבעד דוק הערפל האלכוהולי והקריא.
עטור מצחך זהב שחור
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר
מצחך מתחרז עם עיניים ואור.
המלים יצאו מפיו רכות ונימוחות, מתגלגלות בין הלשון לשפתיים במבטא זר, עדין, ואני רעדתי.
בסוף הערב הוא ליווה אותי הביתה. מתחת לירח בהיר ועגול עצר את מכוניתו.
הוא נראה כמי שמשלים תכנית שנרקמה לפרטיה עוד קודם לכן. דומם את המנוע, הביט בי באותו מבט ארוך ממושך, אבל במקום לנשק אותי התחיל לשיר את המלים היפות, מלוות הפעם במנגינתן הרכה.
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר, אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר... את אוהבת להיות עצובה ושותקת...
שוקולד, חשבתי שוב. עם קרם תפוזים ייני, וקיאנו ריבס חייך בעדינות אין קץ, כמו ביקש לנחש את מה שאיני יודעת לבקש במלים.
שלושה ימים אחרי אותו לילה נפגשנו שוב.
האם כבר ידע שאינני הנערה הלילית ההיא שאת דמותה ניסיתי ללבוש באותו ערב, זו שריסיה מושחרים ושפתיה משוחות בליפסטיק עז, ותלתליה אסופים, מוגבהים אל מעל לראשה, ותלתל אחד או שניים משתרבבים ונופלים ברישול רך על מצחה והם אולי שזיכו אותה בדימוי המופלא - זהב שחור.
האם ניחש עד כמה נבהלתי אני עצמי מהמחשוף העמוק, מחזיית הפוש-אפ החמקמקה שניסתה להבליט את מה שגם ככה נראה לי בולט מדי.
שלושה ימים קיבלתי שהות, לכבס את שמלותי ולהתרגש, וביום השלישי, בברקים ובענן כבד הוא הגיע. יצאתי מגן הילדים שבו אני עובדת ופתחתי את שער הברזל החורק, הצבוע ירוק מתקלף, וראיתי את הוולוו הכסופה. היא עמדה על רחבת האספלט הלא סלולה שליד הגן כמו טנק ענקי, ותומאש עמד לידה גבוה ויפה ועוצר נשימה. לבוש חולצת תכלת, וז'אקט בהיר, רגליו משוכלות, גופו נשען על המכונית וידיו שלובות על חזהו.
השפתיים שלי רעדו בהתרגשות, החזקתי חזק באופניים שלי שהיו קשורות לעמוד חשמל, והתכופפתי כדי לשחרר אותם מנעילתם.
הוא ניגש אלי בצעדים מדודים, שלף מאי שם ורד שקוציו הוסרו, הגיש לי אותו, ואני הושטתי יד ולקחתי. במקום להגיד תודה נשית מבוישת ולראות לבבות אדומים וקטנים מרצדים מולי באוויר הוורוד, נזכרתי פתאום באמא ובאבא וביהונתן שאינם, והתכווצתי.
תומאש נגע בסנטרי באצבע עדינה וניסה להרים את פני.
"מה קרה, יפהפייה?"
ואני התחלתי לבכות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"התקרבות", עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
תומאש מושך אותי אחריו ואני מובלת
|
|
|
|
|
|
|
הוא לקח אותי לתל-אביב.
נסענו לאורך הטיילת והשמש התחילה לשקוע. עצרנו בקצה רחוב בוגרשוב, וירדנו אל החוף. חלצנו נעלים, הפשלנו את שולי מכנסינו, ופסענו על רצועת החול הרטובה. השמש ירדה והעמיקה מעבר לקו המים הכחול, וכשנעלמה הותירה אחריה שמיים אפורים ואוויר דומם במנוחה של סוף הקיץ. הלכנו והלכנו, כאילו יש בכוחה של ההליכה להשקיט ולהשכיח את הסערה שגעשה בי.
ליד סככת המציל שמול מגדל האופרה עצרתי כדי להרים מן החול צדף גדול ולבן. כשהזדקפתי, הצדף בידי, עמד מולי תומאש, רגליו נעוצות היטב בחול. בתנועה נחושה אחז במותני שהיו לפתע פתאום צרים יותר תחת זרועו הרחבה, הביט בעיני, רכן אלי לאט ונישק אותי.
הלב שלי התפוצץ.
