 |
/images/archive/gallery/302/779.jpg עטיפת כתב העת ''משיב הרוח''
 |
|
|
|
|
| ארבעה אנשים שעושים תרבות עצמאית בישראל מספרים כיצד יסדו את המדינה הפרטית שלהם |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ליקוט ואיסוף חומרים: יריב מוהר
9/5/2005 18:39 |
|
|
|
|
|
|
|
יש לנו הוצאת ספרים שמביאה לישראלים קצת מהספרות הנפלאה של שכניהם הערבים, לייבל של מוזיקה שמתפקד
כמשפחה, אמרגן מוזיקה מזרחית שבינתיים הפך בעצמו לסלבריטי וכתב עת דתי לשירה שנותן פורקן לכולם
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יעל לרר, מייסדת הוצאת הספרים "אנדלוס"
|
|
|
 |
|
|
|
הספר החשוב ביותר שהוצאנו לאור, הרומן בַּאב אלשַׁמְסמאת אליאס ח'ורי, עוסק בסיפור, בהיסטוריה ובזיכרון. הרומאן, שאותו קראו אלפים רבים של ישראלים (5,000 עותקים מונחים על כל מיני מדפים בארץ – 1,600 מתוכם על מדפי הספריות הציבוריות), מביא את סיפורה של הנכּבּה הפלסטינית, דרך סיפוריהם של פליטים ממחנה שאתילא בביירות. ובין הסיפורים צצות השאלות: מה זה סיפור? וזיכרון? והיסטוריה? מי המספר, הזוכר, הההיסטוריון? של מי הסיפור? של מי ההיסטוריה? של מי הזיכרון?
תרגום הרומן לעברית הוסיף לכל השאלות האלה את שאלת הזיכרון המשותף שיוצר התרגום. עורך הספר, הסופר הגולה אנטון שמאס, כתב כי 'בַּאב אלשַׁמְס הוא מפת-האוצר של פלסטין. הזיכרון שהוגלה אל מחוץ למפה בארבעים ושמונה, מכתיב עכשיו את הסיפור על הקלף המחוק, והסיפור מצייר מחדש את מפת המולדת האבודה. זכות השיבה היא זכות הסיפור, והסיפור שנפרש כאן בתרגום עברי משיב את זכות הסיפור לבעליו; ואלה, שהוצאו אל מחוץ למפה, מחוץ למולדת, מחוץ להיסטוריה, שבים ומממשים את זכותם לדבר בשם הזיכרון באמצעות השפה שהפקיעה את קולם ומחקה את מפתם'.
"וביחד התלבטנו: איך נכתוב את השמות? לתרגם לעברית את בַּאב אלשַׁמְס פירושו לנטוע בָּעברית גם את אלבִּרְוֶוה, אלכְּוֵויכָּאת, אלעַ'אבְּסִיָה, דֵיר אלקַאסִי, מִעַאר, עין זַיְתוּן, סָפוּרִיה ועוד עשרות רבות של שמות ומקומות, אבל מה נעשה עם מַרְג' אִבְּן עַאמֶר – עמק יזרעאל בזכרוננו העברי, וסַפַד, ועַכָּא? בסופה של התלבטות הבנו שצריך להיות נאמנים למפה של גיבוריו-גיבורו של הספר, שסיפור הנכּבּה הפלסטינית הוא נדבך בזיכרון המשותף, שם מתגוררות יחד עַכָּא ועכו, צפת וסַפַד.
"כשחוגגים כאן את יום העצמאות, אנחנו באנדלוס זוכרים את הנכּבּה - זיכרון משותף של יהודים-ישראלים וערבים-פלסטינים שחיים ועובדים ביחד. בכל ימות השנה אנחנו מנסים לזכור את אנדלוס - תור זהב תרבותי משותף של הערבית והעברית, של יהודים וערבים, של יהודים-ערבים.
כהוצאה עצמאית אנחנו משוחררים משיקולי רייטינג, אבל, ובעיקר, משוחררים מאידיאולוגיה - וכך בחירת הספרים שאנחנו מתרגמים מודרכת רק על-ידי שיקולים ספרותיים: אנחנו מתרגמים מערבית ספרות משובחת, שלרובה הגדול אין קשר לנכּבּה או ל"סכסוך" בכלל.
