 |
/images/archive/gallery/299/273.jpg
 |
|
|
|
|
| סקירה היסטורית של רגעי המפתח בסצינת מוזיקת השנאה: מלהקת Skrewdriver ו-Blood and honour עד וויליאם פירס ותקליטי רזיסטנס |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אבי לבקוביץ'
5/5/2005 17:08 |
|
|
|
|
|
|
|
למוזיקה מעולם לא היה משקל כל כך גדול כפי שנותנות לה בשנים האחרונות קבוצות השנאה הגזעניות. בצירוף של דבקות במטרה, משמעת ושיווק מבריק הפכו הגזענים את המוזיקה לכלי המשמעותי ביותר להפצת תורת השנאה שלהם. המוזיקה הצליחה לעשות את מה שעשרות תיאוריות לא הצליחו לעשות ועידן אינטרנט אחד כן - גלוחי הראש מכל קצוות העולם מוצאים כיום בשפה משותפת באידאולוגיה פאן-ארית שמאחדת אותם, ומטיפה בסופו של דבר למהפכה לבנה שתגיע בכח ואלימות, ותחזיר את הגזע הלבן למקומו האמיתי כשליט העולם.
כבר רבע מאה שמאות
להקות מכל העולם, מאמריקה ואירופה ועד לאוסטרליה ודרא"פ, נוטלות חלק בסצנה, שגדלה מיום ליום ומגלגלת מיליוני דולרים בשנה. ככל שהם יכולים, שהרי הם נמצאים הרחק מחוץ לחוק, הם מקיימים תרבות מחתרתית שלמה, עם מאות הופעות בכל שנה, כמעט בכל יום מתקיים במקום "לבן" כלשהוא מופע שנאה. המימדים מדאיגים, החוק עושה כל מאמץ למנוע, אבל זה כוחה של המוזיקה – לחבר, לאחד, ובמקרה של קבוצות השנאה בעיקר לשטוף את המח, להאדיר כמה שיותר את הכח והאלימות, ולחנך לשנאת זרים ומיעוטים, שמנצלים כביכול את הגזע הלבן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ההיסטוריה של מוזיקת השנאה - השנים הראשונות בריטניה
|
|
|
 |
|
|
|
לאמיתו של דבר, תרבות גלוחי הראש היתה במקורה תרבות שונה לחלוטין מזו שהיא מזוהה איתה היום. בסוף שנות השישים היא היתה סוג של תשובה לתרבות ההיפים העירונית "הרכרוכית", והיא היתה תרבות שצמחה בעיקר בין בני מעמד הפועלים, על רקע אחוות גזעים ועל רקע מוזיקת הרחוב של אז שהיתה בעיקר מוזיקה "שחורה" קריבית, שהיא אמנם מוזיקה "זועמת", אבל זו מוזיקה שמחה. ביחד עם הפופולריות הגואה של מוזיקת הפּאנק בשנות השבעים, נוצרה אצל גלוחי הראש גרסת הרחוב של הפּאנק. כפי שהיא נקראה אז Street-Punk, או כפי שהוא הוגדרה כעבור זמן Oi!. התנועות הלאומניות בימין הקיצוני, ובעיקר הארגון הניאו-פשיסטי "החזית הלאומית" ("The National Front"), ראו את הפוטנציאל הגלום בין בני המעמד הזה והתחילו לעשות נפשות בקרבם. במקביל גם אפשר לצרף את העובדה שנאמני המוזיקה הזאת היו בעיקר אלה שמאסו בהתמסחרות של הפּאנק, והפּאנק שהוצג בעיני המדיה היה שמאלני ברובו, כך שבכל מקרה גלוחי הראש היו מזוהים עם הצד הימני של המפה.
תוך כדי ניצול תופעת החוליגניזם שהתפשטה אז יותר ויותר, ואחרי קטטות אלימות, לפעמים אפילו יזומות, וברוב הפעמים בהופעות חיות של להקות Oi!, הצליחו הניאו-נאצים לגרום לתקשורת לייחס אלימות וגזענות לסצינה כולה. הליגה האנטי-נאצית בבריטניה ארגנה בתגובה להתעוררות בימין הקיצוני מופע בשם "רוק נגד הגזענות" (סטייל מופעי "Love Music Hate Racism" של ימינו-אנו) שהצליח לאחד את רוב הפּאנקיסטים נגד קומץ השוליים של גלוחי הראש ונגד מפלגת הגג שלהם "החזית הלאומית", שבתגובה לכך ארגנה מופע משל עצמה שכיוון נגד אויב הנאציזם דאז, את "רוק נגד הקומוניזם".
