 |
/images/archive/gallery/301/886.jpg מתוך ההצגה ''רצח'' של חנוך לוין
 |
|
|
|
|
| בהתחלה היו ההצגות "הוא הלך בשדות" ו"הם יגיעו מחר,"שהציגו את הצבר יפה התואר והטוהר. אבל מאז הוא נעלם מעל בימות התיאטרון, ואת מקומו תפס החייל המבולבל, המסרב, שנולד אצל חנוך לוין |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
טל פרי
10/5/2005 10:00 |
|
|
|
|
|
|
|
ב31- במאי '48 העלה התיאטרון הקאמרי לראשונה את "הוא הלך בשדות," מחזהו של משה שמיר שביים יוסף מילוא. סיפור אהבתם של אורי, קיבוצניק-פלמ"חניק-מחוספס-רגיש-אידיאליסט, והעולה החדשה מיקה רייזלמן.
המחזה היה הצלחה עצומה. על רקע קרבות מלחמת השחרור, שהותירה 6,500 משפחות שכולות, נהרה אומה שלמה לאולם הקאמרי כדי לראות את עצמה על הבמה, ולהריע לצבר הלוחם יפה הבלורית והתואר, המסור בלב ונפש למולדת החדשה, שיוצא לקרב חמוש במכנסיים קצרים ששולי הכיסים
מבצבצים מתחתיהם.
בעקבות הצלחת "הוא הלך בשדות" הועלו מחזות נוספים שבהם כיכבה דמותו של הצבר הלוחם. הבולט שבהם היה "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם, שהועלה גם הוא בתיאטרון הקאמרי ובבימויו של מילוא בפברואר .'50 הספרות, אגב, לא פיגרה בהרבה אחרי התיאטרון. לא נשכח גיבורי ילדות כמו "עזית הכלבה הצנחנית," פרי דמיונו של רב-אלוף מוטה גור ז"ל, או "דנידין הרואה ואינו נראה" של און שריג, שהראו לכל צבאות ערב שאין גבול למה שילד ישראלי שקוף אחד, או כלבה אחת, יכולים לעשות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
היתה כאן פעם בלורית. משה שמיר צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
"הוא הלך בשדות", הגרסה החדשה בתיאטרון באר-שבע
|
|
|
 |
|
 |
|
לירות או לא לירות, זו השאלה
|
|
|
 |
|
|
|
אבל מאז עברו הרבה מים בירקון. בעקבות מלחמת השחרור באו מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון וכמובן שתי אינתיפאדות ואינספור מבצעים, פעולות ופיגועי טרור. דמותו של חייל צה"ל הגיבור, האידיאליסט, הצודק, המנצח, נעלמה מבמת התיאטרון הישראלי.
ניסיונות בודדים להחיות אותו בהעלאות מחודשות של "הוא הלך בשדות" (בתיאטרון באר-שבע בכיכובם של שרון צור ואפרת רייטן) ו"הם יגיעו מחר" (בתיאטרון הקיבוץ בכיכובו של אורן שאבו,( לא כבשו בסערה את לב הקהל, בלשון המעטה.
בסוף שנות ה60- צץ לראשונה שמו של חנוך לוין, עם הקברט הסאטירי "את, אני והמלחמה הבאה" ואחריו "מלכת האמבטיה," ששמו ללעג בזמן אמת את האופוריה של פוסט מלחמת ששת הימים. אחרי לוין הגיעו גם יוצרים ובמאים כמו הלל מיטלפונקט, יהושע סובול, אילן רונן ושמואל הספרי שהמשיכו לעשות לחברה הישראלית טיפול שורש, שבסיומו נעלם הצבר הלוחם ללא שוב.
את מקומו תפס החייל המתלבט, המסרב למלא בצייתנות עיוורת כל פקודה, וגבורתו היא לא בשדה הקרב אלא בסירובו להגיע אליו.
"גורודיש" של הלל מיטלפונקט, בכיכובו של יגאל נאור, חיטט בלי הרדמה בקרביים של טראומת מלחמת יום הכיפורים. ב"עד ראייה" של סובול מגלם איתי טיראן איכר אוסטרי שמעדיף להקריב את חייו, ולא ליטול חלק בשלטון הכיבוש של צבאות הרייך השלישי, כשההשלכות לצה"ל של ימינו זועקות לכל עבר. ב"זמן אמת," מחזהו החדש של סובול, כבר אין צורך בהסוואה. תומר בן-דוד הוא הקצין הקרבי, בן למשפחה ממלח הארץ, שמחליט לסרב פקודה מטעמי מצפון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גורודיש האיש. צילום ארכיון
|
|
|
 |
|
יגאל נאור, מימין, ב"
|
|
|
|
|
|
|
ממד מבהיל ערב ההתנתקות
|
|
|
|
|
|
|
במקביל העלה תיאטרון הבימה מחדש את "תשמ"ד," מחזה הביכורים של שמואל הספרי, כשהסיפור על ארבעה מתנחלים שמתבצרים במרתף, ומוכנים למסור את נפשם ולא להתפנות מביתם בשטחים, מקבל ממד רלוונטי כמעט מבהיל ערב ההתנתקות מרצועת עזה.