וכיוון שכמעט כלום לא תורגם מערבית לעברית, מאות כותרים משובחים ממתינים לנו. פעולת התרגום, נטיעתם של כותר אחרי כותר בתרבות העברית-ישראלית, היא ניסיון ליצירת מרחב משותף, דו-תרבותי, דו-לאומי, בה הערבית מתקיימת גם בתוך העברית, והעברית בתוך הערבית - מרחב שמנסה להחליף את המחיקה בקיום משותף. זיכרון של עתיד.
הוצאת אנדלוס הוקמה לפני חמש שנים, רגע לפני האנתיפאדה, ברגע שבו הבלחי אופטימיות עוד ביצבצו בים הייאוש. בחמש השנים הללו העמיק הכיבוש – והולך ומעמיק עם כל יום שעובר, נבנו עוד מחסומים, גדרות וחומות – תוך רמיסת האפשרות לעצמאות פלסטינית, כלומר מדינה ריבונית על חלק מצומצם של פלסטין, וההפרדה (אפרטהייד באפריקנרית) מבית מדרשו של אהוד ברק "אנחנו כאן והם שם", מאיימת להשתלט על קיומנו. בכוחותינו הדלים ובאמצעינו הצנועים אנחנו מנסים להתנגד: לשבור כמה אבנים בחומות ההפרדה, לנסות ליצור מרחב משותף.
הוצאת אנדלוס היא הוצאה עצמאית. העצמאות של ההוצאה משחררת אותנו, כאמור, מהאידיאולוגיה השלטת ומשיקולים פוליטיים, חוץ-ספרותיים (שהיו מרכזיים בהיסטוריה המצומצמת של התרגום מערבית לעברית). ובזכות העצמאות הזו, נדמה לי, חלק מהסופרים שאנחנו מתרגמים – מכל העולם הערבי – גם רואים את עצמם כשותפים למפעל התרבותי הזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מפת-האוצר של פלסטין. עטיפת באב של שאמס
|
|
|
|
|
|
|
ליהוא רוטר, ממייסדי הלייבל "ניו דיסטריביושן"
|
|
|
|
|
|
|
הבנו שאם אנחנו לא נעשה משהו, לקהל שכן מחפש את המוזיקה הקצת שונה, לא יהיה מאיפה להשיג את המוזיקה המעולה הזאת. במהלך הזמן, הגוף הפך למשפחה גדולה ושמחה, שבעצם מתקיימת כיחידה שמספקת את כל הצרכים להוצאת המוזיקה לאור.
העצמאות של הלייבל מתבטאת היטב בחירות המוזיקלית. השיקול היחידי מבחינתנו לשיווק, הוא איכות, ולא מסחריות". המזג הנינוח של עשייה לשם עשייה, הביא להוצאת של שמונה ריליסים בשנתיים האחרונות, וכמו כן מספר רב של אירועים מוזיקליים\תרבותיים.
עצמאות היא מבחינתנו הגורם החשוב ביותר בתפקודינו היומיומי, הן מבחינת היחס כלפי האמנים החברים בלייבל, והן מבחינת דרך העבודה שלנו. היכולת להוציא ולקדם אלבומים על ידי השקעה כלכלית קטנה יחסית וקשר הדוק עם האומנים, יוצרת חוסר תלות בגופים מסחריים ומשדרת (לנו, ולקהל) מהימנות.
אין אנו רואים כאופציה וויתור על עצמאות זו - בחירה בדרך 'הקלה', תחשב כלא אמינה. על סך כל הצלחותינו, אין אנו רואים ב'כישלונותינו', כישלונות של ממש, אלא נקודות ציון בדרך למטרה שהיא לדעתנו נשגבת - לתת מסגרת תומכת לאומנים, ובעזרתה לעזור לפתח את התרבות בארץ.