אחרי שהופעות פוצצו, ואחרי שהמשטרה התחילה להפסיק הופעות, להקות פחדו להופיע וחברות התקליטים התחילו להרתע מלהחתים להקות מהז'אנר, החליטו הפּאנקיסטים להוקיע את הניאו נאצים. רודי מורנו ולהקת "The Oppressed" הובילו את זרם ה-Oi האנטי-גזעני כשהקימו את ארגון SHARP (שהם ראשי תיבות של "Skinheads Against Racial Prejudice"). לאחר שחברות התקליטים נמנעו מלהחתים את הלהקות שזוהו כנאציות, החליטה "החזית הלאומית" להקים חברת לתקליטים משלה בשם "White Noise Records", וגם להוציא מגזינים ברוח גזענית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
וויליאם פירס. צילום: מתוך האתר של נשיונל אליאנס
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יותר מכל פמפמו המגזינים האלה להקה בשם Skrewdriver, בהנהגת איאן סטיוארט דונלדסון שהיה פעיל ואקטיביסט של המפלגה. ב-1983 הוציאה הלהקה אי.פי בשם "White Power", שהיה שערורייתי כל כך שנאסר מיד עם צאתו וגרר גינויים רבים בתקשורת. מאוחר יותר שם השיר ייטבע כמונח לתיאור מוזיקת שנאה לבנה. בין לבין הרים גם דונלדסון סדרת מופעים נוספים של "רוק נגד קומוניזם" כדי להמשיך את מסורת מופעי השנאה של שנות השבעים. באותה תקופה, כשחברות בריטיות לא מסכימות להחתים להקות של גלוחי ראש, הן החלו לחתום בחברות זרות וכך גם להפיץ את המוזיקה שלהם מחוץ לבריטניה, כפי שעשו "Skrewdriver", בגרמניה.
בעקבות קטטה גזענית בה השתתף דונלדסון, הוא מצא את עצמו בכלא ובמהלך ישיבתו בכלא הקצין את דעותיו עוד יותר מאלה של "החזית הלאומית", שלטענתו "גימשו" את עמדותיהם, מה גם שבכל מקרה היו לו איתם עניינים כספיים ובסופו של דבר הם גם התפרקו. הוא עזב את "החזית הלאומית" והקים מגזין בשם "Blood & Honour" (רישום שהיה כתוב על הסכינים של נערי ה-SS) ובסופו של דבר הפך אותו לגוף שמארגן מופעי שנאה, תוך שהוא ממשיך את מה שעשה ב-"רוק נגד הקומוניזם" מוקדם יותר, ואת מה שעשתה "החזית הלאומית" ומה שמאוחר יותר יהפוך לכלי הראשי לגיוס כספים לארגונים ניאו-נאציים. הוא לא הגדיר קו פוליטי בלעדי לארגון ולכן הצטרפו אליו מכל הזרמים הימנים קיצוניים. במשך הזמן זה התפתח להיות רשת בינ"ל של זרועות הארגון הזה, שבסופו של דבר הפך לגוף מאוחד ברוחו הניאו-נאצית.
ב-93' מת דונלדסון בתאונת דרכים, וכחלק מפולחן מותו, שמו הונצח באגף התקליטים של הארגון, ISD, שהם ראשי התיבות של שמו. במהלך הזמן לקחה תחת חסותה הקבוצה הניאו-נאצית "Combat 18", שהיא ספין-אוף סורר של "החזית הלאומית", את חברת התקליטים ואת "Blood & Honour", והפכה אותם למקורות המימון שלה. הארגון גם היה הראשון להשתמש באינטרנט, מה שיהפוך מאוחר יותר למודל בעולם הניאו-נאצי: המסגרת של ארגון ניאו-נאצי - חברת תקליטים - הפקת מופעים - אתר אינטרנט - מגזין.