הקאמרי העלה לאחרונה את "פלונטר," מחזה בהשתתפות שחקנים יהודים וערבים, שמציג את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כסוג של משחק סקווש שבו כל צד מגיב בחבטה חזקה יותר על חבטה חזקה יותר וכולם מטורפים באותה מידה. אהבתם התמימה של אורי ומיקה, הנאהבים והנעימים של "הוא הלך בשדות," מעולם לא נראתה כה לא רלבנטית.
"נוצר בארץ מצב מגוחך," טוענת יעל רונן, הבמאית והיוצרת הצעירה של "פלונטר," "מערכת החינוך ממשיכה לדחוף לילדים אידיאלים על תקופת קום המדינה, איך היינו מעטים מול רבים, ואיך תמיד צדקנו וכל הערבים היו רעים. אבל ילדים כיום מתוחכמים בהרבה, וברגע שהם מביטים מסביב ורואים איפה הם חיים, הם כבר לא קונים את זה. תפיסת העולם הזו לא מחוברת למציאות של ימינו.
"נוסף על כך, יש בחברה הישראלית פחד גדול מהניסיון להביט בצורה כנה באירועים האמיתיים של תקופת קום המדינה, כמו גירוש הפליטים ב.'48- הרגשתי את זה בחזרות ל'פלונטר' גם אצל השחקנים היהודים וגם אצל הערבים. יש פצע שעוד לא התחיל להגליד. מצד אחד, לקרוא כיום מחזות משנות
ה'40- זה נאיבי עד מגוחך. מצד שני, כחברה אנחנו עוד לא מוכנים להתמודד עם האמיתות האכזריות מאוד בעברנו. התוצאה היא הדחקה מוחלטת של התקופה כולה."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הסכסוך הערבי-ישראלי כמשחק סקווש. "פלונטר"
|
|
|
|
|
|
|
התשקורת אשמה
|
|
|
|
|
|
|
גם ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין, מאמינה שיש בתיאטרון הישראלי הדחקה של תקופה שלמה בהיסטוריה המקומית. הסיבות, לדבריה, שונות לחלוטין. "אני לא רוצה להיות מבקרת תיאטרון," אומרת פינס, "אבל מחזות כמו 'הוא הלך בשדות' ו'הם יגיעו מחר' לא שרדו בעיקר בגלל סגנון כתיבה מיושן. אי אפשר להראות היום דברים כאלה, ומצד שני לא קם דור חדש של כותבים שעוסק בתקופה הזו מזווית חדשנית ומעניינת. זו עובדה מטרידה מאוד בעיניי.
"מחזאות המקור ששולטת בתיאטרון המקומי בשנים האחרונות מתרחשת בהווה. שנות ה,50- ה60- וה70- בארץ כמעט לא קיימות בתיאטרון, אף שהתרחשו אירועים היסטוריים מרתקים שיש בהם חומרים מעולים לבמה."
למה זה קורה?
"לתקשורת יש חלק גדול בזה, כי היא סוגדת לכל מה שמגיע מחו"ל על חשבון יצירה מקורית. כשבית ליסין העלה לפני כמה שנים את 'אלטלנה,' הקהל אהב את ההצגה, אבל המבקרים כמעט הרגו אותי. המחזה עסק בפרשה שבעיניי סימלה את ההתחלה האמיתית של מלחמת האחים במדינה, אבל הביקורת לא נתנה לזה סיכוי.
"מנגד, הם תמיד יסירו את הכובע מול עוד העלאה מחודשת למחזה של שייקספיר. ושלא תטעה, שיקספיר גאון, אבל בתיאטרון הלאומי בלונדון לא תראה לעולם מחזות שלא שייכים לתרבות או להיסטוריה של האנגלים. למה שהתיאטרון הישראלי יחשוש מהתמודדות עם ההיסטוריה המקומית"?
"הצבר הלוחם לא נעלם, כמו שהוא הפסיק להיות מודל לחיקוי," טוען הבמאי אילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה ואביה של יעל רונן. "קהל שמגיע לתיאטרון רוצה להזדהות עם הדמויות שהוא רואה על הבמה. החייל הוא כבר לא אוביקט הערצה. הוא הפסיק להיות כזה אחרי השבר הלאומי הגדול של מלחמת יום הכיפורים. היום מעדיפים להעריץ את איש העסקים, עורך-הדין, הקומבינטור, זה שעושה הרבה כסף ולפעמים גם מרמה ומתחמן תוך כדי.
