 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג מצא בגלגולו הפליירי של "העיר" המת-החי את בבואת עורכו יוסי קליין, אדם שהפך לקברן של העיתונות הישראלית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
3/5/2005 13:29 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זאת 2,068 מלים.
בשבוע שעבר התייצב יוסי קליין, עורך "העיר" החדש-ישן, בתוכנית "גילוי נאות" של חנן עזרן בערוץ הראשון. מי שמכיר את קליין יודע שהוא איננו מהמזדרזים להופיע בטלוויזיה. וודאי לא בערוץ הראשון. כך לפחות היה בעבר. שנים רבות מימש קליין בהתנהלותו את מימרתו האלמותית של קלינט איסטווד: "גבר אמור להכיר במגבלותיו". התייצבות קליין אצל עזרן, בבחינת הלך הזרזיר אצל העורב, הזכירה לי מיתוס גבורה צה"לי ותיק; אותו חייל גיבור המזנק על רימון-יד חי - שנצרתו נשלפה והוא התגלגל למרכז האוהל – ומסוכך בגופו מהרסיסים על חבריו למחלקה. הופעתו של קליין אצל עזרן הייתה טעות ניווט חמורה נוספת. לאו דווקא בגלל האכסניה הרעועה והמגמתית; גם אני הופעתי בה על-פי שיקול דעת שנראה בדיעבד כאירוע מוחי קשה; אלא משום שקליין בא להמשיך ולגלגל את השקר שנטווה ברשת "שוקן" והטוען כי בגלגולו החדש, הסתמי, המחוק, המיותר והמנוגב מכותבים ומטקסטים, "העיר" הוא עיתון לגיטימי הראוי לתשומת לב.
קשה לחשוב על מפגש סהרורי וביזארי יותר מאשר המפגש בין עזרן וקליין. הראשון גבר גדול מידות ועב-בשר הכורע תחת נטל בלורית לבנה עבותה, כולו ציניות מתעמרת הנוטפת משפתיו המעוקלות בעווית מתריסה ומתנשאת ואין גבול וסייג למררתו המצטברת; השני, גבר זעיר וקומפקטי, בעל עיניים כחולות ותמימות שאין להן תחתית, כמעט אחרון הברנז'איסטים שטרם למד לחיות בהשלמה עם קרחתו והוא מלווה במרץ שערות ספורות החוצות את פדחתו משמאל לימין, כמו היו משולות בעיניו לבלורית.
לא בכדי אני מזכיר את הפיזיונומיה הקרקפתית של קליין: מעולם לא הבנתי כיצד קרה שדווקא מי ששינה במו חזונו את פני העיתונות בישראל ותבע מעורכיו וכתביו להגיש לקורא את המציאות הישראלית הקשה ללא כחל ושרק, הוא מכחיש קרחת כה נחוש.
עזרן לא שאל את קליין שאלות. הוא ירה בו אמיתות וקביעות דעתניות ומאמללות למדי, ולעתים טרח להציב בסופן סימן-שאלה שמוט ורפה. קליין נכנס אל מלכודת המוות הזאת כשעיניו הכחולות פקוחות לרווחה. הוא לא היה מופתע ולא הגיע להתעטף במחמאות. מהרגע הראשון הוא סידר את פניו במין חיוך עקמומי ועשה כמיטב יכולתו. שזה לא הרבה. האינסטינקט הראשון שלי היה להליט את פני בידי – זה מה שעשיתי כאשר "סדרת" הראיונות שלי עם עזרן שודרה במשך שבועות רבים מדי – אבל בהמשך החלטתי שיש רגעים היסטוריים שצריך להתעלות בהם על מצוקות והעדפות אישיות ואסור להחמיצם. עזרן צלף, חכם על חלשים, ואף