זו ההזדמנות לציין שהניאו-נאצים מרבים להשתמש בגימטריה האנגלית של ראשי התיבות. 18 בשם "Combat 18" הם ראשי התיבות של אדולף היטלר, "Blood & Honour" נקראים לפעמים בגימטריה האנגלית של ראשי התיבות של שמם - 28. אפילו לשלום הם מברכים אחד את השני בגימטריה – 88, ראשי התיבות של "הייל היטלר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
Skrewdriver
|
|
|
|
|
|
|
מוזיקת השנאה בשנות התשעים
|
|
|
|
|
|
|
להתפתחות ולפופולריות של מוזיקת השנאה בשנות התשעים יש כמה היבטים. ראשית, ההיבט הפוליטי-חברתי. ב-89' נפלה חומת ברלין והקומוניזם קרס במזרח אירופה. כמובן שהאויב הגדול של הנאצים עבר מהעולם וכעת הם התפנו למקד את זעמם בדבר העיקרי להם יותר, מלחמת הגזע ומלחמתם במיעוטים ובזרים. כמובן גם שנפילת מסך הברזל פתחה את מזרח אירופה כלפי העולם המערבי, ובמסגרת זו גם כלפי המדיה המערבית - כך הדו-שיח בין הניאו-נאצים לקהל היעד שלהם הפך הרבה יותר פשוט וקל. אבל הדבר החשוב יותר הוא התמורות החברתיות והכלכליות שעברה מזרח אירופה באותה תקופה. המעבר מסוג משטר אחד לאחר, ומכלכלה קולקטיבית לקפיטליסטית, גרם לאי-יציבות חברתית ומשבר כלכלי קשה, שגרם למשבר זהות בקרב הצעירים ובסופו של דבר הקצין את דעותיהם. אחת הדרכים של הנוער המזרח אירופי לפצות על כך היתה התעמקותו הרוחנית בדתו, במקורותיו או באידאולוגיה שלו. ביטוי גדול של זה הוא לדוגמה בריכוז באי הסצנה הגותית במזרח אירופה, שרחב בהרבה מארצות אירופאיות אחרות ומערביות. הניאו-נאצים גם היו ערים לכך שבמקרים כמו אלה, הנוער המזרח-אירופי המבולבל הוא טרף קל עבורם, וכך הגבירו את פעילותם בקרבו, וגם התוצאה היתה בלתי נמנעת.
במהלך שנות התעשים פרחה תעשיית מוזיקת השנאה ברחבי אירופה, כמות מופעי השנאה הכפילה במהלך השנים את עצמה ועלתה מכמות של אחדות בתחילת העשור, לעשרות ובחלק מהמדינות מאות בסופו. בגרמניה לדוגמה, ב-2001 התקיימו 180 מופעי שנאה שהם 75 מופעים יותר מאשר שנתיים לפני ב-1999 (אגב, כמעט 60% מהמופעים אז היו במזרח גרמניה) מדובר היה אז בתקופת השיא, לפני ש- "Blood & Honour" הוצאו אל מחוץ לחוק. במדינות מזרח אירופיות כמו פולין יש סצנה שחלקה באוכלוסיה גדול פי 7 מאשר בארה"ב. בסוף העשור העריכה אינטרפול את הכסף שמגלגלת תעשיית מוזיקת השנאה באירופה בכ-3.5 מיליון דולר, כל זה כאשר המוזיקה הזאת נמצאת מחוץ לחוק (ובמיוחד בגרמניה, שם טראומת מלחה"ע השניה קשה פי כמה, והחוק נאכף בחרדת קודש), וזה גם מה שמפתיע עקב העובדה שמדובר על תעשיה מפותחת יותר מאשר התעשיה בארה"ב. זה מפתיע מפני שדווקא בארה"ב הרבה יותר פשוט להפיץ את המוזיקה הזאת מאשר באירופה, שם המוזיקה ירדה למחתרת גם כשזה הפך כבר ללא רווחי בגלל האכיפה הקשה. בארה"ב מנצלים הניאו-נאצים את התיקון הראשון בחוקה שמאפשר חופש ביטוי, שהוא נמל מבטחים למוזיקת השנאה.