התמלאתי שיר שמנגינתו עלתה ושטפה את החוף המתרוקן. בקול רועד אמרתי "אני מצטערת שבכיתי קודם, לא הייתי צריכה, אנחנו בקושי מכירים," והוא רק המשיך לנשק אותי בעדינות וברוך, כמו מנסה לרפא בנשיקותיו את פצעי.
יחפים, שלובי ידיים, פסענו משם שקטים, תומאש מושך אותי אחריו ואני מובלת.
חצינו את הכביש והתקרבנו אל מגדל האופרה. שם היה ביתו של תומאש.
תומאש הוביל אותי אל כניסה צדדית שמעולם לא ראיתי ופתח דלת שהובילה אל פרוזדור מואר. מאחורי דלפק הכניסה עמד שוער במדים כחולים. השוער חייך אל תומאש. "הלו מיסטר קוהוט, האו אר יו?" הגיש לו צרור מכתבים והוסיף "הב א נייס דיי, סר."
עלינו במעלית זכוכית והנוף הנשקף ומראה הרחוב ההולך ומתרחק במהירות סחררו אותי.
עצרנו בקומה ה- 17 ותומאש הבחין בתדהמה שאחזה בי למראה הפאר שנגלה לעיני, ושמח. אחז בידי והוביל אותי בגאווה על מרצפות השיש המבהיקות אל עבר דלת דירה 17B.
הדירה של תומאש היתה עדות לבורותי בהלכות פאר. ישנו עולם אחר, שבע ונוצץ, הרחק מעבר להישג ידי. עולם המותאם לתאוותיהם ולעינוגיהם הדקים ביותר של אנשיו, אותם לא הכרתי עד כה ואף לא ידעתי על קיומם.
חלונות זכוכית ענקיים הקיפו את הסלון ומהם ניבט מראה העיר. אפרורית התכסתה תל-אביב לאט בשמיכה של חושך, שנפרשה עד שכונת נווה צדק הציורית ועד פאתי יפו, מדליקה את אורותיה כתכשיטים לקשט את פניה. הים השתרע כנגדינו יציב וכהה ורחב, מגיע עד קצה האופק, ומסמן בשקט כבד את גבולותיו המסתוריים של היקום. את הבית החשוך הציפה שירת כנסיות עדינה, עברה ושטפה את החדרים החשוכים, צובעת אותם בצבעי פסטל רכים.
תומאש התאים בדיוק לדירת הפאר הגבוהה וכשהתיישב על ספה רחבה ובהירה במרכז הסלון קיבלה דמותו את מלוא תואר הדרה.
"זה כל כך יפה תומאש," מלמלתי, "זה כל-כך יפה. זה ממש עוצר נשימה."
הוא הושיט אלי יד מזמינה ואני התרחקתי מחלון הזכוכית הענק ופסעתי לעברו. התיישבתי בחיקו ושקעתי ברכותן הטובה של הספה ובידו הרחבה העוטפת.
לאט ובלי מלים הוא הסיר ממני את חולצת הפשתן הלבנה, פורם כפתור אחר כפתור, משהה את העונג עד קצה גבול יכולתי. נשכב עלי בהתמתחות איטית, ממעך ומרגיע את גופי הסוער בכובדו החם, ובנשימה חמה חלף על גופי כמגלה לי אוצר שעד כה לא ידעתי על קיומו.
הוא נשק לטבור, החליק על עורי, דגדג את פטמותי הסומרות, השתהה לנשקן ארוכות, חלף על צווארי באוושה רכה חרישית עד שהגיע אל פי ונצמד אלי סוער.
אני אוהבת אותו, חשבתי. אני אוהבת אותו.
כשנגמר, קמנו מתנדנדים, שיכורים וספוגי עונג. לבשתי את חולצת התכלת הגדולה שלו שכיסתה את גופי כמו כותונת ותומאש הדליק את הכיריים החשמליים ואת אורות המטבח והתחיל לבשל. "ארוחת ערב מלכותית, לנסיכה מלכותית בהחלט."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוגיות פקאן פריכות נימוחות בפה
|
|
|
|
|
|
|
וכעבור שעה לא ארוכה הוגשו לי כרובית מוקרמת בתנור, וצלעות כבש צלויות היטב, ויין שזיפים מתוק, ולקינוח מאפה תפוחים אוורירי עם גלידת וניל עשירה.