"באופן אירוני, מי שבמידה רבה החליף את דמות הצבר הלוחם של פעם במחזאות הישראלית העכשווית הוא דווקא המתנחל איש הימין, כי הוא הדבר הכי קרוב לישראלי אידיאליסט שהצופים מוכנים לקבל, ראה ההעלאה המחודשת של 'תשמ"ד.' מצד אחד, יש געגועים גדולים של הקהל לנוסטלגיה מקומית. ההצלחה הגדולה של המחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' היא תוצאה של הגעגוע הזה לישראליות עם טעם של פעם. מצד שני, לחייל של פעם לא נראה לי שמישהו מתגעגע."
חששת מתגובות הקהל כשהחלטת לשבץ בעונה הנוכחית של הבימה את "זמן אמת" של יהושע סובול? קהל ישראלי מוכן לקבל כגיבור קצין קרבי בצה"ל שמחליט לסרב פקודה, ולא לבצע פעילות מבצעית בשטחים ממניעים אידיאולוגיים?
"לא חששתי, אם כי ידעתי שקיימת אפשרות שלהרבה צופים יהיה קשה לעכל את זה. אבל זה תפקידו של תיאטרון טוב בעיניי: להטריד, להסעיר, לשאול שאלות קשות ולתת לצופים לחפש את התשובה."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טעם של פעם. "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"
|
|
|
|
|
|
|
צ'רלי קצ'רלי פירק את הצבר
|
|
|
|
|
|
|
"אילן רונן ביים בזמנו את 'צ'רלי קצ'רלי,' שהיה אחת העבודות התיאטרליות שהכי השפיעו עליי," אומר המחזאי-במאי שמואל הספרי, "הוא פירק שם לגורמים את מיתוס הצבר הישראלי. הדמות הזו, במובנה המקורי, הטהור והצודק כפי שהופיעה ב'הוא הלך בשדות,' נעלמה מהבמה עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. אני לא זוכר שום מחזה משמעותי שבו הדמות הזו הופיעה מאז תקופת מלחמת ששת הימים.
"ברגע שבו יוצרים צעירים דאז, כמו חנוך לוין, התחילו לשאול שאלות נוקבות על המציאות שבה אנחנו חיים, לא היה לה יותר מקום. איש הצבא איבד את ההילה שריחפה מעליו. ישראל תפקדה במשך שנים כסוג של חברה פיאודלית, והחיילים היו מעין אבירים שבתמורה לשירותים שהעניקו, זכו להטבות שונות כמו משרה טובה באזרחות עם תום שירותם.
"היום צה"ל הופך בהדרגה לבן דמות של כל צבא אחר בעולם, כלומר סוג של חברת שמירה. בחירה בחיי צבא היא צעד קרייריסטי, לא אידיאולוגי. גם כיום קורה לא פעם שבעקבות איזה מהלך פוליטי כלשהו מגיע צוות טלוויזיה לראיין ותיק פלמ"ח שמקבל זמן מסך להשמיע שב את האידיאולוגיות שלו מלפני 50 שנה. לרוב זה נשמע פתטי. לא באשמתו, כי מדובר באנשים צעירים שאכן האמינו בלב שלם בצדקת דרכם. עם זאת אני בהחלט חושב שתהליך הדעיכה במעמדו של איש הצבא הכל-יכול ראוי וצריך להיות מתועד על במת התיאטרון הישראלי."
"תיאטרון, בעיקר מחזאות מקור, הוא ראי של המדינה שבה הוא פועל," מסכם המנהל האמנותי של הקאמרי, עמרי ניצן. "כאזרחים במדינה צעירה, תמימה ונאיבית, שכל מה שהחזיק אותה זה אידיאלים, קהל נהר בהמוניו לראות את 'הוא הלך בשדות' ו'הם יגיעו מחר.' כאזרחים במדינה אכולת ספקות, שמרגישים לא פעם אבודים כשהגבול הפוליטי בין שמאל לימין מיטשטש ונעלם, אנחנו רוצים לראות על הבמה אנשים ספקניים כמונו. גם אם הם במדים.
"כשביימתי את 'רצח' של חנוך לוין ב,'97- ניבא לוין במידה רבה את חוסר האונים של לוחמי צה"ל בתקופת האינתיפאדה השנייה, שהחלה בפועל כמעט ארבע שנים מאוחר יותר. לא היו במחזה הזה חיילים רעים, כמו שהם היו מבולבלים מאוד. זו דמות החייל שקהל עכשווי מסוגל לקבל ולהבין, וזה ממשיך לדמות הישראלי באשר הוא ובעיקר בין כותלי ביתו. במחזה כמו 'אישה, בעל, בית' של שמואל הספרי, שיפוץ הבית הוא רק מטאפורה לרצון של הגבר להיאחז במוכר ובישן מול רצון האישה להרוס הכל ולבנות משהו חדש מאפס. במילים אחרות, מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית".
|
|
|
|
|
|
| | | | "רצח" של חנוך לוין "ניבא את חוסר האונים באינתיפאדה השנייה" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