אייר את האייטם בפרסומות הטלוויזיה החדשות והמקוממות להפליא של "העיר", ניתר כיתוש ועקץ כדבורה; קליין עמד על שלו כמו קברן הטוען כי הוציא תחת ידיו הרוג בתאונת דרכים קשה, כמו חתן לחופה. השיחה הידרדרה; שפת הגוף של קליין הפכה מכווצת ואלימה; אם מבט הפלדה שלו יכול היה להרוג, היה עזרן מחורר ככברה; אם היה נמשך הראיון דקה נוספת, אין לי ספק כי קליין היה מגיע לתשובות בנוסח "אמא'שך" ואף גרוע מזאת. מאחורי הקרדיטים שהתגלגלו על המסך, נראה קליין משסף את עזרן במבטיו כשהוא מכווץ, דרוך ועומד לזנק מעל השולחן כדי לתפוס את המראיין בגרונו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מריריוס. צילום: ערוץ 1
|
|
|
 |
|
 |
|
לא אלין על פירוקה של "ציפורה" לכרעיים, פולקע'ס וחזה
|
|
|
 |
|
|
|
לפני חודש ניסחתי כאן ניחוש מלומד, כיצד יראה "העיר" בגרסתו החדשה. קוראים רבים האשימו אותי בשפיכה מוקדמת, שזו לא הקללה הקשה ביותר שניתן להטיח בגבר בגילי, אבל בדיעבד הסתבר שלא טעיתי במילה. אחרי שני גיליונות מזעזעים שהותירו אותי עצוב ואבל על המקומון בן ה-25 שסורס באקט פולחני ובפרהסיה בידי מו"ל ציני המשנה את עמדותיו המערכתיות העקרוניות כדי שאלה ישקפו את ההד העולה מקופותיו המידלדלות, אי אפשר לטעון יותר דבר בזכות "העיר", המת החי המוטל לפנינו.
במבחן הקריאה והעיון האולטימטיבי – מה אנחנו זוכרים מעיתון שזה עתה גמרנו לעלעל בו – נכשל "העיר" בענק. ביום שישי האחרון העמדתי את עצמי במבחן התוצאה הזה, ולא זכרתי דבר. לא כתבה מרתקת; לא טור אישי, אינטימי ושובה לב; לא טקסט כתוב היטב; לא שבריר מידע שיישרת אותי – בהיותי תושב גוש דן רבתי – בשבוע החולף. אני לא אומר אמת. אני זוכר שבעמוד 62, בטריטוריה המחודשת של מדור מודעות המין, היה מונח ויברטור בצבע שנהב, בגודל טבעי לדעתי, במודעת-מרתף, על רקע ורוד מזעזע ותחת הכיתוב "הכל אני צריכה לעשות לבד". אני מנחש שמתישהו בחודשים הקרובים, אחרי ההתנתקות אני מניח, ייסעו הוויברטור הזה ותפישת העולם המו"לית שהוא מייצג, לוועדה הרלוונטית בכנסת, שבה יסביר עמוס שוקן מדוע מדור המציע שירותים מיניים מגוונים, לגיטימי בעיניו וראוי לפרסום. זה מה שאני נושא איתי מ-70 העמודים של גיליון "העיר" מס' 1283. זה ואת קביעתו הנחרצת של קליין, מתחת לקרדיטים של עזרן, שאצלו בעיתון לא יהיה מין ומה אתה נטפל למין כל הזמן, אה?
אינני מתכוון להיות צבוע ולקונן כאן על הסתלקותה של ביקורת האמנות המוטה של רותי דירקטור. לא אתגעגע גם למדור המוזיקה המורחב, שהיה קלגס תרבותי מרושע, שכוחו היה בהתעלמות חצופה מכל מה שלא עניין אותו ומעולם לא שאף לפלורליזם. בעיקר לא אלין על פירוקה של "ציפורה" לכרעיים, פולקע'ס וחזה, ביתורה הקצבי ופיזורה ב"העיר" כמדור רכילות סקטוריאלי.
