 |
Art Blakey & the Jazz Messengers- Moanin' 50:05
בתחילת דרכי בג'ז קניתי לא מעט דיסקים בגלל עטיפה. מסתבר שהעולם החדש שנפרש לפניי כלל גם עטיפות יפהפיות, גרפיקה מקסימה של שנות החמישים והשישים, עם צילומים מלאי רגש והבעה.
העטיפה של "'Moanin" היפנטה אותי מהרגע הראשון. קלוז-אפ אפל על בחור שחור עם מבט נוקב אבל יחד עם זאת מעט עגום, שנראה שלוו כמו פסל שיש, וכיתוב מפתיע: המילה Messengers שבורה וכתובה בשלוש שורות. וכמובן, התאמת צבעים מושלמת ומאופקת כראוי. אני, בכל אופן מאוד התרשמתי וניגשתי לשמוע במה מדובר.
הפורטרט על העטיפה הוא של ארט
בלייקי, מתופף שהנהיג את ההרכב "שליחי הג'אז", באלבום משובח משנת 1958. בלייקי (יליד פיטסבורג, 1919) התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן. המעבר שלו לתופים נכפה עליו, ביום שמנהל המועדון שבו עבד כיוון אקדח לראשו והודיע לו שנתקע בלי מתופף לאותו ערב, ושמעכשיו בלייקי הוא המתופף במועדון. מכאן, במשך יותר משלושים שנה עמד בלייקי בקדמת הבמה של זירת הג'ז, הופיע, השפיע והשתתף באינספור הקלטות. בהמשך הוא נסע לאפריקה לחקור את שורשיו, למד מקצבים אפריקניים, התאסלם ואף שינה את שמו לעבדללה אבן בוהיינא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הוא מת במקום, על הבמה. לי מורגן
|
|
|
 |
|
 |
|
הסולו פשוט גורם לך לחייך
|
|
|
 |
|
|
|
המוזיקה של האלבום - סגנון הקרוי "הארד-בופ", נדיבה, קצבית מאוד, לגמרי לא 'אינטלקטואלית', לקוחה משורשי הג'ז האמיתיים, הבלוז ומוזיקת הנשמה - אבל מאוד ג'זית, עם הסולואים והטאצ' המאוד מסוים.
כל הקטעים יוצרים את אחד האלבומים המושלמים של הסגנון, אלבום מאוד משמעותי בהיסטוריה של הג'ז. למעשה הקטע הפותח 'Moanin כל כך טוב, ששווה לרכוש את הדיסק רק בגללו. שאר הדיסק, הוא בונוס. שווה ביותר.
בלייקי: "אם אנו רואים כמה אנשים שאינם מנענעים את רגליהם או ראשיהם לקצב כאשר אנו מנגנים, אנו יודעים כי אנו לא עושים את זה נכון. מפני שבכל פעם בה המסר שלנו עובר, ראשים ורגליים מתחילים לנוע...". עוד מנגנים בהרכב לי מורגן (חצוצרה), בני גולסון (סקסופון טנור), בובי טימונס (פסנתר), וג'יימי מריט (קונטרבס).
לי מורגן הספיק הרבה מאוד בחייו הקצרים. בן 18 כבר היה חצוצרן מקצועי בתזמורתו של דיזי גילספי, שנתיים לאחר מכן הצטרף ל'שליחי הג'אז', השתתף בעשרות הקלטות, בינהן כמה תקליטי מופת, התמכר לסמים קשים ומצא את מותו, בן 33, בצורה הירואית משהו; חברתו לחיים ירתה בו בשעה שניגן. הוא מת במקום, על הבמה.
הנגינה של מורגן עליזה, גרובית, ובעלת חיות וברק. בקטע הפותח, 'moanin, הסולו שלו פשוט גורם לך לחייך. הרית'ם סקשן, בלייקי, מריט וטימונס עושים את העבודה כמו שצריך ולא נחים לרגע. ההבטחה של בלייקי מקויימת במלואה. התיפוף שלו חזק, פשוט ולוקח את המוסיקה קדימה. קשה להישאר במצב סטאטי כששומעים את הדיסק. הפסנתר של טימונס מתפקד הן ככלי ליווי קצבי והן בקטעי סולו מלאים נשמה.
הסולואים של בני גולסון, סקסופוניסט שנראה כמו דמות הלקוחה מסרט של ספייק לי, עסיסיים ומלאים, תענוג לאזניים.
לסיכום, זהו דיסק חובה בתקליטיית ג'אז, התחלה מבטיחה שנותנת הרבה שעות של האזנה מענגת ותיאבון לעוד.
להאזנה ולהמלצות נוספות לחצו כאן
| | | | | |
|