באמצע הלילה, אחרי ששוב עשינו אהבה, ונרדמנו, ושוב התעוררנו והשתלהבנו מחדש בסערה, ונרדמנו שוב, קמתי מהמיטה, התעטפתי בחולצת התכלת, וחיפשתי את דרכי אל השירותים.
בחושך סחררו אותי אורות העיר ותעתעו בי. הם סבבו סביבי כמו אין קירות ביני ובין העולם, ולרגע נדמה היה לי שאני מרחפת באוויר. כשחזרתי, עצרתי בפתח החדר. העלטה מילאה אותו כמו נוזל סמיך וחם וריח שנתו של תומאש עלה באפי ואני נשמתי אותו מלוא ראותי וחשבתי שוב, אני אוהבת אותו, אני רוצה ממנו ילד.
כזאת היתה ההתחלה שלנו. כולה טובה ולטובתי.
אט אט נדדו המפגשים אל הבית שלי. תומאש, כך הרגשתי, ביקש מקום לנפשו הערירית, ואני שמחתי לתת לו את מבוקשו, ושמחתי שהבית הפשוט ברמת השרון היה לו למקום מבטחים.
באותם ימים ראשונים היה תומאש עומד במטבח שעות ומבשל בעבורי מיני מטעמים, מנסה לקלוע אל דקויות הטעם שלי. חצילים בתנור ברוטב שום, כרובית בשמנת מוקרמת בתנור. עוגיות פקאן פריכות נימוחות בפה ושטרודל תפוחים ריחני וחם. הייתי יושבת ומתבוננת בו עובד במטבח, נע אָנֶה ואָנָה בתנועות ארוכות ומדויקות של רקדן, מחולל בין סירי תבשילים מבעבעים. בידו האחת נקצץ שום, ובאחרת קיסם שננעץ בעוגה התופחת בתנור, ומדי כמה רגעים הוא עוצר ולוגם יין מרלו משובח שמצא במזווה מן הימים שסבא וסבתא היו בחיים.
נינוח ומרוכז, שקוע במעשה היצירה, היה תומאש שוכח כמעט את נוכחותי בחדר, עד שהייתי פונה אליו ושואלת "אפשר לפתוח את החלונות לאוורר מהטיגון?"
ננער מחלומו היה מתחייך ונוהר לקראתי "כן מדמואזל, בוודאי, נפתח את כל החלונות והדלתות עד שיעוף הבית" ובחיוך שובב היה מתקרב אלי ומגיש אל פי עוגיית קקאו חמה וריחנית מזוגגת בקרם שוקולד.
עכשיו התהפכו התפקידים, או שמא חזרו אל הסדר האנושי הטבעי. אני במטבח, רוחצת את הכלים של ארוחת הערב ושקועה בהרהורים פנימיים, והוא מול הטלוויזיה, מוכה רעם מהבקעת שער קנדי על מגרש הולנדי או להפך – הולנדי במגרש קנדי, או קולומביאני. משהו כזה.
נרות השבת עוד עומדים דולקים על שולחן האוכל, מפינתי שליד כיור המטבח אני מביטה בשולחן ובודקת שפיניתי את כל כלי ארוחת הערב.
אם לרגע אציץ אל הסלון ואשאל מה לעשות בשאריות הסלט, או האם לדעתו תפוחי האדמה יהיו טובים גם מחר, הוא יסיט את ראשו לרגע, רעמת הקיאנו ריבס תנוע עמו ברכות מפוארת, הוא יעטוף אותי במבט מפוזר, יחייך בחום ויהמהם כן, אני חושב שזה בסדר, את צודקת, ומבטו יחזור מיד אל המסך. לרגע עוד ינוחו עיניו על הנרות הדולקים והוא ישאל, מתי אנחנו צריכים לצאת? ואני אנחש את כוונתו ואענה – אל תדאג, יש לנו עוד שעתיים וחצי, הנרות יכבו עד אז.
הנרות הודלקו בפעם הראשונה אחרי שתומאש חזר ביום שישי אחד מטיול רגלי על חוף הרצליה, ושאל "יש נרות בבית?"
אני אמרתי "כן, תבדוק במזווה." הוא שלף שני נרות דקיקים מקופסת חנוכה צבעונית, חיפש ומצא זוג פמוטי חרס מזוגגים בכחול ועליהם מסוטטות בלבן המלים 'שבת קודש' והציב את הפמוטים על השולחן, נעץ בהם את הנרות והדליק גפרור ששרף את קצות אצבעותיו. בלי להשמיע הגה הצית גפרור נוסף והדליק את הנרות, נשף בגפרור לכבותו ועמד משתאה, מתבונן בנרות כבפלא לא נתפס. הוא אמר שהמנהג יפה בעיניו ואני אמרתי "אבל זה מנהג יהודי תומאש" והוא שתק ובכלל לא חשב לענות לי.
