 |
/images/archive/gallery/314/367.jpg פסיעות על רצפת הזמיר, ליאן הרן
עטיפת הספר  |
|
|
| "פסיעות על רצפת הזמיר", ליאן הרן |
|
| צלילה להרפתקה יפנית אקזוטית בספר הראשון מתוך הטרילוגיה של האוטורי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ליאן הרן
7/6/2005 10:46 |
|
|
|
|
|
|
|
אמי נהגה לאיים שתקרע אותי לגזרים אם אפיל את דלי המים, או אם אעמיד פנים שאני לא שומע אותה קוראת לי לחזור הביתה בשעה שהערב ירד וצרצור הצרצרים התגבר. הייתי שומע את קולה, מחוספס וחזק, מהדהד בעמק המבודד. "איפה הילד העלוב הזה? כשהוא יחזור הביתה אני אקרע אותו לגזרים".
אבל כשלבסוף הייתי חוזר, מלוכלך מבוץ אחרי שהחלקתי במורד הגבעות, חבול מתגרות, ופעם אחת אף מכוסה כולי דם שניגר מפצע פתוח כשאבן הוטחה בראשי (אני עדיין נושא את הצלקת, שנראית כציפורן מוכספת), חיכו לי האש באח, ריח המרק וזרועותיה של אמי שלא קרעו אותי לגזרים, אלא הושטו כדי לחבק אותי, לנקות את פני או ליישר את שערי הפרוע, בעודי מתפתל כמו לטאה ומנסה לחמוק ממנה. היא היתה חסונה מאינספור מלאכות מפרכות, ולא זקנה: היא ילדה אותי עוד לפני שמלאו לה שבע-עשרה, וכשהיא חיבקה אותי הבחנתי שיש לנו עור דומה, אף שמבחינות אחרות היינו שונים: פניה היו רחבים ותוויהם שלווים, ואילו פני, כך אמרו לי (מפני שבמִינוֹ, הכפר ההררי המבודד שבו חיינו, לא היו מראות), היו חדים כשל עיט.
בדרך כלל הסתיימה ההיאבקות בניצחונה, והפרס שזכתה בו היה חיבוק שממנו לא הצלחתי לחמוק. קולה היה לוחש באוזני את ברכות הנסתרים, בזמן שאבי החורג היה רוטן בקולו העמום שהיא מפנקת אותי, והילדות, אחיותי החורגות, כירכרו סביבנו בניסיון לזכות בחיבוק ובברכה משלהן.
לכן חשבתי שמדובר רק במטבע לשון. מינו היה כפר שלֵו, מבודד ומרוחק מהמלחמות האכזריות בין השבטים. מעולם לא שיערתי שאפשר לקרוע אדם לגזרים, לתלוש את איבריו החזקים, השזופים מפרקיהם ולזרוק אותם לכלבים הרעבים. גדלתי בקרב
הנסתרים עדיני ההליכות, ולא ידעתי שבני אדם מסוגלים לעשות דברים כאלה איש לרעהו.
כשמלאו לי חמש-עשרה, החלה אמי להפסיד בהיאבקויות בינינו. גבהתי חמישה-עשר סנטימטרים בשנה אחת, וכשהגעתי לגיל שש-עשרה הייתי גבוה מאבי החורג. הוא נהג לרטון יותר ויותר שעלי להירגע, להפסיק לשוטט בהרים כמו קוף פרא ולהינשא לאחת מבנות הכפר. הרעיון הזה, להינשא לאחת הנערות שעמן גדלתי, מצא חן בעיני, ובאותו קיץ עבדתי לצדו במרץ והתכוננתי לתפוס את מקומי בין הגברים של הכפר. אבל מדי פעם לא עמדתי בפיתויי ההר, ובסוף היום הייתי חומק לי דרך מטע הבמבוק, עובר בין הגזעים החלקים והגבוהים ואלומות האור המלוכסנות, הירקרקות, עולה בשביל המסולע וחולף על פני בית התפילה לאל ההר, שאליו הביאו הכפריים מנחות של דוחן ותפוזים, ונכנס ליער של עצי ארז ולִבנֶה, שממנו בקעו קולותיהם המפתים של הקוקייה והזמיר, ושבו צפיתי בשועלים ובצבאים והקשבתי לצווחות העגומות של הדַיוֹת שריחפו ממעל.
באותו ערב הגעתי לפסגת ההר והמשכתי הלאה למקום שבו צמחו פטריות. היתה לי שקית בד מלאה בפטריות, הלבנות הקטנות שנראות כמו חוטים והכתומות הכהות שנראות כמו מניפות. שיערתי שאמי תהיה מרוצה, ושהפטריות ישתיקו את תלונותיו של אבי החורג. כבר ממש הרגשתי את טעמן על לשוני. וכשהתחלתי לחזור בריצה דרך מטע הבמבוק לעבר שדות האורז, שבהם כבר ליבלבו חבצלות הסתיו האדומות, היה נדמה לי שאני מריח באוויר משהו מתבשל.
כלבי הכפר נבחו, כפי שנהגו לעשות לעת ערב. הריח התחזק ונעשה חריף. לא פחדתי, לא באותו רגע, אבל תחושה מבשרת רעות האיצה את פעימות לבי. לנגד עיני התחוללה שרפה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הרגשתי שעברתי אל העולם האחר
|
|
|
 |
|
|
|
לעתים קרובות פרצו בכפר שרפות: כמעט כל רכושנו היה עשוי עץ או קש. אבל לא שמעתי צעקות, או קולות דליי מים העוברים מיד ליד, ואף לא את הקריאות והגידופים הרגילים. הצרצרים צירצרו בקול רם כתמיד; הצפרדעים קירקרו בשדות האורז. מרחוק הידהד רעם בהרים. האוויר היה כבד ולח.
הזעתי, אבל הזיעה התקררה על מצחי. עברתי בקפיצה את התעלה שבקצה השדה האחרון והשפלתי את מבטי אל המקום שבו עמד ביתנו מאז ומעולם. הבית נעלם.
