 |
/images/archive/gallery/110/369.jpg פוריה גל
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| פוריה גל מתרגמת לעברית מדוברת את "דירה להשכיר", שריד מעידן טרום הפוליטקלי קורקט |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פוריה גל
30/5/2005 14:17 |
|
|
|
|
|
|
|
לרגל ספיישל שבוע הספר החגיגי בהשתתפות כוכבי "ארץ נהדרת" (קשת, 23 ביוני), ערוץ תרבות
מעלה פינה יומית בה ימליצו אנשים שאנחנו אוהבים על ספרי הילדים שהם אוהבים.
לחצו כאן כדי לבחור את ספר הילדים האהוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אורבנית זעיר-בורגנית. "דירה להשכיר"
|
|
|
 |
|
 |
|
"כל היום בביתה על משכבה מתהפכת היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת"
|
|
|
 |
|
|
|
"דירה להשכיר" היא עוד אגדה אורבנית זעיר-בורגנית, וכמובן, הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש. בעמק יפה, בין כרמים ושדות, שוכן לו מגדל בין חמש קומות, שצריך בעבורו משכנתא מפוארת. העלילה נפתחת בהיעלמותו של העכבר האפרפר שיום אחד קם ועוזב, איש לא יידע לאן. כמו ב"הדייר" של פולנסקי, עוד לפני שמתחילים להתברר גילויים אפלים על חייו ועברו (שהרי כמאמר דנקנר ומרגלית, אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר שיש. אפילו יותר מליזול), ועוד לפני שהשכנים מגלים מה באמת עשה העכבר עם הגבינה הצהובה, כבר אנו במרכזה של דרמה חדשה ולוהטת: בחירת הדייר.
החבורה העליזה שורפת את חפציו של העכבר וממהרת לפרסם את הבית ב"הומלס", וכמו בחיים, אל הבית זורמים הדיירים הפוטנציאליים. מסריח מכולם הוא החזיר הלבן, נעדר היגיינה מינימלית. צחה וטהורה מכולן היא היונה. אין לה דרישות מיוחדות, נאים השכנים בעיניה, אישה טובה ומיוחדג'ת. היא כותבת על תרבות באינטרנט ומחפשת אהבה אמיתית, והכי חשוב לה שלא יפריעו לה לשמור שבת כי היא מסורתית. היא מתקבלת מיד.
סאגת השכרת הדירה היא רק טריגר להכיר את הנפשות הפועלות. חיות חיות, אבל שרוטות, כל חיה שרוטה מרעותה. ממש כמו ב"טווין פיקס" וב"באפי", מה שנדמה בהתחלה כבניין מגורים סטנדרטי עם חיי שגרה רגועים, מתברר בהדרגה כאתר חורש תככים ומזימות.
"בקומה הראשונה תרנגולת שמנה, כל היום בביתה על משכבה מתהפכת היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת". שימו לב, היא לא "עסיסית", לא "בשלה", ואפילו לא "מלאה במקומות הנכונים", היא פשוט שמנה. היא מתגוררת לה בלופט משופץ עם רצפת פרקט שהוריש לה סבה ניצול השואה, והיא-היא הקלפטע של הבניין. היא זו שמציצה בדואר של כולם, ומבחינתה הפריט הכי מרגש בדירה הוא האינטרקום. בכניסה היא תלתה שלט "כבר תרמנו". אין לה משכנתה, אין לה ילדים, אין לה קריירה, אבל יותר מהכל אין לה עצבים.
בקומה השנייה גרה קוקייה, ש"כל היום מתהלכת עושה ביקורים, כי בניה גרים בקינים אחרים". הקוקיה אם כן היא הויקי כנפו של החיות. אם חד הורית שהגזירות הכלכליות של נתניהו הכניעו אותה, אבל ירושלים רחוקה מדי.
בקומה השלישית, חתולה כושית. זוהי האסתי ממו של החיות, שחורה אני ונאווה, אבל אי אפשר להתעלם מהמבט הלבן של השכנות הרכלניות אשר לעולם, לעולם, לא יראו בה אחת משלהן. עקרונית, היא יכולה להיות גם תימניה או מרוקאית. היא הגאולה נוני של הבניין, השכנה הסקסית מלמטה שהייתה מפתה את הבעלים של הדיירות האחרות, אילו רק היו להן כאלה. עקב מיעוט יכולת היא בכלל זכתה בדירה מ"עמידר", בזמן ששאר השכנות שילמו ממיטב כספן. הן לעולם לא יסלחו לה על כך.
בקומה הרביעית גרה הסנאית, בשמחה ובנחת אגוזים מפצחת. זוהי השאנטיונרית של הבניין. בבקרים היא מתגלגלת לה על מזרן יוגה ואוכלת אגוזים אורגניים. מדי פעם טסה למזרח, מעריצה את הדלאי למה (למה?) ובשעות הפנאי גם מתקשרת עם המתים. כל דייר שמגיע היא קוראת לו בקפה. כמובן, בסיפור הזעיר-בורגני של לאה גולדברג אין הומלסים, אין בעיות חנייה ואין משכנתא. לכולם יש בית משלהם, לגמרי לבד, ממש כמו שחשבנו בילדותנו, והכל נאיבי ומתוק ומתוחזק היטב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