התנגדתי ל"ציפורה" מיומה הראשון ב"חדשות". ראיתי בה רעה חולה. ציפור מנקרת נבלות שהבאישה את איכות חיינו במשך שנים רבות מדי ונתנה את האות לשליחת יד חטטנית אל מתחת לחגורת הקיום בישראל והכתיבה את הקצב הנבזי שבו עברנו מימי הפראזה הבן-גוריונית לפארסה של צביקה פיק. בימים שבהם הייתי רלוונטי מספיק כדי שיכתבו עלי ב"ציפורה", לא נכתבה עלי מילת אמת אחת. דשי חולצתי אינם רטובים מריסוקו של המדור הנחות והמרושע הזה שהיה המראה שמולה בחנו ישראלים רבים מדי את נפקות קיומם. מעולם לא הבנתי את העניין המופרז והמוגזם של "העיר" בספורט, גם בימים שמספר עמודי המערכת שלו הידלדלו מאוד. כשאני נזכר שדווקא בעיתון זה הפקדתי את הטקסטים האישיים, האינטימיים והחושפניים ביותר שלי, פה ושם במשך 20 שנה, אני מתכסה סומק עז של בושה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רעה חולה. ציפורה
|
|
|
|
|
|
|
עיתון חי ונושם על פי קריטריונים מסוימים
|
|
|
|
|
|
|
אם שום דבר ב"העיר" אינו חסר לי, על מה בעצם אני מלין? ובכן, אינני טוען להיות סמכות דפיניטיבית בענייני עיתונות למרות חצי יובל שנותיי בענף, אבל אני כואב את כאבם של מי ש"העיר" היה יקר להם, חלק משגרת חייהם, המטרונום שלצליל נקישתו הקצוב נקפו ימיהם. פה ושם נגע "העיר" בנושאים שעניינו גם אותי. פה ושם התקיים בו דיון בנושאים ותחומים שעיתונים אחרים היו מנועים מלקיים. כמו הדיון בנטישה ההמונית של תל-אביב בעת מלחמת המפרץ, שבה יצא "העיר" חוצץ נגד הפטריוטיזם ההתאבדותי והמיותר של שלמה צ'יץ' להט. בחצי היובל שלו העמיד "העיר" שורה נכבדה של כותבים ועורכים שכתבו כתבות בעלות משקל ועניין וניהלו מדורים אישיים אטרקטיביים למיטיבי קרוא. דודו גבע כבר אמרנו, ואם יש צדק בעולם, טוב שלא נגזר על גבע לראות את מעשה הסדום שעשה קליין, במצוות שוקן, ב"העיר".
מה שמרגיז יותר מכל היא ההתעקשות השוקנית והקליינית, ש"העיר" הוא עדיין עיתון ראוי; שמחיקת כותביו וכתבותיו הם רק שינוי כיוון; שמי שמשתוקק לטעם של פעם, שיפשפש ב"עכבר העיר"; וכי הקולות המבקרים את "העיר" הם קולות מגמתיים של בעלי עניין. כמי שנתן לעמוס שוקן במשך שנים רבות את מיטב הטקסטים שלו, אני מתקומם על טענות ההגנה של שוקן המעוותות את המציאות. כאשר שידכה גליה אלבין את "מוניטין" ל"פנטהאוז" הפורנוגרפי, וכילתה שורה ארוכה של עורכים שנהרגו על חתונת הדמים שלא עלתה יפה, קראתי לה להניח להולכים. זה מה ששוקן היה צריך לעשות. עיתון חי ונושם על פי קריטריונים מסוימים. ללא טקסטים, כותבים, תפישת עולם, מגוון דעות, אמירות ראויות ועניין לקוראיו, עיתון אינו עיתון; הוא פלייר. מסוג הקטלוגים הנתחבים בתיבות הדואר שלנו מטעם גופים כלכליים ואינטרסנטיים.