הסיבה השניה והחשובה לא פחות היא מהפכת האינטרנט. האינטרנט הפך לכלי מספר אחת של המוזיקה הנאצית לקדם את עצמה, והמקור מספר אחת של הרבה מהגופים הניאו-נאצים לממן את עצמם בנתינתם את חסותם ללייבלים. האינטרנט לא רק אפשר להם למכור את מרכולתם ובכך להתחמק בקלות יותר מהחוק, אלא גם ובעיקר, לייסד קהילות רשת מגובשות ומבוססות שיחצו מדינות ויבשות. האינטרנט מהווה בשבילם נתיב תקשורת שהוא כמובן חופשי כל עוד לא קיים בו שום דבר שיסנן את התכנים שממלאים את השיחות שלהם (למרות שהוא לא חוקי ברוב המדינות. המשטרה פושטת, מחרימה מחשבים ומשביתה אתרי שנאה), אבל קודם כל ישיר ומאפשר לסצנות השונות בעולם לתקשר בקלות הרבה יותר גדולה ובכך ליצור בעצם מחתרת עולמית ניאו-נאצית שהיא מתואמת ומאוחדת, לא רק באידאולוגיה שלה אלא גם במטרותיה. כמובן שהאינטרנט מאפשר עוד פונקציות כמו רשימות תפוצה, פרומושן, העברת קבצים, תחנות רדיו מקוונות שמשדרות 24 שעות ביממה (גם מוזיקת שנאה וגם נאומים, מההווה ומהעבר) וכן הלאה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ורג' בורדי, מייסד רזיסטנס רקורדס
|
|
|
|
|
|
|
Resistance Records - האימפריה שנפלה וקמה
|
|
|
|
|
|
|
חברת התקליטים Resistance הוקמה ב-1994 בווינדזור, אונטריו, ע"י ג'ורג' בורדי (אז בן 23), יוצא הארגון הגזעני "Church of the Creator". החברה היתה מאוגדת בארה"ב (דטרויט) למרות שהיא קנדית, כדי להמנע מחוקי השנאה של קנדה. מארק ווילסון, ראש השלוחה האמריקאית, יועד לעמוד בראש COTC, אבל אחרי שנחשד במעילה של 45,000 דולר הוא הושעה. ב-COTC מאמינים שהוא השתמש בכסף כדי להקים את הלייבל. הלייבל שיווק את עצמו כ"פסקול למהפכה הלבנה", מטרתו היתה לאחד את הסצנה הפשיסטית ולהביא את זה למיינסטרים, הוא פעל בשלושה מישורים - לייבל, מגזין ואתר אינטרנט. עם גישה מלוטשת הצליח בורדי למשוך תשומת לב תקשורתית ולהתראיין לכלי תקשורת גדולים כמו ניו יורק טיימס ו-MTV. בסופו של דבר, כך סיפר בורדי בראיון, בשנים בהן ניהל את הלייבל המכירות הכפילו את עצמן בכל רבעון ובסה"כ הוא מכר בין 1994 ל-1997 בין 60,000 ל-100,000 דיסקים וקלטות. ללייבל היו אז הסכמי הפצה עם 40 לייבלים באירופה כולל בבולגריה וליטא, ואפילו בדרא"פ. בורדי הוביל גם את להקת הדגל של הלייבל, RAHOWA (ראשי תיבות של "RAcial HOly WAr", שהיא המנטרה של COTC) שהיתה אחת מהלהקות המובילות של הסצינה בשנות התשעים.
ב-1997 נעצר ונכלא בורדי על תקיפה, הסתה ועבירות מס. בעקבות כך פשטה המשטרה על חברת התקליטים והחרימה דיסקים בשווי 3 מיליון דולר. חברת התקליטים נכנסה למשבר וכמעט נסגרה, בורדי גם עזב את הניאו-נאצים אחרי ששוחרר כדי להתחתן עם הודית (!). במשך תקופה קצרה ניסו להציל את הלייבל המוציאים לאור של העיתון הימני-קיצוני "The Spotlight", טוד בלדג'ט ו-וויליס א. קארטו שהוא גם המנהיג האנטישמי של "Liberty Lobby" ("שדולת החופש"). השותפות לא ארכה הרבה זמן ובסופו של דבר העסק נמכר ב-250,000 דולר לוויליאם פירס, המנהיג של "National Alliance" ("הברית הלאומית"), אחד מהארגונים הניאו-נאצים האלימים ביותר בארה"ב, ומי שכתב (תחת שם בדוי, אנדרו מקדונלד) את מה שנחשב עד היום לתנ"ך של הימין הקיצוני בארה"ב, "יומני טרנר", ספר שהשפיע לדוגמה על טימותי מקוויי, שפוצץ את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי.
