 |
/images/archive/gallery/281/005.jpg הנפילה
מתוך הסרט  |
|
|
|
|
| הסרט "הנפילה", על ימיו האחרונים של היטלר, מדגיש את תפקידם של הגרמנים כקורבן של הנאציזם, ומתעלם מכך שרובם קיבלו את הפיהרר בהתלהבות. עדיין לא נמצא נרטיב קולנועי שיתאר את האומה שהתירה להיטלר להתקיים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שלמה זנד ונועה גרינברג
6/5/2005 18:23 |
|
|
|
|
|
|
|
ב-30 באפריל , 1945, בבונקר עמוק ואפל שבתוככי ברלין הנכבשת, שם אדולף היטלר קץ לחייו. שבעה ימים מאוחר יותר נכנעה גרמניה, והרייך השלישי נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. לכאורה, מאורע משמח למיליוני הנכבשים, אסירי המחנות המשוחררים, הפצועים, הנכים וכל הנשרטים האחרים במלחמה האכזרית ביותר שידע העולם עד כה. אולם בקולנוע ההיסטורי, זיכרון אירוע זה עשוי להיות מפוסל בתבניות יסוד אחרות: הוא יכול, כך מסתבר, לאחר עיצוב נכון, לככב בו גם כאירוע טרגי.
במלאות שישים שנה להתאבדותם המשותפת של הפיהרר הנערץ ואשתו הטרייה אווה, הפיקה גרמניה את "הנפילה"-בבימויו של אוליבר הירשביגל - סרט ארוך ומרשים על ימיו האחרונים של היטלר, שנבחר לייצג את גרמניה בתחרות האוסקר. ובמטרה למנוע כבר עתה כל אי הבנה, יש להדגיש: סרטו של הירשביגל אינו סרט נאצי ואין בו כל נוסטלגיה לנציונל-סוציאליזם. שום מפיק גרמני רציני לא היה מממן הפקה שהיה בה ולו שמץ של אהדה לרייך השלישי. עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי "הנפילה" הוא יצירה דרמטית עשויה היטב, הגוררת את הצופים-בכישרון רב ובאמצעות קסם אפל ומרהיב - אל תוך מסדרונות העבר.
צוות השחקנים אינו רק אמין במשחק מהוקצע ומדויק, אלא משתדל להיות נאמן לדמויות ההיסטוריות בעצם הפיזיות המשוחזרת. ברונו גאנץ הוא היטלר הרבה יותר מורכב ו"אותנטי" מאותם שחקנים בריטים מעולים, כדוגמת אלק גינס, דרק ג'קובי, אנתוני הופקינס ורוברט קרלייל, שגילמו אותו, לדעתנו ללא הצלחה יתרה, בסרטי העבר. כפי הנראה, נדרש שחקן דובר גרמנית כדי לתפוס ולהעלות באוב כמה ג'סטות ורבדים תרבותיים-לשוניים, "גרמניים מאוד", שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו של היטלר.
עם צאתו לאקרנים באירופה זכה הסרט לשבחים רבים אך גם לביקורות נוקבות, בעיקר לנוכח הצגתו של היטלר כדמות אנושית. כאילו צריכה היתה דמותו להיתרגם לאיזו מפלצת ירוקת עפעפיים וחסרת כל מימד הומני. ואולם, בדיוק כפי שהשואה
לא היתה שואת טבע אלא מעשה אדם, ולכן המונח שהומצא בישראל הוא לא במקרה א-היסטורי ומטעה, כך גם היטלר, עם כל מוזרותו הפרוורטית, היה בן אנוש, אדם בן-אדם, אשר התנהגותו החמה כלפי מזכירותיו, אהבתו לכלבתו וחוסר הפורמליות המרענן ביחסיו עם כמה מפקודיו זוכים בסרט להבלטה לא מוסתרת. גם התנתקותו מהמציאות הסובבת אותו בימים האחרונים של שלטונו משורטטת לרגעים בצורה המעוררת הבנה מהוססת ואפילו שמץ זעיר של חמלה. עם זאת, הבמאי נשמר מלשוות לדמות הפיהרר אהבת אדם יתרה. ברונו גאנץ מפגין אכזריות קשה וחוסר שליטה על התקפות הזעם והטירוף שפוקדות אותו מעת לעת. כמו כן, לאורך העלילה, מופיעים הרבה נאצים מרושעים נוספים החגים סביבו כמו מלאכי שרת. הפיהרר יכול להורות על הוצאות להורג ללא ניד עפעף, הוא אינו חומל על גיסו שנחשד בבגידה ואף הורג, בסופו של דבר, את כלבתו האהודה.