התקרבתי. הלהבות עדיין הזדחלו על הקורות המפויחות וליחכו אותן. לא ראיתי את אמי או את אחיותי. ניסיתי לצעוק, אבל לא הייתי מסוגל להוציא הגה, והעשן חנק את גרוני והעלה דמעות בעיני. הכפר כולו עלה בלהבות, אבל איפה כולם?
ואז התחילו הזעקות.
הן הגיעו מכיוון בית התפילה, שסביבו היו בנויים מרבית בתי הכפר. הזעקה נשמעה כקולו של כלב המיילל בכאב, אבל הכלב הזה הגה מילים אנושיות וצרח אותן בייסורים. היה נדמה לי שאני מזהה את תפילות הנסתרים, והשערות סמרו על עורפי ועל זרועותי. החלקתי כרוח רפאים בין הבתים העולים באש והתקרבתי לעבר מקור הקול.
הכפר היה נטוש. לא הבנתי לאן נעלמו כולם. אמרתי לעצמי שהם ברחו: אמי לקחה את אחיותי אל היער הבטוח. אני אלך ואמצא אותן אחרי שאגלה מי שם צורח. אבל כשיצאתי מהסמטה אל הרחוב הראשי, ראיתי שני גברים שוכבים על האדמה. גשם קל של ערב החל לרדת, והם נראו מופתעים, כאילו אין להם מושג למה הם שוכבים שם בגשם. הם לעולם לא יקומו שוב על רגליהם, והעובדה שבגדיהם הלכו ונרטבו היתה חסרת חשיבות.
אחד מהם היה אבי החורג.
באותו רגע השתנה עולמי. מעין ערפל התאבך לנגד עיני, וכשהוא התפוגג הכול נראה לא מציאותי. הרגשתי שעברתי אל העולם האחר, זה המתקיים לצד עולמנו, העולם שבו אנו מבקרים בחלומות. אבי החורג היה לבוש במיטב בגדיו. האריג היה כחול כהה, ספוג מים ודם. הצטערתי לראות את הבגד ההרוס שבו היה גאה כל כך.
חלפתי על פני הגופות ונכנסתי דרך השער לחצר בית התפילה. הגשם צינן את פני. הצרחות פסקו בבת אחת.
בחצר היו אנשים לא מוכרים. הם נראו כמי שעורכים פולחן טקסי של חג כלשהו. סביב ראשיהם היו כרוכות רצועות בד; הם הסירו את המקטורנים שלהם, ועל זרועותיהם החשופות נצצו אגלי זיעה וטיפות גשם. הם התנשמו בכבדות, גנחו וחייכו בלובן שיניים, כאילו הֶרֶג הוא עבודה לא פחות קשה מקציר האורז.
מים טיפטפו מהבאר שבה רחצו באי בית התפילה את ידיהם ושטפו את פניהם על מנת להיטהר לפני כניסתם. מוקדם יותר, כשהעולם היה עדיין שפוי, הדליק מישהו קטורת בקדרה הגדולה. שאריות של ניחוח הקטורת נישאו ברחבי החצר והסוו את הריח המר של הדם והמוות.
גבר קרוע לגזרים היה שרוע על האבנים הלחות. בקושי הצלחתי לזהות את תווי הפנים של הראש הכרות. זה היה איסָאוֹ, מנהיג הנסתרים. פיו היה עדיין פעור, קפוא בעווית אחרונה של כאב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עיניו ברקו כשל צייד צבאים
|
|
|
|
|
|
|
הרוצחים הניחו את המקטורנים שלהם בערֵמה מסודרת ליד עמוד. זיהיתי בבירור את הסמל הארוג של עלה האלון המשולש. האנשים האלה היו מבני הטוהאן והגיעו מאִינוּיָאמָה, עיר הבירה של השבט. נזכרתי בעובר אורח שהגיע לכפר שלנו בסוף החודש השביעי. בלילה הוא נשאר ללון בביתנו, וכשאמי התפללה לפני הארוחה, הוא ניסה להשתיק אותה. "את לא יודעת שהטוהאן שונאים את הנסתרים ומתכננים לפעול נגדנו? לורד אידָה נשבע להשמיד אותנו," לחש האיש. ביום המחרת הלכו הורי לאיסאו וסיפרו לו מה אמר האיש, אבל אף אחד לא האמין להם. היינו מרוחקים מעיר הבירה, ומאבקי הכוח בין השבטים מעולם לא הדאיגו אותנו. בכפר שלנו חיו הנסתרים בשלום לצד כל האחרים. הם נראו והתנהגו כמו כולם, רק תפילותיהם היו שונות. למה שמישהו ירצה לפגוע בנו? זה היה בלתי נתפש.
וכך זה עדיין נראה לי כשעמדתי קפוא ליד באר המים. המים טיפטפו וטיפטפו, ורציתי לקחת כמה טיפות, לשטוף את הדם מפניו של איסאו ולסגור בעדינות את פיו, אבל לא הייתי מסוגל לזוז. ידעתי שבכל רגע אנשי הטוהאן עשויים להסתובב, ואז מבטם ייפול עלי, והם יקרעו אותי לגזרים. ולא יהיו בהם שום חסד או רחמים. המוות כבר טימא אותם אחרי שהרגו אדם בשטח בית התפילה.
ממרחקים שמעתי בצלילות חדה את קול דהרתו של סוס. בשעה שקול הלמות הפרסות הלך והתקרב, צץ בראשי מעין זיכרון דמיוני מהסוג הנגלה בחלומות. ידעתי את מי אני עומד לראות בין שני עמודי השער של בית התפילה. מעולם לא ראיתי אותו, אבל אמי, בכל פעם שרצתה לגרום לנו לציית לה, היתה מזכירה אותו כאילו היה מפלצת אוכלת אדם: אל תלכו לטייל בהרים, אל תשחקו ליד הנהר, אחרת אידה יתפוס אתכם! זיהיתי אותו מיד. אידה סאדאמוּ, לורד שבט טוהאן.
הסוס צהל והזדקף על רגליו האחוריות כשהריח את הדם. אידה ישב על האוכף ללא ניע כאילו היה עשוי מברזל. הוא היה עטוי שריון שחור מכף רגל ועד ראש, וקסדתו היתה מעוטרת בקרני צבאים. מתחת לפיו האכזרי צמח זקנקן שחור. עיניו ברקו כשל צייד צבאים.