"הברית הלאומית", שתמיד התמחתה בשימוש בטכנולוגיה להפצת רעיונותיה, החייתה את חברת התקליטים והפכה אותה בחזרה להיות כח משפיע ביותר. בשל קשריו ונטיותיו של פירס להפיץ את האידאולוגיה שלו באירופה, הפכה החברה לענק בשוק המוסיקה הנאצית הבינ"ל, במיוחד אחרי שפירס רכש גם על חברת התקליטים השבדית "Nordland" ב-1999.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קיבל מאסר עולם. בורזום
|
|
|
|
|
|
|
NSBM – הנאצים השטניסטים.
|
|
|
|
|
|
|
המטאל הנציונל סוציאליסטי (NSBM) הוא זרם בבלאק-מטאל שבעקרון לא קשור לסצנת גלוחי הראש. ההבדל הוא שגלוחי הראש הגזעניים מתרכזים במימד הפיזי והמטאליסטים מתרכזים במימד הרוחני. שתי הקבוצות נקשרות באמונה שהגזע הארי הוא הגזע העליון, אבל המטאליסטים הם אנטי נוצרים, פגניים ומאמינם באסטרו (Ásatrú) - הם סבורים שכל בני הגזע הגרמני-ארי צריכים לחזור לשורשיהם הפגניים ולהאמין בדת הקדומה של השבטים הטויטונים בצפון אירופה. אסטרו היא דתם הקדומה של עמי סקנדינביה לפני שהם אימצו את הנצרות והמאמינים בה משתמשים בסמלים ובשמות מהמיתולוגיה האודינית.
בראשית שנות התשעים הוצתו בסקנדינביה כמאה כנסיות עתיקות, מאחורי ההצתות עמדה "חזית עובדי האלילים הנורבגית". באחת מההצתות הואשם הבלאק-מטאליסט וארג ויקרנס (Varg Vikernes) הידוע בשמו Burzum. הוא גם הואשם ברצח Euronymous, חברו (דאז) ללהקת המטאל הנורבגית המכוננת Mayhem, שגם היה הבעלים של הלייבל בו הוציא את תקליטיו. ויקרנס טען מאוחר יותר שזה היה מתוך הגנה עצמית בסכסוך על רקע כספי. אבל זה לא מנע ממנו להכנס למאסר עולם, 21 שנים בכלא. למרות היותו בכלא הוא המשיך להשמיע את קולו, דעותיו הוקצנו והפכו דומות יותר לניאו-נאציות. כלומר, את הנצרות הוא האשים בתור דת קפיטליסטית ותאבת-בצע שעיקר חטאה הוא שהיא מושפעת מאמות המוסר היהודיות, ועל עוון זה דינה שריפה.
ממש באותה תקופה הואשמו שלושה מחברי להקה גרמנית בשם Absurd, ברצח ילד בן 13 ב-1993 בשם השטן. אחד מהם, הנדריק מבוס (Hendrik Möbus), נדון לשמונה שנים וגם הוא הקצין את דעותיו במהלך שהותו בכלא, לכיוון דומה של זה של ויקרנס. המשותף לו ולויקרנס היה גם ששניהם ניגנו והקליטו בזמן שהותם בכלא, ויקרנס אמנם כאייקון מטאל מימים ימימה, אבל שניהם עשו בעקבות זאת שם, כקדושים מעונים, בסצנת המטאל הנציונל סוציאליסטי. חמש שנים לאחר שנכנס לכלא נחון מבוס על תנאי. הוא הפר אותו (כשהצדיע במועל יד) בתוך זמן קצר ונשפט שוב למאסר, לא לפני שעמד בראש השלוחה הגרמנית של "החזית הפגנית", ובראש לייבל בשם "Darker Than Black" (שנסגר מיד אח"כ בפשיטה של המשטרה), ונמלט לארה"ב.