ואולם, עם כל הרצון הטוב לערסל נכון את הפן הדמוני באישיותו של היטלר בתוך רגעי היומיום האנושיים, האסטרטגיה הנרטיבית המתוחכמת - המציגה לצדו של היטלר את יוזף גבלס ואת אשתו כדמויות חד-מימדיות וכסמל לרוע המוחלט (וגבלס היה אמנם כזה) - מעניקה בהכרח לדמותו נופך נוסף ומיותר של רוע יחסי ומצומצם. האם אסטרטגיה דרמטית זו היתה לא-מודעת לחלוטין ליוצרי הסרט? האם לא עלול הסרט, ולו מבחינה זו, להוות בעתיד כעין פתיח לבחינה קולנועית "מאוזנת" יותר של דמותו של האיש שהשפיע, אולי יותר מכל אדם אחר, על גורלה של המאה העשרים?
עם זאת, חולשתו ההיסטורית של הסרט ובעייתו המוסרית המרכזית אינן נעוצות באופן הצגת האישים ובעיצוב הפסיכולוגי של אישיותם. "הנפילה" מצטרף בסופו של חשבון לשורה ארוכה מאוד של סרטים גרמנים החוזרים שוב ושוב על תובנה בסיסית: נכון שהנאצים היו איומים, אמת היא שהם היו רצחניים ואכזריים, אולם אין לזהות אותם עם האומה הגרמנית, מה עוד שאומה זו היתה למעשה הקורבן הראשון לפועלם ההיסטורי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"הנפילה"
|
|
|
 |
|
 |
|
אשמת החורבן הנורא מוטלת בסופו של דבר על כל המין האנושי
|
|
|
 |
|
|
|
סרטים על הנאציזם החלו להופיע בשתי הגרמניות כבר בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. הן תחת הליברליזם הנכפה והן תחת הקומוניזם המשתלט, הציג הקולנוע דמויות ראשיות של גרמנים שסלדו מהמשטר הקודם ונלחמו בו. יש לזכור כי רוב רובם של הבמאים, פרט ליוצרים מעטים ממוצא יהודי שגלו וחזרו, עבדו קודם לכן בתעשיית הקולנוע הנאצית והעניקו לה את מיטב כישרונם. בשנת 1955, למשל , ביים הבמאי האוסטרי הדגול גיאורג ו'לסט, שפעל אף הוא תחת הנאציזם, את "האקט האחרון", או, כפי שהוא נקרא באנגלית, "עשרת הימים האחרונים של היטלר". סרט גרמני זה, שצולם באוסטריה, שיחזר, ולא בפחות כישרון, את אותה עלילת דמים המופיעה ב"הנפילה". לצדו של הפיהרר הנבל מופיע, כמובן, נציגו האותנטי יותר של העם הגרמני, קצין הגון ואנטי-נאצי, המגולם על ידי אוסקר ורנר הצעיר והיפה.