העיניים הבורקות פגשו את עיני. בו ברגע ידעתי עליו שני דברים: האחד, ששום דבר בעולם הזה או בעולם הבא לא מפחיד אותו; השני, שהוא אוהב להרוג לשם ההרג עצמו. עכשיו, כשהוא ראה אותי, אבדה כל תקווה.
החרב שלו היתה בידו. הדבר היחיד שהציל אותי היה הסוס שסירב לעבור בשער בית התפילה. הוא הזדקף שוב על רגליו האחוריות ונרתע לאחור. אידה צעק. האנשים שכבר היו בשטח בית התפילה הסתובבו, ראו אותי וצעקו במבטא הגס של הטוהאן. תפסתי את מקלות הקטורת מבלי לשים לב לכוויות שצרבו בידי, ורצתי החוצה דרך השער. כשהסוס התקרב אלי, נעצתי את מקלות הקטורת בצלעותיו. הוא הזדקף ונעמד על רגליו האחוריות מעלי, ורגליו הגדולות חבטו בלחיי. שמעתי את שריקת החרב שפילחה את האוויר. הייתי מודע לאנשי הטוהאן המקיפים אותי. לא נראה אפשרי שהחרב תחטיא אותי, אבל הרגשתי שאני מתפצל לשניים. ראיתי את חרבו של אידה צונחת עלי, ולמרות זאת היא לא נגעה בי. זינקתי שוב לעבר הסוס. הוא פלט צהלת כאב ונרתע בפראות לאחור. אידה, שאיבד את שיווי משקלו כשהחרב החטיאה איכשהו את המטרה, הוטל קדימה על צוואר הסוס ונפל בכבדות לאדמה.
אימה אחזה בי, ובעקבותיה בהלה. הפלתי את לורד הטוהאן מהסוס: אין גבול לעינויים האיומים ולכאב שאחווה בשל המעשה הזה. היה עלי להטיל את עצמי לקרקע ולבקש למות. אבל ידעתי שאני לא רוצה למות. משהו הסעיר את דמי ואמר לי שלא אמות לפני אידה; שהוא ימות לפני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הוא ירדוף אחרי עד שיצליח להרוג אותי
|
|
|
|
|
|
|
לא ידעתי דבר על מלחמות השבטים, על קוד ההתנהגות הקשוח שלהם ועל היריבויות ביניהם. מיום שנולדתי חייתי בקרב הנסתרים, שתורתם אוסרת עליהם להרוג ומצווה עליהם לסלוח איש לרעהו. אבל באותו רגע זכתה הנקמה בתלמיד חדש. זיהיתי אותה ולמדתי את תורתה מיד. היא היתה הדבר שאותו ביקשתי; היא תציל אותי מהתחושה שאני רוח רפאים. באותו רגע חולף אימצתי אותה ללבי. בעטתי באיש הקרוב אלי, ורגלי ננעצה בין רגליו. נעצתי את שיני ביד שלפתה את פרק ידי, השתחררתי מהם ורצתי לעבר היער.
שלושה התחילו לרדוף אחרי. הם היו גדולים ממני ויכלו לרוץ מהר יותר, אבל הכרתי את האזור, והלילה הלך וירד. וגם הגשם, שהתחזק עכשיו, הפך את השביל התלול לחלקלק ובוגדני. שניים מהשלושה קראו לעברי ללא הרף, סיפרו לי מה הם עתידים לעשות לי בעונג רב אחרי שילכדו אותי ונשבעו במילים שאת משמעותן יכולתי רק לנחש. אבל השלישי רץ בשתיקה, וממנו פחדתי. השניים האחרים היו עשויים לוותר על המרדף אחרי זמן מה ולחזור ליין התירס, או לכל שיכר מתועב אחר שהטוהאן נהגו לשתות, ולטעון שאיבדו אותי איפשהו בהר, אבל השלישי לעולם לא יוותר. הוא ירדוף אחרי עד שיצליח להרוג אותי.
ליד מפל המים הלך השביל ונעשה תלול, ושני האנשים הקולניים נחלשו והתרחקו, אבל השלישי החיש את צעדיו כמו שחיות עושות כשהן רצות במעלה המדרון. עברנו ליד בית התפילה; ציפור ניקרה בדוחן והתעופפה לדרכה בהבזק כנפיים ירוקות-לבנות. המשעול התפתל סביב גזע של עץ ארז ענקי, וכשהקפתי את העץ ברגליים מאובנות ובנשימה כבדה, הגיח מישהו מבין הצללים וחסם את השביל.
המשכתי לרוץ ישר אליו. הוא גנח כאילו אני תפסתי אותו, אבל אחז בי מיד. הוא הביט בפני, וראיתי שמשהו מהבהב בעיניו: הפתעה, זיהוי. כך או כך, זה גרם לו לאחוז בי ביתר כוח. הפעם לא יכולתי להשתחרר. שמעתי את איש הטוהאן נעצר, ואחר כך שמעתי את פסיעותיהם הכבדות של שני האחרים שהדביקו אותו.
"סליחה, אדוני", אמר בקול יציב האיש שממנו פחדתי. "אני מודה לך שתפסת את הפושע שאחריו רדפנו".
האיש שאחז בי סובב אותי כך שניצבתי מול רודפי. רציתי לצעוק, להתחנן בפניו, אבל ידעתי שאין טעם. הרגשתי את האריג הרך של בגדיו, את ידיו החלקות. לא היה ספק שהוא לורד כלשהו, בדיוק כמו אידה. והם כולם אותו הדבר. הוא לא יעשה דבר כדי לעזור לי. שתקתי, חשבתי על התפילות שאמי לימדה אותי, חשבתי לרגע על הציפור.
"מה הפושע הזה עשה?" שאל הלורד.
לאיש שעמד מולי היו פנים ארוכים כפני זאב. "תסלח לי", אמר שוב, בקול מנומס פחות. "זה לא נוגע לך. זה עניינם של אידה סאדאמו ושל שבט טוהאן".