מבוס הפך במהלך הזמן לבן-חסות של "הברית הלאומית", וויליאם פירס דאג להארכת הויזה שלו ונתן לו מקלט באחוזה של הארגון בוירג'יניה המערבית. שלושה חודשים אחרי שמצא מקלט אצל "החזית הלאומית" הוא נעצר ע"י הרשויות האמריקאיות שמסרו אותו לידי הרשויות הגרמניות, לא בהסגרה אלא בגירוש אחרי שביקש מקלט מדיני. וויליאם פירס פתח בקמפיין למען שחרור מבוס תוך שהוא מאשים את המשטרה האמריקאית באלימות קשה נגד מבוס, אף על פי שהחבלות שנגרמו לו הן כנראה בעקבות תקיפה שעבר בהזדמנות אחרת, מוקדם יותר.
ביחד עם רכישתו של פירס את חברת התקליטים השבדית Noldland הוא רכש גם את זכויות ההפצה של חברת התקליטים Cymophane שהיו לה הזכויות על המוסיקה של בורזום, ולאור ההסכם של מבוס עם פירס על הפצת חומריו מצא את עצמו שולט גם ברוב סצנת ה-NSBM (עם שני השמות הגדולים של הסצנה באמתחתו) וגם באחת מחברות התקליטים הגדולות של ה- White Power.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הכלא לא עשה לו טוב. הנדריק מבוס
|
|
|
|
|
|
|
הסצנה השבדית – מרכז הזירה?
|
|
|
|
|
|
|
למרות האחדות שנראה ששוררת בין גלוחי הראש, לפחות עד שהבעיות נפתרו, אחדות לא ממש היתה שם. גרוע מזה, בסביבות 97' יריבות בולטת במיוחד, בין החברות השבדיות Nordland ו- Ragnarock, התפתחה לכדי מלחמת כנופיות של ממש - חברה אחת שרפה חנויות ספרים של השניה, נשכרו בריונים, מנהיגים הצטיידו עם גרזנים להגנה עצמית, אפילו מעטפות נפץ נשלחו, מה שהתברר כנסיון הפללה של Nordland ע"י ארגון דני, NS88, ששויך לצד של "Combat 18". הסכסוך הזה היה שכבה אחת מעל לסכסוך בין "Combat 18" הבריטית שהיתה קשורה ל- Ragnarock לבין "Resistance Records" האמריקאית שהיתה קשורה Nordland, סכסוך שנסב סביב השליטה בשווקים שונים בעולם, במקרה הזה השבדי. במקרה האמריקאי קיבל איום על חייו אחד מחברי השלוחה האמריקאית של "Blood & Honour" שערק לטובת Resistance.
ב-99' עברו "Blood & Honour" מבריטניה לסקנדינביה. ואריק בליכר (Blücher), המנהל והמייסד של Ragnarock תפס פיקוד. בספטמבר 2001 סגרה המשטרה את הסניף הגרמני שלהם. ב-2001 מת מרסל שליף, מי שהיה דמות מפתח בשלוחה הסקנדינבית של "Blood & Honour", מייסד הלייבל Ragnarock , ומנהל חברת ההפקה NS88. החברה נכנסה למשבר ארגוני, ופעולותיה של הזרוע המבצעת שלה, "Combat 18", צומצמו. למרות שלא לגמרי ויוקרתו ופעילותו של הארגון עדיין נשמרת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שנות האלפיים – תמונת מצב
|
|
|
|
|
|
|
ביולי 2002 מת וויליאם פירס בן 68. "הברית הלאומית" מצאה את עצמה לא מוכנה למותו, היא נכנסה למשבר כלכלי ולא יכלה להוציא לאור את המוצרים העיקריים שלה בזמן, כולל את המגזין שלה Resistance. אחרי מותו של פירס איבדה "הברית הלאומית" יותר ממחצית מחבריה. מ-1,500 חברים ירדה כמותם ל-500 או 600. ממספר עובדים של 17 בתשלום הם ירדו לשניים-שלושה מתנדבים. לעומת זאת על חשבונה התחזקו תנועות אחרות, כמו לדוגמה "White Revolution" של בילי רופר, איש "הברית הלאומית" לשעבר שפוטר אחרי מותו של פירס, הוא גם ארגן גם ראלי גדול בינואר 2003 של הרבה מהזרמים. כמו לדוגמה האומה הארית שהכפילה את כוחה במהלך 2003, למרות שנחלשה בחזרה במעט אחרי מותו של מנהיגה. כוחה של Resistance נחלש (למרות שהיא נשארה עדיין בעלת שם) לעומת חברה אחרת Panzerfaust (מטול גרמני) שכוחה עלה.