אותה תובנה מופיעה שוב גם בסרטי הגל החדש של שנות השבעים והשמונים. אצל ר"ו פסבינדר, בסרטו "לילי מרלן" (1981), הקורבן הראשי של המאורעות הוא זמרת גרמניה, אנטי-נאצית, המאוהבת בבן בנקאים יהודים (ונאמנה לו), שזונח אותה בתום המלחמה. אצל פולקר שלנדורף, שהוא לא פחות "אנטי-נאצי" מפסבינדר, ואפילו יותר פוליטיקלי-קורקט ממנו, בסצנת השיא האלימה של "תוף הפח" (1979), שהוא עיבוד לספרו של גינטר גראס, מופיעים חיילים סובייטים - ממוצא טטרי, כמובן - האונסים והורגים את בני משפחתו של הגיבור הקטן. כצפוי, אין בשני סרטים אלה ולו שמץ של אהדה לנאצים, אולם שניהם מאוכלסים בהרבה גרמנים נורמליים שהגורל הטרגי ניחת עליהם - אם מבחוץ ואם מלמעלה.
סרט חשוב נוסף החג סביב דמותו של הפיהרר הוא "היטלר-סרט מגרמניה", של הנס יורגן זיברברג, שיצא לאקרנים ב-1977. יצירה אינטלקטואליסטית ארוכה, מפותלת ומעייפת זו, שכל כולה מונולוג מתמשך של שחקן יחיד, נועדה לטלטל את העבר הגרמני ולעורר את מצפונם הביקורתי של הגרמנים. אולם למרות הפתיחה האמיצה, הסרט מתגלגל במהירות לעבר אופקים "אוניברסליים", ואשמת החורבן הנורא מוטלת בסופו של דבר על כל המין האנושי, ולא רק על היטלר ועל עמו. גם ב"היימאט" (1984), סדרת הטלוויזיה המרהיבה של אדגר רייץ, וב"איימי ויגואר" (1999) הפופולרי של מקס פרלרלק, חוזרת באובססיביות אותה פרדיגמה היסטורית: הנאציזם הוא משהו נורא, אולם הוא הגיע ממקום אחר. למעשה, הוא לא ממש גרמני. לאיכרים בכפר שוובי קטן, המככבים ב"היימאט", הנאציזם הוא רחוק ומוזר. הגיבורה ה"ארית" ב"איימי ויגואר", המאוהבת בחברתה ה"שמית", נותרת זרה לחלוטין למפעל הרדיפה והדיכוי. היא אף הופכת לקורבן העיקרי שלו, היות שבניגוד למאהבתה הדינמית והחזקה, היא נותרת בחיים כדי לכאוב את זיכרונות הפרידה מחברתה ש"נשאבה" לתוך מחנות המוות השחורים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עוד מתוך"הנפילה"
|
|
|
|
|
|
|
היות שכל זיכרון לאומי הוא גם מתווה מוסרי, הוא הופך, כמעט בהכרח, לזיכרון מתקרבן
|
|
|
|
|
|
|
ההיגיון ההיסטורי המלווה את הקולנוע הגרמני מאז תום המלחמה שריר וקיים גם ב"הנפילה". אמנם, לאחר שעה ורבע של סרט, רק כשמצבו הנפשי מידרדר, חושף היטלר בכמה משפטים את שנאתו התהומית כלפי היהודים וחוזר על כך כמה פעמים נוספות במהלך העלילה. ולא רק זאת, אלא שבתמונת הסיום החזקה של הסרט, מזכירתו לשעבר של הפיהרר, המספרת את הסיפור, מכה על חטא על שלא ידעה דבר על "רצח השישה מיליון במחנות" (חבל שב-2005 הבמאי הגרמני עדיין לא יודע כמה בני אדם, ולא רק יהודים, מתו במחנות) וב"אומץ" נוטלת אחריות על חוסר הידיעה. אולם, כפי שאומרת הקלישאה הנכונה, אלף מילים לא יכולות להחליף תמונה אחת, ובכל תמונות הסרט הארוך והחזק הזה לא מופיעה ולו תמונה אחת של הנרדפים הלא "אריים" של המשטר הנאצי: יהודים, צוענים, קומוניסטים סובייטים או סתם סלאבים כנועים. כל הקורבנות המצולמים בסרט הם גרמנים אמיתיים. גם הטובים ששומרים על צלם אנוש שייכים ל-Volk הנבחר .