"אה!" נהם הלורד. "מה אתה אומר! ומי אתה בכלל שתגיד לי מה ענייני ומה לא?"
"תן לנו אותו וזהו!" סינן איש הזאב. הנימוס התפוגג לחלוטין. הוא צעד קדימה, ולפתע ידעתי שהלורד אינו עומד להסגיר אותי. בתנועה אחת רציפה הוא סובב אותי מאחורי גבו ושיחרר אותי. בפעם השנייה בחיי שמעתי את שריקת חרב הלוחם מתעוררת לחיים. איש הזאב שלף סכין. לשני האחרים היו מקלות לחימה. הלורד הרים את החרב בשתי ידיו, חמק מתחת לאחד המקלות, כרת את ראשו של האיש שהחזיק במקל, הטה את גופו לעבר איש הזאב וכרת את ידו, שהמשיכה לאחוז בסכין.
הכול קרה ברגע אחד, ולמרות זאת נמשך כנצח. זה קרה באור יום אחרון, בגשם, אבל כשאני עוצם את עיני אני עדיין יכול לראות את הכול לפרטי פרטים. האיש השלישי זרק את מקלו, רץ לאחור וקרא לעזרה. איש הזאב צנח על ברכיו וניסה לעצור את זרם הדם שפרץ ממרפקו הגדום. הוא לא גנח ולא דיבר.
הלורד מחה את הדם מהחרב והחזיר אותה לנדן שתחת חגורתו. "בוא," אמר לי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני משבט אוטורי, מהעיר האגי
|
|
|
|
|
|
|
עמדתי רועד ולא הייתי מסוגל לזוז. האיש הופיע משום מקום. הוא הרג לנגד עיני והציל את חיי. הטלתי את עצמי לקרקע שלרגליו וניסיתי למצוא מילים להודות לו.
"קום," אמר. "החברים שלהם יגיעו כל רגע".
"אני לא יכול לעזוב", הצלחתי לומר. "אני חייב למצוא את אמא שלי".
"לא עכשיו. עכשיו עלינו לברוח!" הוא משך אותי בכוח. קמתי על רגלי, והוא החל לדחוף ולזרז אותי במעלה המדרון. "מה קרה שם?"
"הם שרפו את הכפר והרגו..." תמונת אבי החורג חזרה אלי, ולא הייתי מסוגל להמשיך.
"הנסתרים?"
"כן," לחשתי.
"זה קורה בכל רחבי המחוז הפיאודלי. אידה מסית לשנאה נגדם. אתה אחד מהם, נכון?"
"כן". רעדתי. אף שהיה סוף הקיץ, והגשם היה חמים, מעולם לא חשתי צינה כה עזה. "אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שהם רדפו אחרי. הפלתי את לורד אידה מהסוס שלו".
לתדהמתי הרבה גיחך הלורד. "חבל שלא ראיתי את זה! זה אומר שאתה נמצא בסכנה כפולה ומכופלת. זה עלבון שהוא חייב לנקום. אבל, עכשיו אני מגן עליך. ואני לא אתן לאידה לקחת אותך ממני".
"הצלת את חיי", אמרתי. "מרגע זה חיי שייכים לך".
מסיבה כלשהי גרמו לו דברי לצחוק שוב. "יש לפנינו הליכה ארוכה, בבגדים רטובים ובבטן ריקה. אנחנו חייבים לחצות את הרכס לפני הזריחה, כי אז הם יתחילו לרדוף אחרינו." הוא התחיל ללכת במהירות, ואני רצתי אחריו וכפיתי על רגלי לא לרעוד ועל שיני לא לנקוש. אפילו לא ידעתי מה שמו, אבל רציתי שהוא יהיה גאה בי, ושלעולם לא יתחרט על כך שהציל את חיי.
"שמי אוֹטוֹרי שִיגֶרוּ", אמר כשהתחלנו לטפס לעבר המעבר ההררי. "אני משבט אוטורי, מהעיר האגי. אבל כשאני בדרכים, אני לא משתמש בשם הזה, אז גם אתה אל תזכיר אותו".
מבחינתי היתה האגי רחוקה לא פחות מהירח, ואף ששמעתי על בני שבט אוטורי, לא ידעתי עליהם דבר, פרט לעובדה שעשר שנים קודם לכן הם הובסו על ידי שבט טוהאן בקרב גדול שנערך במישורי יָאֶגָהארָה.
"מה שמך, נער?"
"טוֹמאסוּ".
"זה שם מקובל מאוד אצל הנסתרים. עדיף שתיפטר ממנו". הוא השתתק, ואחרי זמן מה אמר בקצרה בחושך שאפף אותנו, "אפשר לקרוא לך טָקֶאוֹ".
וכך, בין המפל ובין פסגת ההר איבדתי את שמי, הפכתי לאדם חדש וקשרתי את גורלי בגורלו של האוטורי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הייתי חסר מנוחה, מזועזע ותשוש
|
|
|
|
|
|
|
עם שחר הגענו קפואים ורעבים לכפר הינוֹדֶה, הנודע במעיינות החמים שלו. כבר עכשיו הייתי רחוק מביתי כפי שמעולם לא הייתי. כל מה שידעתי על הינודה היה מה שסיפרו הנערים בכפרי: שהגברים נוכלים והנשים לוהטות כמו מי המעיינות, וישכבו עם כל אחד תמורת כוס יין. לא הספקתי לגלות אם האמירות האלה נכונות. איש לא העז לרמות את לורד אוטורי, והאישה היחידה שראיתי היתה אשתו של בעל האכסניה, שהגישה לנו אוכל.
התביישתי במראה שלי: לבשתי את הבגדים הישנים שאמי הטליאה לעתים כה תכופות, עד שקשה היה לדעת מה צבעם המקורי, והם היו מזוהמים ומוכתמים בדם. הייתי בטוח שהלורד לא ירצה לישון איתי באכסניה. שיערתי שישלחו אותי אל האורווה. אבל נראה שהוא מעוניין שאשאר בקרבתו כמה שיותר. הוא אמר לאישה לכבס את בגדי ושלח אותי למעיינות להתרחץ. כשחזרתי, מנומנם מהשפעת המים החמים והלילה נטול השינה, הביאו לנו את ארוחת הבוקר לחדר, והוא כבר ישב ואכל. הוא החווה לי בידו שאצטרף אליו. כרעתי ברך על הרצפה ואמרתי את התפילות שנהגנו לומר לפני ארוחת הבוקר.