שתי הכתבות המרכזיות בגיליונו האחרון של "העיר", היו כתבה דקת גזרה על הריסתה המיועדת של סטקיית "הפיל" הוותיקה לטובת בניין מגורים, וקשקוש חסר פשר על אתרי צריכת האלכוהול של כדורגלנים. בשביל זה לא צריך עיתון. וודאי לא צריך לקרוא לו "העיר". מספיק "השכונה". ולחשוב שאת ההחלטה השגויה והאומללה הזאת קיבלו מי שטוענים שהאתיקה העיתונאית, כמו איכויות הכתיבה, הגרפיקה, הצילום וההגשה, נמצאות אצלם, ברחוב שוקן. זאת על רקע הכותרת שהתפרסמה הבוקר ב"הארץ": "ש נ י אחיות נרצחו בחניקה, השלישית במצב קשה". אם אתם תוהים מה לא בסדר בכותרת הזאת, סימן ששוקן ניצח. אפשר להוציא עיתון בלי עורכים וכותבים. מבלי להפליג בניחושים פרועים, ניתן לקבוע ללא היסוס שעל שגיאה מחפירה כזאת ב"ניו-יורק טיימס" למשל, היה משלם עורך בכיר בראשו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פגישה אתו תמיד גרמה לי לגירודים עזים בכל גופי
|
|
|
|
|
|
|
"העיר" החדש נגזר מאישיותו הבעייתית והמורכבת של יוסי קליין. ברבות השנים הפך קליין לקברן של העיתונות הישראלית. יואל אסתרון ירש ממנו את "חדשות" כאשר היה מת קלינית. אסתרון הנשים אותו שנתיים, עד ששוקן סגר. מכיוון שהייתי שם, אני יודע על המאבקים הנואשים שניהלו עורכים כרינו צרור, ראודור בנזימן, ציפה קמפינסקי ואחרים, בתפישת העולם הסהרורית של העורך הראשי קליין.
קליין, ואינני מגזים, הוא האיש שבנוכחותו הפיזית חשתי הכי לא נוח בחיי. לא פחות. בחדרו הצנוע בקצה המסדרון, אליו זומנתי לעתים נדירות בלבד למרות שהייתי מבכירי הכותבים בעיתון וללא ספק הפורה שביניהם, ישב קליין והרהר עמוקות בזרימת המכוניות בנתיבי איילון. פגישה אתו תמיד גרמה לי לגירודים עזים בכל גופי. מותר לעורכים להיות אוטיסטיים, גמלוניים ונטולי חן אישי ונועם הליכות. יש רבים כאלה. גם ביישנות טבעית היא תכונה יקרה. אבל קליין היה נטול כל עמדה בהבנת התמונה הגדולה מצד אחד – מה שהופך אותו לכשיר כל-כך להתפלש בפרטים הקטנים ולטעון שהללו יוצרים מהות כוללת רבת היגד – ונודניק חסר תקנה בנגיעות המכחול הקטנות. כותבים, גם ותיקים ומנוסים, משוועים לפידבק, לדיון בטקסטים שלהם, לסוג של דיאלוג. קליין משולל כל יכולת כזאת. הוא עקשן כפרד אך נתון למשיסת אחרים; הוא נטפל לזוטות במקום לפלס דרך בסבך המכביד של תפישת עולם ונקיטת עמדה; הוא יכול לומר לך שטקסט שלך עלה יפה ולהתנכל לאחר, מבלי להסביר את עצמו.
לא קליין הביא אותי ל"חדשות", אלא רינו צרור, עמיתי מימי "מוניטין". הציעו לי להיות מבקר הטלוויזיה והקולנוע של העיתון, בעת ובעונה אחת, כולל כתב המוסף. מה שלא ידעתי אז ולמדתי בזריזות, הייתה השפעתו המצמיתה על קליין של ערן וולקובסקי, המעצב הגראפי של רשת שוקן והרוח הרעה בה. וולקובסקי, התופש עצמו כגלגול מודרני של אליעזר בן-יהודה, היה שועט במסדרונות, שפתיו מקציפות, מנופף בקטעים שכתבתי שבהם סימן מילים ומשפטים בצהוב זרחני, וזועק "זו לא עברית! אני לא אסבול את זה!". הוא היה נסגר בחדרו של קליין ומאיים עליו בהתפטרות אם לא אפוטר לאלתר. בתמיכת עורכי המשנה, שרדתי חמש שנות התעללות. בכל השנים הללו, גם כאשר תרומתי הוכחה, נשאר הדיאלוג עם קליין עקר, קר ומנוכר. יום