מההתחלה הבנתי שתומאש הוא החזק מבין שנינו, ומשום כך לא העזתי להתווכח. בתחילת השבוע קניתי נרות שבת עבים, לבנים, מתאימים, ובכל השבתות שבאו אחר-כך הקפדתי להדליק נרות, גם אם לא בזמן כניסת השבת, אולי משום שבעצמי התחלתי לחבב את האור השקט שנוגע בבית ומניס ממנו את רעשי השבוע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנו מוצאים בית קולנוע ריק מאנשים
|
|
|
|
|
|
|
כשרק הכרנו דימיתי למצוא בתומאש איכויות נפשיות רכות, כמו של אישה, ואלה עוררו בי מבוכה מסוימת. הן היו כה זרות לדמות הגבר הישראלי שאליה הורגלתי ושאותה חונכתי לחבב. אבל אותה נשיות מפתיעה עוררה בי גם נינוחות, ואפשרה לי לקחת פסק זמן ממשחק המינים הקשוח, שחוקיו היו מהירים ומחוספסים מדי בעבורי.
לימים למדתי שמתחת למעטה הנשי הרך מתקיימת בתומאש מהות גברית רגילה מובהקת. שיחות הנפש העדינות שאפיינו את ימינו הראשונים נבלמו בקירות גבוהים, ואני, גמישה כלוליין, למודת אכזבות, העמדתי פנים כאילו כך היה תמיד, כאילו מעולם לא טעמתי ממנו טעם אחר.
המלים הענוגות, האיטיות, המדיפות ניחוח זר, הוחלפו בחיוכים אדיבים ובסימני גוף קלים שניתבו אותנו דרך מעברים צרים אל מחוץ למבוך המבוכה שלנו.
גם ממנו, גם מעצמי הסתרתי את האכזבה ולמדתי להשלים עמה אבל כשהתגלתה תאוות הכדורגל העיוורת של תומאש הוכיתי תדהמה.
איך ייתכן שאיש כה מעודן, היודע לצטט לאהובתו שירים של אלתרמן וחלפי, יעמוד בשורה אחת עם גברים גסים ושעירים, שמכנסיהם משתלשלים אל מתחת לקו עכוזם וחושפים באגביות לא נסבלת חריץ מרמז ממכמניו של איבר שהצניעות יפה לו, יחבור אל אלה היורקים קליפות גרעינים ושואגים ומקללים בחמת זעם ובשכחה עצמית, ויעקוב מהופנט אחר מהלכו של כדור משובץ בשחור ולבן על מגרש דשא רחב, איך ייתכן? האם חובב הכדורגל האדוק הזה הוא האיש שעבר לגור בביתי ובשיחת לילה נדירה סיפר על ילדות יתומה ועל חיפוש תמידי אחר בית משל עצמו?
באותו לילה ישבנו זה לצד זו על שטיח קטן בחדר השינה, צמודים כשני ילדי בית ספר המלחשים סודות זה לזה. באור הכוכבים שחדר את החושך נדמה היה לי שאני רואה דמעות בעיניו, ובקושי עצרתי את ידי מלגעת בלחיו החלקה למחותן. "את לא יודעת כמה חשובה לי החמימות שלך ושל הבית שפתחת בפני, כמה טוב לי לקום איתך כל בוקר, וללכת לישון איתך, ולחתוך בשבילך סלט לארוחת הערב, ולהבחין בשערה מסולסלת מראשך שנפלה על רצפת האמבטיה" אמר, ואני חשתי שמצאתי אח. שהנה התאום שחיפשתי תמיד, ילד עזוב ועצוב. ואני אשמור עליו. לעולם לא אכאיב לו, לא אעזוב אותו.