"אל תעשה את זה", אמר לורד אוטורי בפה מלא אורז ומלפפון חמוץ. "אפילו לא כשאתה לבד. אם אתה רוצה לחיות, אתה חייב לשכוח את החלק הזה בחיים שלך. הוא נגמר, לתמיד". הוא בלע ושוב מילא את פיו. "יש דברים חשובים יותר למות למענם".
אני מניח שמאמין אמיתי היה מתעקש להמשיך להתפלל. תהיתי אם זה מה שהיו עושים האנשים שמתו בכפר שלי. נזכרתי בהבעת עיניהם החלולה ובה בעת המופתעת. איבדתי את התיאבון.
"תאכל", אמר הלורד בחביבות. "אני לא רוצה לסחוב אותך כל הדרך להאגי".
אילצתי את עצמי לאכול קצת כדי שהוא לא יבוז לי. אחר כך הוא הורה לי ללכת ולומר לאישה לפרוש את המזרנים. חשתי מבוכה כשאמרתי לה מה לעשות, לא רק כי חשבתי שתלעג לי ותשאל אותי אם אין לי ידיים, אלא גם בגלל שמשהו קרה לקול שלי. הרגשתי שהוא הולך ונעלם, כאילו המילים דלות מכדי לבטא את הדברים שראו עיני. מכל מקום, ברגע שהאישה הבינה את כוונתי, היא קדה קידה עמוקה כמעט כמו זו שקדה בפני לורד אוטורי ומיהרה לדרכה.
לורד אוטורי שכב על המזרן ועצם את עיניו. נראה שהוא נרדם מיד.
חשבתי שגם אני אירדם מיד, אבל הייתי חסר מנוחה, מזועזע ותשוש. הכווייה בידי צרבה, ושמעתי כל מה שקורה סביבי בבהירות חריגה וכמעט מדאיגה - כל מילה שנאמרה במטבח, כל צליל מהעיירה. שוב ושוב חזרו מחשבותי אל אמי ואל אחיותי הקטנות. אמרתי לעצמי שבעצם לא ראיתי את גופותיהן. סביר להניח שהן הצליחו לברוח; שהן נמצאות עכשיו במקום בטוח. בכפר שלנו היתה אמי אהובה על כולם. היא לא היתה בוחרת במוות. אף שהיתה בת הנסתרים, היא לא היתה קנאית. היא הדליקה מקלות קטורת בבית התפילה והגישה מנחות לאל ההר. ודאי שאמי, בפניה הרחבים, בידיה המחוספסות ובעורה המוזהב, איננה מתה, איננה שרועה איפשהו תחת כיפת השמים, כשעיניה ריקות ומופתעות ובנותיה לצדה!
עינַי שלי לא היו ריקות: לבוּשתי הרבה הן היו מלאות דמעות. טמנתי את פני במזרן והתאמצתי לעצור את הדמעות. אך לא יכולתי למנוע את הרעד בכתפי ואת קול ההתייפחות שנפלט מגרוני. כעבור כמה רגעים חשתי יד על כתפי, ולורד אוטורי אמר בקול שקט, "המוות מגיע בפתאומיות, והחיים שבריריים וקצרים. איש לא יכול לשנות את זה, לא בתפילות ולא בכשפים. ילדים בוכים על זה, אבל גברים ונשים אינם בוכים. עליהם לשאת את זה".
כשסיים את דבריו, קולו נשבר. לורד אוטורי היה מוכה צער לא פחות ממני. פניו היו קפוצים, ולמרות זאת הדמעות זלגו מעיניו. ידעתי על מי אני בוכה, אבל לא העזתי לשאול אותו על מי הוא בוכה.
כפי הנראה נרדמתי, מפני שחלמתי שאני בבית, אוכל ארוחת ערב מקערה שהיתה מוכרת לי כמו כף ידי. במרק היה סרטן שחור, והוא קפץ מהקערה ורץ אל היער. רצתי אחריו, ואחרי זמן מה הלכתי לאיבוד. ניסיתי לצעוק בקול, "אני לא יודע איפה אני!" אבל הסרטן לקח את קולי.
התעוררתי וגיליתי שלורד אוטורי מטלטל אותי.
"תתעורר!"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שדות האורז התחלפו במטעי במבוק
|
|
|
|
|
|
|
טפטוף הגשם פסק. לפי האור ידעתי שזו שעת צהריים. החדר היה מחניק ולח, והאוויר היה כבד וחסר תנועה. ממזרן הקש נדף ריח קל של חמיצות.
"אני לא רוצה שאידה ירדוף אחרי עם מאה לוחמים רק בגלל שאיזה ילד הפיל אותו מהסוס," נהם לורד אוטורי בבדיחות הדעת. "אנחנו חייבים לצאת מפה מהר".
לא עניתי לו. בגדי, שהיו רחוצים ויבשים, היו מונחים על הרצפה. לבשתי אותם בשתיקה.
"איך העזת להתנגד לסאדאמו בזמן שאתה פוחד אפילו לדבר איתי..."
לא בדיוק פחדתי ממנו, נכון יותר לומר שחשתי כלפיו יראת כבוד עמוקה. הרגשתי כאילו אחד ממלאכי האל, או אחת מרוחות היער, או גיבור כלשהו מימים עברו הופיע לפתע לנגד עיני ולקח אותי תחת חסותו. באותו זמן אפילו לא יכולתי לומר איך הוא נראה, מפני שלא העזתי להביט בו ישירות. כשהגנבתי מבט חטוף, פניו היו רגועים - לא בדיוק חמוּרים, אבל נטולי הבעה. באותה עת לא הכרתי את התמורה המתחוללת בפניו כשהוא מחייך. הוא היה כבן שלושים לערך, אולי צעיר יותר, גבוה בהרבה מהממוצע ורחב כתפיים. עור ידיו היה בהיר, כמעט לבן, כפות ידיו נאות, ואצבעותיו ארוכות וחסרות מנוחה שכאילו עוצבו במיוחד לאחוז בקת החרב.