חברת התקליטים Panzerfaust הוקמה ב-98' ע"י יוצאי Resistance בתקופת המשבר הראשון שלה. היא מסועפת לקבוצת השנאה הניאו-נאצית "Hammerskin Nations". בשנה שעברה היא עלתה לכותרות כשהכריזה על פרוייקט בשם "Project Schoolyard". לטענתה, 100,000 סמפלרים יופצו חינם בבתי ספר בעיירות שדה בארה"ב (במיוחד במינסוטה) כדי לגייס את בני הנוער, ע"פ הליגה נגד השמצה מדובר על מוזיקת שנאה במסווה של מיינסטרים. הסלוגן שלהם היה "We Don't Just Entertain Racist Kids: We Create Them".
הפרוייקט למעשה דגם פרוייקט אחר שמקורו בגרמניה באביב 2004, גם הוא נקרא "Project Schoolyard". אלא שאז המשטרה הגרמנית עלתה על התוכנית מבעוד מועד וסיכלה אותה מאחר שהסתה אינה חוקית שם. גם בגרמניה התכנון היה להפיץ 100,000 סמפלרים. הפרוייקט היה בסיוע המפלגה הדמוקרטית הלאומית (NPD), הימנית-קיצונית, מפלגה שישראל דרשה ב-2000 מממשלת גרמניה להוציא מחוץ לחוק, למרות שב-2003 ההצעה נדחתה. על פי ההודעה לעיתונות ששחרר הלייבל Panzerfaust, המפיצים הגרמנים בדקו בתיאום עם עורכי דין אם המוסיקה מכילה תכנים שעוברים על החוק, בנסיון להפוך את זה לכמה שיותר "חוקי". למרות זאת, התקשורת הגרמנית נבהלה ברגע שהתוכנית נודעה לה. המשטרה יצרה קשר עם חברות התקליטים ואסרה עליהן לשתף פעולה, גם בתי הספר הותרעו. על אף הכל, ב-3.9 הוציאה NPD הודעה ועל פיה הדיסק הודפס והופץ ע"י מתנדבים במהלך סופ"ש. המפלגה ניצלה את פגרת סוף השבוע כדי שעד לישיבת הפרלמנט הראשונה כל הדיסקים יופצו. התזמון היה מכוון להיות שבועיים לפני הבחירות האזוריות בגרמניה, בהן קיבלה המפלגה בסופו של דבר יותר מ-9% מהקולות.
הפרוייקט האמריקאי, אם כך, הוא הבעת סולידריות ושיתוף פעולה, יחד עם ניצול העובדה שבארה"ב כאמור התיקון הראשון בחוקה מאפשר את ביצועה, תודות לחופש הביטוי. בתחילת 2005 טענו בחברה שהם קרובים להשלמת חצי מהפצת 100,000 הדיסקים. גם אם זו הגזמה הרי שדיסקים באמת נראו במספרים גדולים בקליפורניה ובאלסקה אף הוחרמה כמות של דיסקים כאלה.
אלא שבפברואר החולף פרץ סכסוך בין שני ראשי הלייבל. בשלב זה הלייבל מושבת, כך שהפרוייקט "Project Schoolyard" שובש. אחד המנהלים, ביירון קלברט, סיים תקופה ממושכת של שמועות כשאישר את הטענה, על פיה המנהל השני, אנתוני פיירפונט, הוא למעשה בעל שורשים מקסיקנים. על פיירפונט הפיצו לא רק שהוא מקסיקני, אלא שגם נסע לקוסטה ריקה באוקטובר 2004 כדי לבקר את אחיו, ובהזדמנות אחרת נסע לתאילנד, שם קיים יחסי מין (אנאליים) עם זונות מקומיות (שאינן לבנות!). הומצאו גם הוכחות, ובסופו של דבר אחרי ש-"Southern Poverty Law Center" פרסמו תמונה מהכלא של פיירפונט עם שני היספאנים וגם תמונת דרכון שלו, נודה פיירפונט, וליתר דיוק הארגונים שגיבו את הלייבל הפסיקו את התמיכה בו וחלק מהלהקות עזבו. בסוף ינואר אתר הלייבל לא היה זמין וכל מי שנכנס לאתר שלהם הגיע לאתר "Free Your Mind Productions", שאומר ש"תומך בכל האנשים הטובים שעזבו את "Panzerfaust", כלומר מדובר למעשה באותו לייבל, תחת שם אחר ובלי ראש הלייבל המודח.