אחרי ארוחת השבת שבישלתי אני, עוף בתפוזים או מרק פטריות סמיך וחורפי עם קוביות של תפוחי אדמה, אנחנו בדרך כלל הולכים לראות סרט. יוצאים אל החושך השקט הרטוב שבחוץ, ומפלחים את טיפות הגשם באורות המכונית החדישה של תומאש שמוצמדת אליה לוחית דיפלומטית. בעד הסדק שפתחתי בחלון כדי לתת לאוויר הקר להיכנס אני שומעת את גלגלי המכונית וצליל נגיעתם בכביש הרטוב נשמע כמו לטיפה מתמשכת. אני חושבת על נשיקה, ואיך הייתי רוצה למצוא שוב את אותה נקודה סודית של תומאש שנחשפה בפני כשהכרנו, כשהוא היה רך ומתמסר ואני יכולתי לנשק אותו ולהפקיד בידיו את נפשי.
אנו מרחיקים אל מחוץ לעיר, ולפעמים מצפינים כמעט עד חיפה, נוסעים בחושך לאורך קו הים, וסופגים בשתיקה את נוכחותו השחורה המסתורית של הים הפרוש עד קצה האופק, ומעליו שמים מלאים בעננים נמוכים. אנו מוצאים בית קולנוע ריק מאנשים, כזה שאינו מפר את מנוחת השבת שלנו, ובוחרים סרט רציני, דרמה ממדינה זרה, או אפוס היסטורי רחב יריעה. מתרגשים יחד ממאבקה של ממלכה אירופית בימי הביניים, ובסוף הסרט תומאש מבטיח שכבר ביום ראשון הוא יקנה סי די של פסקול הסרט כדי שנוכל להקשיב לו בבית ולהיזכר ביחד במרחביה הירוקים של סקוטלנד ובדהירות הסוסים ובלב האמיץ של מל גיבסון.
זכור לי בייחוד ליל שבת אחד בחדרה. נסענו עד לשם כדי לראות סרט על מנוסתו של פסנתרן יהודי מאימת המלחמה בתקופת השואה. אני התכווצתי מפחד ודאגה, ונאחזתי בכפו הרחבה של תומאש כאילו יש בכוחו להציל אותי מכל רעות העולם, מאלה של פעם, ומאלה שבסרט ומאלה של היום. ישבנו מחובקים, שלובים זה בזו באותה חמימות אפלה ושקטה שבה הייתי מתארת את הקשר שלנו, כמו עובר השט בעיניים עצומות בבטן האפלה של אמו ואינו יודע לחשוב על עצמו במלים אבל מקומו ידוע לו והוא נאחז בו בהחלטיות של קשר הטבור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תומאש אינו בעלי, והוא אינו אחד
|
|
|
|
|
|
|
בלילה חזרנו הביתה, ותומאש הדליק בחדר השינה נר שהפיץ אור חלש וריח וניל וקינמון ובא אלי חזק ואפל ושקט, כאילו רוצה להזכיר לשנינו שהוא עדיין קיאנו ריבס שלי, האגדי והמסתורי, ובכוחו לבלבל ולהדהים אותי עד שאשכח את עצמי, כמו שרק כוכבי הסרטים יכולים, הם, שאינם שייכים באמת למציאות. פלג גופו העליון, החלק, נצבע באור הווניל הכתמתם ונראה כעורו של אינדיאני, ואני נגעתי באדום החם השוקק וחשתי בלבי המפרפר. הוא לחש לי מילות אהבה שקטות מוסר אותן בזרימה מתנגנת כאילו עדיין מוטלת עליו חובת כיבושי. כאילו עוד לא נפלתי אל בין כפותיו כפרי בשל, כאילו עוד לא התמסרתי התמסרות שלמה ומהירה מדי, עד כי שכחתי את עצמי. מדי פעם בפעם התערבבו בלחישותיו מלים משפתו הזרה שניגונה רחוק ורך, ואני חשתי שוב באותו פרפור וידעתי שהרחקתי לכת, שמזמן חציתי גבול לא נראה ועכשיו אני פוסעת בשדות זרים ומסוכנים.
כבד הוא רכן מעלי, וכשכבר הייתי כולי חמה ושוקקת ומתחננת אליו, הוא בא אל תוכי בתנועות גליות איטיות, כבד וחזק ויודע, שולט בגופי כפורט על כלי נגינה בידיעה מיומנת עצומת עיניים.
בשקט סבלני חיכה עד שאבוא אל נקודת הצעקה שלי ואז נרגע ונאנח בשביעות רצון כבדה, והניח זרוע חמה סביבי לערסל אותי בשנתי כל הלילה.
כמו עדיין איני שלו ועליו לשכנעני להישאר, כמו לא שם לב לנפשי הכמהה ביאוש לנגיעת ידו היודעת.