הן אכן עשו זאת עכשיו והרימו את החרב מהמקום שבו נחה על המחצלת. כשראיתי את החרב, חלפה בי צמרמורת. ידעתי שהיא מכירה היטב את סודות הבשר, את דם החיים של גברים רבים, וששמעה את זעקותיהם האחרונות. היא הפחידה וריתקה אותי.
"ג´אטוֹ", אמר לורד אוטורי כשהבחין במבטים שלי. הוא צחק וטפח על הנדן השחור והמהוה. "היא לבושה בבגדי מסע, כמוני. בבית שנינו לבושים בצורה אלגנטית יותר!"
"ג´אטו", חזרתי אחריו בקול חרישי. חרב הנחש, שהצילה את חיי כשקיפחה חיי אחרים.
יצאנו מהאכסניה והמשכנו במסע. חלפנו ליד המעיינות החמים נודפי ריח הגופרית של הינודה והעפלנו במעלה הר נוסף. שדות האורז התחלפו במטעי במבוק שנראו כמו אלה שהקיפו את הכפר שלי, ואלה התחלפו במטעי ערמונים וביער של עצי אדר וארז. היער העלה אדים מחום השמש, אף שבשל עציו הצפופים, קרני שמש מועטות בלבד הצליחו לחדור אליו. פעמיים חמקו נחשים על השביל שעליו הלכנו, הקטן שבהם היה אפעה שחור והשני, גדול יותר, היה בצבע התה. הוא התגלגל כמו לולאה וזינק אל בין השיחים, כאילו ידע שג´אטו עלולה לערוף את ראשו. הצרצרים צירצרו בקולי קולות והמינמין נאנחו בחדגוניות טורדנית.
על אף החום הכבד צעדנו בקצב מהיר. לפעמים היה לורד אוטורי משיג אותי, ואני הייתי פוסע בשביל כאילו אני הולך לבדי ושומע רק את צליל פסיעותיו לפני, ואז הייתי משיג אותו כשהיה מגיע לרכס ועומד ומשקיף על הנוף ההררי, שמעבר לו השתרעו עוד ועוד הרים, מוקפים כולם ביער העבות.
נראה שהוא מכיר את דרכו בארץ הפרא הזאת. הלכנו במשך ימים ארוכים וישנו שעות ספורות בלילות, לעתים בבית חווה מבודד, לעתים בבקתה הררית נטושה. פרט לאנשים שהיו במקומות בהם עצרנו, פגשנו אנשים ספורים בשבילים הנידחים: חוטב עצים בודד, שתי נערות שליקטו פטריות וברחו כשראו אותנו, נזיר בדרכו למקדש מרוחק. אחרי ימים אחדים חצינו את הרכס הגבוה ביותר באזור. עדיין היו לפנינו גבעות תלולות, אבל עכשיו ירדנו לעתים קרובות יותר. הים הופיע לנגד עינינו, תחילה כנצנוץ מרוחק ואחר כך כרצועת משי רחבה שבה בלטו איים שנראו כהרים שטבעו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הים, ולא הייתי מסוגל להסיר ממנו את עיני. לפעמים הוא נראה כמו חומה גבוהה שעומדת ליפול על היבשה.
כף ידי הימנית החלימה באטיות, ועל פניה נותרה צלקת כסופה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפילו עושר ומעמד אינם יכולים להציל אדם מגורלו
|
|
|
|
|
|
|
הכפרים הלכו וגדלו, עד שלילה אחד עצרנו במקום שהיה ככל הנראה עיירה לכל דבר. העיירה היתה על הדרך הראשית שהובילה מאינויאמה לחוף, והיו בה אכסניות ומסעדות רבות. היינו עדיין באזור השליטה של הטוהאן, ובכל מקום ראינו את סמל עלה האלון המשולש שבגללו חששתי לצאת לרחובות. למרות זאת הרגשתי שהאנשים באכסניה הכירו את לורד אוטורי. הכבוד הרגיל שהבריות חלקו לו היה מהול במשהו עמוק יותר, באיזו נאמנות רבת-שנים שהיו חייבים להסתיר. הם התייחסו אלי בחיבה, אף שלא דיברתי איתם. במשך ימים ארוכים לא דיברתי, אפילו לא עם לורד אוטורי. לא נראה שזה מטריד אותו במיוחד. הוא עצמו היה שתקן ונהג לשקוע בהרהורים, אבל אחת לכמה זמן הייתי מגניב אליו מבט ורואה שהוא בוחן אותי כשעל פניו ארשת שאולי הביעה רחמים. נראה היה שהוא עומד לשוחח איתי, אבל אז היה נאנח ואומר, "לא משנה, לא משנה, אין מה לעשות".
המשרתים לא הפסיקו לרכל, ונהניתי להקשיב להם. הם גילו עניין רב באישה שהגיעה בלילה הקודם ונשארה ללון לילה נוסף. היא נסעה לבדה לאינויאמה, ככל הנראה לפגישה עם לורד אידה בכבודו ובעצמו, עם משרתיה, כמובן, אבל ללא בעל, אח או אב. היא היתה יפת תואר, אם כי מבוגרת למדי, בת שלושים לפחות, נחמדה מאוד, אדיבה ומנומסת לכולם, אבל נסעה לבדה! איזו תעלומה! הטבח טען שהיא התאלמנה לאחרונה, ושהיא נוסעת לפגוש את בנה בעיר הבירה, אבל המשרתת הראשית אמרה שלאישה אין ילדים, ושהיא מעולם לא נישאה, ואז סיפר נער האורווה, בשעה שזלל במרץ את ארוחת הערב, ששמע מנושאי האפריון שיש לה שני ילדים, בן אחד שמת ובת אחת שהיא בת ערובה באינויאמה.
המשרתות נאנחו ומילמלו שאפילו עושר ומעמד אינם יכולים להציל אדם מגורלו, ונער האורווה אמר, "לפחות הילדה שלה חיה, כי היא מבית מארוּיָאמָה, ואצלם הירושה עוברת לנשים".