ספק נוסף של מוסיקת שנאה בארה"ב הוא Micetrap, שגם מריץ שתי תחנות רדיו ברשת, כולל נאומים של ג'ורג' לינקולן רוקוול, המייסד של התנועה הנאצית האמריקאית שנרצח בסוף שנות השישים. המייסד, סטיב וייגנד, נכלל ברשימת 40 הניאו-נאצים שצריך להזהר מהם, של מרכז "Southern Poverty Law".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוף דבר – הכל נשמע?
|
|
|
|
|
|
|
המוזיקה היא אחד הכלים התעמולתיים החשובים ביותר בסצנה הניאו-נאצית בעולם. הפופולריות שלה והפופולריות של הארגון שעומד מאחוריה תלויים זו בזו. מצד אחד הארגונים הם אלה שמהווים ספונסרים למופעי שנאה, ומצד שני המכירות הן אלה שמכניסות כסף לקופת הארגון. קצב העליה במספר המופעים ממשיך לעלות בצורה מתונה כמו גם מספר קבוצות השנאה. הצרכנים לא נעלמים, הם רק עוברים דירה, ואליהם נוספים אחרים. המקום להתעודד הוא שדווקא התנועות הניאו-נאציות נמצאות בירידה בשנים האחרונות, רבות מהן איבדו את מנהיגיהן (כמו לדוגמה: האומה הארית שמנהיגה ריצ'רד באטלר מת בשנה שעברה), כתוצאה מכך הן איבדו חברים וצמצמו את פעילותן, מי יותר ומי פחות. לעומת זאת הגילוי הלא מעודד הוא שעל חשבונן נמצאות בעליה תנועות שונאי הזרים והתנועות הגזעניות, שעלו ב-23% מ-39 ל-48 קבוצות במהלך 2004.
באירופה המצב לא יותר טוב, למרות האכיפה מוגברת, ולמרות שבשנה וחצי שעברו אפילו נקבעו שיאים בענישה ובאכיפה הקשורה למוזיקת שנאה. לדוגמא, משפטה של להקת Landser הגרמנית בדצמבר 2003. הסולן נשפט ל-40 חודשי מאסר בשל מילות שיריו שהיללו את רודולף הס ומנהיגים נאצים אחרים. ההאשמה נגדו היתה הסתה ועמידה מאחורי ארגון פשע. חברי להקה אחרים נשפטו לעבודות שירות, קנס ותקופות מבחן שונות. משטרות גרמניה ובריטניה גם החרימו במרץ 2004 מאות מחשבים של פעילים ניאו-נאצים שחלקו קבצים בתוכנות שיתוף הקבצים.
מאידך, לא ברור גם עד כמה האכיפה חזקה מספיק בשאר מדינות אירופה. לדוגמה בצ'כיה, בה למרות הבטחתו של רה"מ סטניסלב גרוס שלא לאפשר אירועים ניאו-נאצים, האכיפה נמוכה והמופעים מתקיימים ללא עוררין ובתדירות גבוהה. המשטרה מצידה טוענת שהסיבה שאירועים כאלה לא מושבתים היא משום שלא נשמעים שם ביטויי שנאה, מה שצילומים של האירועים הוכיחו אחרת. במקביל כידוע האיבה בין נוצרים ליהודים ולמוסלמים עולה, הימין הקיצוני מתחזק ומופעי השנאה רק מתרבים, וכך גם הקהל שלהם. כפי שהדברים נראים כיום, אין סיבה שהמצב יחדל מלהחמיר, יחד עם זאת ברור שביכולתם של המחוקקים לבלום אותו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