אני רוצה להגיד – כזה הוא בעלי – חזק ושקט ואפל. אבל תומאש אינו בעלי, והוא אינו אחד. תומאש הוא איש מרובה פנים, ולא את כל פניו אני מכירה.
לפעמים נוגעת בו התלהבות תוססת שעוברת גם בי כמו זרם חשמל, אבל בדרך כלל הוא מתנהל בשקט נמוך, כמו הנגן היהודי ההוא שבסרט, שהתחבא בבניין הרוס ברחובות ריקים של עיר גרמנית נטושה.
כשהוא מתרגש הוא שקט, גם כשהוא מדליק את נרות השבת ביד זהירה ובפניו עולה אור דק, אחר, וגם כשהוא בא אלי בלילה, בתאווה חריפה, כמנסה לכבוש אותי שוב ושוב, מחדש, לילה אחר לילה. אפילו כשהוא שואב בכוח את עור הצוואר שלי בין שיניו, הוא שקט ונזהר לא להשאיר בי סימנים. איש שקט וחזק. ומונמך. הייתי אומרת 'נמוך', אבל זה הרי בלתי אפשרי משום גובהו. עורו החלק, שצבעו מוקה עמוק, משווה לו מראה כמעט אפל, ומבהיל. אפילו אותי.
גם עכשיו שהוא איננו לידי, די לי שאחשוב עליו, וכבר אני חשה בפעימה פנימית לא שקטה, ונאלצת להזיז את גופי הנה והנה, כדי להשיב לעצמי את הנשימה הרגועה.
מלוח השנה אפשר ללמוד שהחורף כבר כאן. ריח תפוזים מסחרר אותי אצל הירקן השכונתי, ואני נרגשת חוטפת אל היד, נוגסת מהם עוד בקליפתם, חסרת סבלנות, וממשיכה ואוספת לשקיות מרשרשות לפת טרייה ופטרוזיליה וצנון, וטומנת בסל הקש שלי גם אשכול בננות ותותי שדה ניחוחיים.
אבל הגשמים עוד לא הגיעו.
רק גשם אחד ירד לפני שבועיים במשך לילה תמים, חזק וארוך ונמשך ותופף בטיפות דקות ארוכות עד לבוקר שלמחרת. ולא כמו גשם ראשון מהוסס הוא היה, אלא כנביא הבא לבשר בשורה מרה, והוא משתהה ומאריך בדבריו עד שאחרוני הציבור ופשוטי העם ירדו לעומק דעתו.
באותו ערב אני ישבתי לחלון וחיכיתי, והתעצבתי אל לבי. התעצבתי בשל תומאש שאיחר לשוב הביתה מפגישת עבודה שהיתה לו בעכו, ושכח את ארנקו מיותם על שולחן האוכל, ומשום בשורתו הנזעמת של הנביא, שלמרות סבלנותה העיקשת, חלפה לידי בלי שאבין אותה.
דצמבר חודש מקוטר ריחות תפוח ומטר… המלים של אלתרמן כתובות באותיות הדקות המוארכות על פתק רבוע, שמוצמד אל דלת המקרר. במשך היום השמש מתגנבת באור צהוב וחמים אל האוויר האפור אבל הבקרים כבר קרים, ואני מתעוררת מוקדם מאוד ומתעטפת בסוודר הבורדו הגדול של תומאש ולובשת מכנסי טרנינג חמים, מכינה לי כוס קפה ומחזיקה בה בשתי כפות ידי. מתיישבת על ספת הטורקיז שבמרפסת, לוקחת דפים לכתיבה, ומנסה לשים את מחשבותי על נייר, כדי לנסות להבינן. כדי שפעם ישאר לי משהו מכל זה, מהימים האלה שבהם העונות מתחלפות, ונראה שדברים גדולים וחשובים קורים בחיי, אך אני איני מצליחה לגלות את פשרם. אני נועצת מבט מתאמץ נכוחה, מנסה לפענח את אשר רואות עיני, ולשווא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ילדים, כביסה, בישולים, ניקיון, ושוב ילדים
|
|
|
|
|
|
|
תומאש עוד ישן כשהבוקר עולה אפור וקר, ואדי המשקה החם שלי עולים מהכוס ומסתלסלים באוויר הקר. האדים החמים נמשכים אל האוויר הקר, ואולי, אני חושבת לעצמי, כך גם אני, אולי משום כך נמשכתי כל כך אל תומאש שהגיע יום אחד כמו מי שממשיך מהמקום שבו הפסיק, מתעלם לגמרי מהפליאה שלי, מנצל את הדלת הפתוחה שלא הספקתי לסגור, ואת החולשה שלי, החולשה מול גבר שילך ממני, כך ידעתי מההתחלה, ומהתחלה הרגשתי שהוא החזק מבין שנינו.