האמירה הזאת עוררה בנוכחים רטט של הפתעה והבנה וסקרנות מחודשת בנוגע לליידי מארויאמה, שהיתה הבעלים של נחלתה, ההון היחיד שעובר בירושה רק לבנות ולא לבנים.
"לא פלא שהיא מעיזה לנסוע לבד," אמר הטבח.
בעקבות ההצלחה שנחל המשיך נער האורווה ואמר, "אבל זה פוגע בלורד אידה. הוא רוצה להשתלט על האדמות שלה בכוח או, לפי מה שאומרים, על ידי נישואים איתה".
הטבח העניק לו חבטה הגונה באוזן. "תשמור על הפה שלך! אף פעם אי אפשר לדעת מי מקשיב!"
"אנחנו היינו פעם אוטורי, ואנחנו נחזור להיות אוטורי," מילמל הנער.
המשרתת הראשית ראתה שאני עומד בפתח המטבח וסימנה לי בידה להיכנס. "לאן אתם הולכים? בטח הגעתם ממקום רחוק!"
חייכתי וניענעתי בראשי. אחת המשרתות, שהיתה בדרכה לחדרי האורחים, טפחה על זרועי ואמרה, "הוא לא מדבר. נורא חבל, נכון?"
"מה קרה?" שאל הטבח. "מישהו מילא לך את הפה באבק?"
הם המשיכו להקניט אותי כך, אבל ברוח טובה. המשרתת חזרה ובעקבותיה אדם ששיערתי שהוא אחד המשרתים של מארויאמה. על המקטורן שלו היה רקום סמל ההר מוקף בעיגול. להפתעתי, הוא פנה אלי בשפה מנומסת. "גברתי רוצה לדבר איתך".
לא הייתי בטוח אם כדאי לי ללכת איתו, אבל היו לו פנים של אדם הגון, והייתי סקרן לראות את האישה המסתורית. הלכתי בעקבותיו בפרוזדורים, יצאנו לחצר וחצינו אותה. הוא עלה למרפסת וכרע ברך לפני הדלת. הוא דיבר בקיצור, פנה לעברי והחווה לי להיכנס לחדר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הם דיברו בנימוס מופלג, כאילו היו זרים
|
|
|
|
|
|
|
העפתי בה מבט חטוף, צנחתי על ברכי והצמדתי את מצחי לרצפה. הייתי משוכנע שאני נמצא בנוכחות נסיכה. שערה היה משיי ושחור והגיע עד לרצפה. עורה היה צח כשלג. היא לבשה גלימות בגוני קרם, שנהב ופנינה, שעליהן רקומים פרחי אדמונית ורודים ואדומים. היא הקרינה שלווה שגרמה לי לחשוב על הברֵכות העמוקות בהרים ואז, פתאום, על הפלדה המחושלת של ג´אטו, חרב הנחש.
"סיפרו לי שאתה לא מדבר", אמרה, וקולה היה שקט וצלול כמים.
חשתי את החמלה שבמבטה ופני האדימו.
"אתה יכול לדבר איתי," המשיכה. היא הושיטה את ידה, אחזה בידי וציירה באצבעה את הסמל של הנסתרים על כף ידי. זעזוע עבר בי, כאילו צרב אותי סרפד. לא יכולתי שלא למשוך את כף ידי מידה.
"ספר לי מה ראית," אמרה, וקולה היה עדיין רך אבל עיקש. כשלא עניתי, היא לחשה, "זה היה אידה סאדאמו, נכון?"
הבטתי בה כמעט נגד רצוני. היא חייכה, אבל ללא שמחה.
"ואתה מהנסתרים", הוסיפה.
לורד אוטורי הזהיר אותי שלא לספר על עצמי. חשבתי שקברתי את האני הקודם יחד עם שמי, טומאסו. אבל הייתי חסר אונים מול האישה הזאת. כבר עמדתי להנהן כששמעתי מהחצר את פסיעותיו של לורד אוטורי. קלטתי שאני מזהה אותו על פי צעדיו, וידעתי שבעקבותיו צועדת אישה, וגם האיש שדיבר איתי. ואז התחוור לי שאם אני מקשיב בתשומת לב, אני מסוגל לשמוע את כל מה שקורה באכסניה סביבי. שמעתי את נער האורווה קם ממקומו ויוצא מהמטבח, שמעתי את המשרתות מרכלות וזיהיתי אותן לפי קולותיהן. השמיעה החדה, שהלכה והתחדדה מרגע שהפסקתי לדבר, חזרה אלי עכשיו בשטף של צלילים. זה היה כמעט בלתי נסבל, והרגשתי כמי שסובל מקדחת קשה. תהיתי אם האישה שיושבת מולי היא מכשפה, ואם היא כישפה אותי. לא העזתי לשקר לה, אבל לא הייתי מסוגל לדבר.
האישה שנכנסה לחדר הצילה אותי. היא כרעה ברך לפני ליידי מארויאמה ואמרה בקול שקט, "הלורד מחפש את הילד".
"תבקשי ממנו להיכנס", ענתה גברתה. "ועוד דבר, סאצ´יאֶה. תוכלי בבקשה להביא את כלי התה?"
לורד אוטורי נכנס לחדר, והוא וליידי מארויאמה קדו זה בפני זה קידות עמוקות של כבוד. הם דיברו בנימוס מופלג, כאילו היו זרים, ולמרות זאת הרגשתי שהם מכירים היטב זה את זה. שררה ביניהם מתיחות שמאוחר יותר הבנתי מה גרם לה, אך באותה שעה רק הגבירה את המבוכה שלי.
"המשרתות סיפרו לי על הנער שהבאת איתך", אמרה. "רציתי לראות אותו במו עיני".
"כן, אני לוקח אותו להאגי. הוא היחיד ששרד בטבח. לא רציתי להשאיר אותו לסאדאמו." נראה שהוא לא מעוניין לדבר עוד, אבל אחרי שתיקה קצרה הוסיף, "נתתי לו את השם טקאו".
היא חייכה למשמע הדברים, חיוך אמיתי. "אני שמחה," אמרה. "הוא מקרין משהו מיוחד".