"אך הסרט הוא על הנאציזם, ולא על ההשמדה והרדיפות", יטענו אוהבי הקולנוע הגרמני. האם אכן יהיה זה שקרי להראות כי גם גרמנים רגילים, אזרחים, נשים, נערים וחיילי ורמאכט פשוטים סבלו קשות בזמן המלחמה, ובמיוחד עם סיומה? ניתן לומר, כי היות שכל זיכרון לאומי הוא גם מתווה מוסרי, הוא הופך, כמעט בהכרח, לזיכרון מתקרבן. לכל האומות קשה לשמר ולעצב זיכרון קולקטיבי המכיר בפשעים ובאסונות שהן המיטו על קבוצות אנושיות אחרות. ודאי, רבים מהגרמנים לא היו נאצים, וסביר להניח שגם לא היו "תליינים מרצון", כפי שניסה דניאל גולדהאגן להציע בפשטנות. מרביתם, לפחות בתחילה, אף לא היו אנטישמים במיוחד. עם זאת, חלקו הגדול של עם זה קיבל את הפיהרר בהתלהבות, מתוך תקווה וצימאון שהלה יפתור את בעיותיו הכלכליות והחברתיות הקשות. הפרוורטי הקיצוני גלש למרכז הפוליטי מכיוון ש"הנורמלים" היו במצב מצוקה לאומי. ייתכן אפילו שרובם רצו מנהיג "חזק וגברי", כמו מוסוליני, ובמקום זה קיבלו את היטלר "הפושע". כל זאת אינו פוטר כמובן את מעצבי הזיכרון הגרמנים מאחריותם ההיסטורית והמוסרית. היינו רוצים לראות יותר סרטים על שנות השיא ההיטלריות מ-1933 ועד תחילת 1942. כיצד גיבורים גרמנים טובים מעריצים את פועלו הלאומי והצבאי של הפיהרר ומפנים את מבטם כאשר העוולות היומיומיות ה"קטנות" מתחילות לבצבץ ולהתגבש. את היטלר אולי לא נבין לעולם - ואגב, "הנפילה" אינו תורם כלל להבנת דמותו - אולם את העם הגדול שהתיר לו להגיע לשלטון אפשר להתחיל לקדד גם בנרטיבים הקולנועיים.
היסטוריונים גרמנים צעירים החלו לעשות זאת בנחישות הולכת וגדלה. עתה נותר לקולנוע לתרגם את הממצאים ההיסטוריים לתרבות ההמונים האודיו-ויזואלית. לפי מיטב ידיעתנו, לפחות סרט גרמני אחד ניסה לעשות זאת באומץ רב אך ללא הצלחה יתרה. "ילדה רעה" (1990) של מיכאל ורהובן פרש את סיפורה של היסטוריונית צעירה החושפת את האמת על התנהגות העיר הקטנה שבה היא חיה. כל מכובדי העיר קיבלו את הנאציזם, אם בהתלהבות ואם מתוך קונפורמיזם עמוק. מלבד קומוניסט זקן ושולי, לא היו בה מתנגדים. לא פלא שסרט זה לא זכה לתהילה כזו שזכה לה "הנפילה". סרטו של הירשביגל יכול היה להיות סרט היסטורי אמין יותר לו היו משובצות או מבוימות בתוכו, תוך חיתוך מהיר, תמונות של שחרור המחנות ב-1945. האמונה המחודשת בעתיד והשמחה בעיניהם של אלפי המשוחררים השחונים והרעבים - בכוחן לאזן, ולו במקצת, את העצב העמוק ואווירת הטרגיות המהווים את המסגרת המלכדת של תיאור ימיו האחרונים של הפיהרר הצמחוני. אולם, כפי הנראה, איזון מעין זה, אשר יכול היה לפגום בפואטיקה הדרמטית של הסרט, עדיין אינו לאומי דיו לסרט גרמני פופולרי. בסופו של דבר, ה-30 באפריל 1945 לא היה יום אסון כי אם יום של תקווה ואורה; לא יום של נפילה, כי אם יום של תקומה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