אני חושב שרם אוריון הוא הדוגמה הטובה ביותר לאמן בסדר גודל של Major ישראלי, שעשה את המפנה, ובחר בחברת תקליטים קטנה. ההבנה שהיחס משתפר כשאתה עובד מול אנשים ולא מול איזו מפלצת עם 50 שלוחות, גורם לאמנים להבין שלא תמיד הגדול ביותר הוא הטוב ביותר. אז מה אם לדיסק שלך ייקח עוד ארבעה ימים להגיע לחנות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רם אוריון הוא הדוגמה הטובה ביותר לאמן שעשה את המפנה
|
|
|
 |
|
אודי רדומסקי, משמאל, וליהוא רוטר צילום: נטלי צוילינר
|
|
|
|
|
|
|
משה גואטה, מפיק ואמרגן זמר מזרחי
|
|
|
|
|
|
|
הקשר שלי לעולם הזוהר התחיל ב-79' השתחררתי מהצבא והייתי אמור להיות חתום שנה בחברת סרטים גדולה בהוליווד. איכשהו זה התפקשש כשאשתי נכנסה להריון אבל מאז אני מרגיש שעולם הזה יקר לליבי.
כדמות קבועה במועדונים ים-תיכוניים ניגש אלי חבר בערך לפני עשר שנים וסיפר שבנו בן ה-15, לימים "חגי נער הזוהר", הוזמן להופעה בחיפה וביקש שאלווה אותו. ההופעה זכתה להצלחה ומאותו רגע מצאתי את עצמי מטפח את הילד הזה.
האולפן בא מתוך רצון להרים ביזנס
. רציתי לעשות אלבום לחגי ושאלתי כמה עולה תקליט בסוף מתוך שיקול כלכלי קניתי חמישים אחוז מהאולפן ולאחר שנתיים האולפן כולו עבר לבעלותי (לפני כארבע שנים פרצו את האולפן, גנבו לי את כל הציוד ובגלל שלא היה לי ביטוח אני נאלץ כעת להפיק באולפנים ברחבי הארץ).
כדי להצליח ולתפוס שם באולפן הקלטות אתה מביא אליו אמנים מוכרים, כמו מני פרץ ורינת בר שהתחילה בפריצה שלה, אחר כך אתה מצרף כותבים מוכרים או כאלה שאתה רואה בהם פוטנציאל (יוסי גיספן היה אז כותב אלמוני) ופתאום אתה מוצא את עצמך משווק לשוק כמויות אדירות של דיסקים. לפחות זה היה ככה עד לפני כמה שנים - היום עם הדיסקים הצרובים אתה מפרסם את האמן רק כדי להרוויח על ההופעות.
עצמאות מבחינתי זה ללכת אחרי הטעם האישי. אני תמיד נמשך לדברים שהם מיוחדים בעיניי גם אם הם לא פופולאריים. ב-97' לקחתי עולה חדשה מקווקז שידעה לשיר בטורקית ולא ידעה כמעט עברית. באותם שנים קראו לה חוית עבלמוב שהפכה תוך זמן קצר לחווה דולב. הצמדנו לה את המורים לעברית הכי טובים בארץ והיום היא בין הזמרות המובילות שהתקליטים שלה נמכרים בצורה די משמעותית עם כל הזיופים שיש.
אנחנו גוף שיווק ישיר לצרכנים עצמם - אני לא נותן לאף אחד לגעת בסחורה ומשווק ישירות לבעלי הדוכנים וכך יכול לתת את האלבומים במחירים נמוכים יותר.
למרות שאני אדם פרטי ועצמאי בשורה התחתונה אני וחברות המוזיקה הגדולות מכניסים לבנק אותו כסף – השאלה היא כמה השקעת וכמה הרווחת. יש לי חשיפה במדיה כמו כל אותן חברות גדולות בכלל אנחנו משחקים באותו מגרש.
אבל מבחינתי ההישג הכי בולט שלי כדמות בעולם הזמר הים-תיכוני זאת הסדרה "במגרש של גואטה" בערוץ 24. הצלחתי לחשוף שם אמנים שלא היו להם הרבה סיכויים להגיע לחשיפה גם מבחינת מצב כלכלי וגם מבחינת קשרים.
מעבר לזה יש לי אהבה לכתוב משהו על דף נייר ושפתאום אנשים שרים את זה ברחוב. ברור שאם לה היה לי סיפוק נפשי לא הייתי עוסק בזה. יש לי גם עסק רווחי בתחום הרכב.