אחד הפתיע אותי קליין בתגובה חמה ואוהדת. הוא אהב ביקורת שכתבתי על קלטת וידיאו של "שלגיה" של וולט דיסני. הרעיון שפסגת הישגיי העיתונאיים בעיני קליין הייתה ביקורת על "שלגיה", גורמת לי לסיוטים עד עצם היום הזה. אבל לא אני הנושא, אלא תפישת עולמו העיתונאית של קליין. "שלגיה"? שאלוהים ישמור. הוא דיבר על הביקורת כאילו שחשפתי ב"חדשות" את חשבון הדולרים של לאה רבין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חמש שנים של התעללות. "חדשות"
|
|
|
|
|
|
|
אם יש עורך שמבין שעטנז, זה קליין
|
|
|
|
|
|
|
אצל עזרן טען קליין שאינו נמנה על מקורבי שוקן. אולי אינני מעודכן, אבל קליין קיבל משכורת משוקן גם בימים שבהם לא היה ברור כלל מה הוא עושה עבורה. הוא שקד על מיזמים שלא באו לעולם; היה עורך ראשי של עורכים שלא שעו להצעותיו; בדק אפשרויות פיתוח והתרחבות בארץ ובאמריקה; חבש כסאות בכל בתי הקפה בעיר כשהוא מסתודד, על ריק, עם עיתונאים ועורכים. אם היה ל"חדשות" סיכוי, קליין הרג אותו. כאשר אפילו שוקן הבין שצריך לפנות אותו מרחוב יגאל אלון, זה היה מאוחר מדי. "חדשות" מת. אי אפשר היה לפשר בין עברת הצנזורה בפרשת קו 300 עם כותרת על אדם שבעל חמור. אם יש עורך שמבין שעטנז, זה קליין. לכן נשלח, עם ערכת החניטה שלו, להמשיך ולהפיק את "העיר".
טקסט תמוה אחד נתקע בזיכרוני בגיליון האחרון של "העיר". התנפלות מוזרה, מעין דבר העורך של קליין, על הקונסטיטוציה הטבעית והפוטנציאל האלקטורלי של "העיר" בפרט ורשת שוקן בכלל: רחוב שינקין, המקום ומחוז הנפש. תחת הכותרת הארכאית "הדיזנגופיזציה של שינקין", התנכל קליין לאנשים הטובים שלבם נשבר כאשר "חדשות" נסגר ו"העיר" סורס בראש חוצות. אינני רוצה לצטט בהרחבה כי לא מגיע לו, מה גם שמעולם לא הייתי אזרח-שינקין בעצמי וכאבי אינו אישי, רק את הפתיחה: "אף פעם לא אהבתי את שינקין. רחוב מרופט ומוזנח. דילגת על שלולית של מי מזגנים? נכשלת בתלולית של חרא". משם זה ממשיך ומידרדר. מה ביקש קליין לעשות? לבדל את "העיר" החדש מקהל קוראיו הנאמן? להנחית מכת מנע? להסתייג מהשכונה שעשתה אותו? להעליב מיעוט כדי לזכות באהדת הרוב? זה היה טקסט תמוה, מגמתי ולא תמים כלל. נדמה שההחלטה בעניינו נפלה בישיבת שיווק. יכול להיות שלא קם קול צעקה, משום שאף אחד כבר לא קורא את "העיר".
במלאת 10 שנים לסגירת "חדשות", בדצמבר 2003, ערך קליין בשליחות רשת שוקן, גיליון מזכרת לעיתון המת. בדבר העורך הסגיר קליין את השקפת עולמו ואת געגועיו למת. על עורכי וכתבי "חדשות" לשעבר כתב, והם יודעים מי הם: "הרעננות והיצירתיות הביאו אותם להיכן שהם נמצאים היום. עכשיו, במערכות גדולות ועשירות, הם מתמודדים עם הדורסנות של עסקים גדולים שקנו את שירותיהם". על עצמו כתב: "סגירת 'חדשות' הייתה, למי שעבדו למענו, יקיצה כואבת מחלום מלא תקווה. עשר השנים שעברו מאז לימדו אותם כי חלומות אמנם מצטמקים אבל לא נעלמים. היכולת לחדש, למרוד ולהאיר את החיים מזוויות בלתי צפויות, היא אולי הירושה החשובה ביותר שהשאיר להם 'חדשות'".
במדינה אחרת היו מעמידים את קליין למשפט בעוון בגידה. בערכים, באמונה, בתקווה ובחלום.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