יש דברים שאני לא מבינה אבל יודעת שהם נכונים.
בבוקר, עוד לפני שאנחנו נפרדים לשלום אני מקרבת אליו את פני, מגישה את שפתי לנשיקה, והוא משתהה. הוא מתלבט לשבריר שנייה ואז בוחר לנשק אותי דווקא על האף. כמה שעות קודם עוד נצמד אלי וחיבק אותי כל הלילה כאילו המיטה שלי צרה מלהכיל את שנינו, אבל הבוקר, אחרי שהתרחץ והתגלח, הוא יושב על המיטה חצי לבוש ואומר לי – אני צריך לטוס למינכן.
אני ערה כבר שעתיים, ומינכן חולפת לי ליד האוזן כמעט בלי ששמעתי את שמה נאמר. אם תומאש היה שואל אותי על הבוקר שלי הייתי מספרת לו בשמחה על העלים בעציצים שעל אדן החלון, המתפרצים בחיות מפליאה וגדלים במהירות שופעת. העלים הבשרניים של הביגוניה, הרוזמרין הרפואי, ושיח הרקפות, וגם צמח היסמין בפרחיו הזעירים הלבנים, ואפילו שתיל הסיגליות העדין שכבר הוציא ניצנים סגלגלים וריח פריחתו משכר אותי בהבטחה לא מפוענחת.
מוקדם בבוקר כשתומאש עוד ישן הם כולם מקדמים את השמש בחיוך רעב, בלי להסתיר ממנה את ציפייתם חסרת הסבלנות במשך הלילה כולו.
אם הייתי יודעת להיות פשוטה, למשל כמו העלים של הרקפת, הייתי מחייכת אליו, ובלב רחב מעתירה את צפייתי אליו שהצטברה בי בשעות השינה המופרדות שלנו. וגם על מינכן שכבר חדרה לתודעתי הייתי אומרת מלה, נגדה ונגד אירופה הקרה ונגד כל פרידה שאיננה הכרחית, אפילו אם היא רק ליומיים שלושה. הוא לוגם לגימה אחרונה מהקפה שהכנתי לו, אספרסו חזק בלי חלב, מהדק את העניבה אל הצווארון הלבן וקם ללכת. ריח הבושם העדין שלו, אובסשן, מדגדג את אפי, רומז ומפתה לעולם חלומי.
אבל הלב שלי כבד. הייתי שואלת משהו אם הייתי יודעת מה לשאול, אם הייתי בטוחה שיחזור.
הוא יוצא, והדלת נטרקת באבחה שקטה, ואני נשארת לשבת, ריקה.
בין עצי הג'קרנדה העומדים עירומים מפריחה, שרות ציפורים בצפצופים קצרים, אלה הם עפרונים מבוישים, מצטנעים בין סבך הענפים, ועלים יבשים נושרים סביבם אל האדמה ברחש קל כמו בהופעת תאטרון חרישית.
כבר רבע לשמונה, אני צריכה לצאת לעבודה, ובכל זאת שופתת שוב את הקומקום. עוד מעט, כשאגיע לגן באיחור ואמהר פנימה בהליכה מזורזת, תביט בי דבורה הגננת בשתיקה. אני אמלמל "סליחה על האיחור, באמת סליחה" בלי להסתכל לה בעיניים, ודבורה תחסוך ממני את התוכחה ורק תברך אותי בבוקר טוב. אולי לעצמה היא תחשוב שבמקום להתנצל כל פעם מחדש טוב יותר שאשתדל לבוא בזמן. ואני אביט סביב ושוב אנסה להבין למה אני עוד לא רוצה ילדים, למה אני לא כמו כל בחורה אחרת בגילי, ובמיוחד אחת שעובדת בגן ילדים.