החזון שלי שבארץ תהייה מוזיקה אחת ויחידה שתבוא לאוזן של כולם – כל ההשפעות מכל התפוצות יתאחדו ביחד. קשה פה למצוא את החתך האמצעי שבא לכולם ולא יפריע לאף אחד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כך הגיתי את מדינת משה גואטה
|
|
|
 |
|
היו כאן פעם רק חולות. משה גואטה בפתח האימפריה
|
|
|
|
|
|
|
שמוליק קליין, ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח"
|
|
|
|
|
|
|
משיב הרוח הוקם בקיץ 1994 כמשובת נעורים של כמה צעירים בוגרי ישיבות ואולפנות. ההתחלה היתה כמעט מחתרתית. ממעגל ראשוני של שלושה חברים אוהבי שירה, ועשרות מודעות שנתלו בעמל רב על עצים (וזה הזמן לבקש סליחה מפקחי העיריה) ותחנות אוטובוסים בירושלים, מודעות הקוראות לכל מי שיצירה אחרת בידו, להצטרף לכתב עת חדש הרואה בשירה יהודית - ישראלית איכותית, חלום ומציאות קרובה והכסף הראשון שנלקט מפה ומשם להדפיס ולהפיץ את החוברות, מן היד אל הפה.
החלום על שירה מודרנית - יהודית , במה ליצירה חופשית המנוערת ממחסומים חברתיים ופוליטיים, בלי תחושת המחנק ששררה מסביב, ללא מורא, ללא משוא פנים.
היום, עשר שנים אחרי, משיב הרוח צמח, הפך לחלוץ של יצירה תרבותית ומעורר ענין, דוקא בשל הנושאים שעולים בו.
חלק מהיצירות והגליונות זכו לביקורת של רבנים מסוימים, שקראו להחרים את כתב העת בשל מה שהגדירו "בעיית צניעות", אבל ברוב הישיבות קיבלו בברכה את הרוח והיצירה ואף פתחו סדנאות לכתיבה יוצרת , כמה ישיבות אף פרסמו את מבחר היצירה של תלמידיהם.
בגליונות השירה שיוצאים מידי שנה, נוגעים בסוגיות הקורעות את הצעיר הדתי לאומי, הרווקים הבודדים, האוהבים ה"דתיים" שנוגעים- לא נוגעים , התורה המשתוקקת לתלמידי הישיבות והם משתוקקים אך לא פוגשים אותה. הפוליטיקה של החיים מוצאת מקום משמעותי בכתב העת.
משוררים צעירים הכותבים על זכות השיבה, על "נשמות פלשתינאיות במרפסת" על המתנחלים המתים בפיגועים והם "הזבל של הציונות". על זעקה לשמיים, בשם הנרצחים כולם. שירים אחרונים שנכתבים באוטובוס העומד להתפוצץ.
הגליון האחרון של משיב הרוח "על ההתנתקות", מביא קולות של תפילה וזעקה, של משוררות צעירות מגוש קטיף, ולצידם מחאות על עוולות הכיבוש של משוררים מן השמאל התל אביבי. החיבור בין צדדים ניצים על דף אחד , בשעת קריעה וריב יש בו אמירה של ממש.
השירה חיה ותוססת גם בערבי שירה והגות של משיב הרוח על שירים שלצד התנ"ך, על אישים כותבים , על חמש המגילות ועל משורר התהילים.
פסטיבל השירה השנתי "ימי אהבה לשירה", המתקיים ברציפות במהלך שמונה השנים האחרונות בירושלים בחול המועד סוכות, הפך למרכז שירי תוסס ובו מחווה למשוררים גדולים שהלכו , והותירו שירה שחלקה לעיתים נשכחת: אבות ישורון, זלדה, פנחס שדה, אמיר גלבע, אברהם חלפי, עוזר רבין ועוד.
משיב הרוח יצר סביבו חבורה של כותבים וקוראים , הוא נעזר בכל מי שמבקש ומוכן לעזור לרעיון, אך שומר בקנאות על עצמאותו.
העצמאות לכתוב כל מה שראוי להדפס, כל שיר שיטלטל את הקורא ולא ירדים אותו או ישאיר אותו אדיש מול הדף. חירות להשאר קול ייחודי שלא מטשטש ולא מתעלם ולא בורח מהזמן הבוער ומן הנשמה המשתוקקת למה שיבעיר בה אש של אמת, אש של אהבה. שיר.
|
|
|
|
|
|
|  | | סוגיות הקורעות את הצעיר הדתי לאומי. "משיב הרוח"
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