דרך העיניים של דבורה החיים זורמים בקו פשוט של נתינה ותועלת. לא צריך לחשוב כל-כך הרבה, צריך לעשות. לקום בבוקר, להודות לבורא ולצאת לעבודה. ויש הרבה עבודה ברוך השם. העבודה אף פעם לא נגמרת, ילדים, כביסה, בישולים, ניקיון, ושוב ילדים. היא כמעט בת ארבעים ונראית לי שלווה ומרוצה בתכונה הבלתי פוסקת של חייה. היא גרה בהרצליה ובכל בוקר מגיעה לרמת השרון באוטובוס, אחרי שהספיקה להוביל את חמשת ילדיה ולפזרם בין גני הילדים ובתי הספר, ואחרי שארזה עבורם את ארוחת העשר, והכינה ארוחת צהריים שתחכה להם כשישובו הביתה, ומיכל, הגדולה שלה, שהיא כבר בת שלוש עשרה, תחמם ותגיש לקטנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי נותן ומי מקבל, מי משפיע ומי מושפע
|
|
|
|
|
|
|
דבורה אף פעם לא מאחרת ומעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על חייה הקשים. אברהם, בעלה, מתקשר יום יום אל הגן ממקום עבודתו ביחידת המחשב של בנק הפועלים. אני כבר יודעת שהוא מנצל את ההפסקה הקצרה שבין ארוחת הצהריים לזמן תפילת המנחה כדי לצלצל לאישתו, וממהרת למסור את השפופרת לדבורה. היא מקבלת את האפרכסת מידי ברצינות ומדברת לתוכה בלחש כחיילת ביישנית בטלפון הציבורי בבסיס טירונות רחוק. פניה נרגשים כאילו לוחש לה אברהם דברי אהבה מעברו השני של הקו, ורק כשהיא אומרת "כן, שילמתי אותו בשבוע שעבר" אני מבינה שהם שוב מדברים על חשבון החשמל שהיה גבוה החודש, ועל המסים שעיריית הרצליה החליטה פתאום להעלות.
חבל שאני לא כמו דבורה.
אצלי הדברים יוצאים ממהלכם הפשוט, האחיד, ונעשים מורכבים ומבלבלים. למשל – מי הנותן ומי המקבל בתמונת הרקפות המחכות לשמש? ובלילה בחושך, בין ירכי המוצפות בזרע של תומאש, כששנינו הלומי שינה, מי צריך את מי יותר?
האם האהבה שלי מחיה את תומאש כמו השמש?
ואם כך, אז למה זאת אני שמחכה לו? והאם אני יכולה להשתמש במלה אהבה כשאני מדברת על תומאש? מי נותן ומי מקבל, מי משפיע ומי מושפע, מי חזק וקובע, והאם אני כמו אי בים בשבילו, האם אני יכולה לגרום לו לחזור אלי ממינכן רק מכוח האהבה שלי אליו? והנה שוב השתמשתי במלה אהבה.
הקומקום רותח, אני מוזגת לעצמי קפה שחור, ולפני שאני מתיישבת שוב על ספת הטורקיז הכבדה שבמרפסת אני עומדת ומתבוננת בקרני השמש. פס דק של אור נכנס דרך חלון המטבח, חוצה את שורת העציצים השמחים, ונופל על ניירות משרדיים שתומאש השאיר על השולחן. אני מתקרבת, מאמרים בפיסיקה. אני מתקרבת עוד ומוצאת מלים כמו אינשטיין, ותורת היחסות, פסקה שמתחילה ב'היקום ממשיך ומתפשט', ונגמרת בצרוף המלים 'דעות קדומות'. ויש גם 'אנרגיה הגורמת ליקום להמשיך בתנועה', 'תהליך בריאת העולם' ו'אנרגיה שהפכה לחומר'.
בצד השורות המודפסות כתוב בעט כדורי כחול מספר טלפון, ותחתיו השם ויליאם.
פתאום צלצול בדלת. לפני שאני ניגשת לפתוח אני עוד מספיקה לקרוא 'אנרגיה אפלה', 'חומר אפל', 'צפיפות החומר ביקום'.
מי זה ויליאם?
הוא עומד בפתח מתנצל – שכחתי את המפתחות. גופו הגדול ממלא את פתח הכניסה, וידו נשענת על מזוזת הכסף היפה שקיבלתי מדבורה ליום ההולדת האחרון ואברהם בא והתקין אותה עבורי, וברך את הברכה הנכונה.
תומאש מחייך חיוך עדין ומברך אותי, בצרפתית הפעם, בונז'ור מדמואזל. את עוד פה? בואי, אני אקפיץ אותך לעבודה, שלא תאחרי שוב לדבורה.
"התקרבות", מיכל מירון, ספריית מעריב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