"באמת? ככה חשבתי גם אני".
סאצ´יאֶה חזרה עם מגש, קנקן תה וקערית. ראיתי את הכלים בבירור כשהיא הניחה אותם על המחצלת, ממש מול עיני. הזיגוג של הקערה אצר בתוכו את צבעו הירוק של היער ואת כחול השמים.
"יום אחד תבוא למארויאמה, לבית התה של סבתי", אמרה הליידי. "ושם נוכל לערוך את הטקס כפי שראוי לערוך אותו. אבל בינתיים עלינו לעשות כמיטב יכולתנו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עליתי למרפסת בפסיעות חרישיות
|
|
|
|
|
|
|
היא מזגה את המים הרותחים, וריח מר-מתוק עלה מהקערית. "אתה יכול להזדקף, טקאו", אמרה.
היא עירבבה במהירות את התה שעל פניו הופיע קצף ירקרק והעבירה את הקערית ללורד אוטורי. הוא נטל אותה בשתי ידיו, סובב אותה שלוש פעמים, לגם ממנה, מחה באגודלו את שפתה והחזיר לה אותה כשהוא קד קידה. היא מילאה שוב את הקערית והעבירה לי אותה. חזרתי בקפידה על פעולותיו של הלורד, הרמתי אותה אל שפתי ולגמתי את הנוזל המוקצף. טעמו היה מריר, אבל הוא החזיר את הצלילות לראשי וייצב אותי מעט. במינו לא היו לנו דברים כאלה: שם הכנו תה מענפים ומעשבים הרריים.
מחיתי את שולי הקערית שבהם נגעו שפתי והחזרתי אותה לליידי מארויאמה כשאני קד קידה מגושמת. חששתי שלורד אוטורי ישים לב ויתבייש בי, אבל כשהצצתי בפניו ראיתי שמבטו נעוץ בגבירה.
עכשיו הגיע תורה ללגום מהתה. ישבנו לנו בדממה. בחדר שררה תחושה של משהו מקודש, כאילו זה עתה השתתפנו בסעודה טקסית של הנסתרים. הוצפתי בגל געגועים לביתי, למשפחתי ולחיי הקודמים, אבל אף שעיני צרבו, כבשתי את הבכי שאיים לפרוץ. אני אלמד לשאת את הסבל שלי.
בכף ידי עדיין חשתי את מגע אצבעותיה של ליידי מארויאמה.
האכסניה היתה גדולה ומפוארת בהרבה מכל אלה שלנו בהן במהלך המסע החפוז בהרים, והאוכל שהוגש לנו באותו לילה היה שונה מכל מה שטעמתי בחיי. אכלנו צלופחים ברוטב חריף ודגים מתוקים שנלכדו בנחלים מקומיים ומנות אורז רבות, אורז לבן בהרבה מזה שהיה במינו, שם הוא נחשב למותרות, וזכינו לאכול אותו פעמים בודדות בשנה. לראשונה בחיי שתיתי יין אורז. לורד אוטורי היה במצב רוח מרומם - "מרחף", כפי שאמי נהגה לומר - השתקנות והקדרות שלו התפוגגו, והיין הפעיל את קסמו העליז גם עלי.
אחרי שסיימנו לאכול, הוא אמר לי ללכת לישון: הוא התכוון לצאת לטייל קצת עד שהצלילות תחזור לראשו. המשרתות באו והציעו את המיטות. השתרעתי על המזרן והאזנתי לצלילי הלילה. הצלופח, או היין, גרמו לי לחוסר מנוחה, ושמעתי יותר מדי. אפילו הקולות המרוחקים ביותר הפריעו לי להירדם. מדי פעם שמעתי את נביחות כלבי העיירה: האחד התחיל, והאחרים הצטרפו. אחרי זמן מה הרגשתי שאני יכול לזהות כל אחד מהם לפי הנביחה המיוחדת שלו. חשבתי על הכלבים, על האופן שבו אוזניהם זזות כשהם ישנים ועל העובדה שרק רעשים מסוימים מטרידים אותם. אצטרך ללמוד להיות כמוהם, אחרת לעולם לא אצליח לישון.
כששמעתי את פעמוני המקדש מצלצלים בחצות, קמתי מהמזרן ויצאתי לשירותים. צליל השתן שלי נשמע כמו מפל. שטפתי את ידַי בבאר המים שבחצר, עמדתי לרגע והקשבתי.
הלילה היה חמים ושקט, ובשמים נראה ירח מלא של אמצע החודש השמיני. באכסניה שררה דומייה: כולם ישנו במיטותיהם. מהנהר ומשדות האורז נשמעו קרקורי הצפרדעים, ופעם או פעמיים שמעתי את קריאת הינשוף. עליתי למרפסת בפסיעות חרישיות ואז שמעתי את קולו של לורד אוטורי. לרגע חשבתי שהוא חזר לחדר ושהוא מדבר אלי, אבל אז ענה לו קול נשי. זו היתה ליידי מארויאמה.
ידעתי שאסור לי להקשיב. הם שוחחו בלחש, ורק אני הייתי מסוגל לשמוע מה הם אומרים. נכנסתי לחדר, סגרתי את דלת ההזזה, השתרעתי על המזרן וניסיתי להירדם. אבל לאוזני היתה משיכה לצלילים, משיכה שלא יכולתי להתכחש לה, וכל מילה שנאמרה הגיעה אליהן בבהירות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנזירים התיזו מים במגוריהם שבמקדש
|
|
|
|
|
|
|
הם דיברו על אהבתם זה לזה, על פגישותיהם הספורות, על התוכניות שלהם לעתיד. מרבית הדברים שאמרו היו קצרים וזהירים, ואת רובם לא הבנתי באותו זמן. התגלה לי שליידי מארויאמה נמצאת בדרכה לעיר הבירה, שם היא עומדת לפגוש את בתה, ושהיא חוששת שאידה שוב יפעיל עליה לחץ להינשא לו. אשתו של אידה לא היתה בקו הבריאות, ולא ירחק היום, כך סברו, שתמות. בנם היחיד, אף הוא חולני, לא מילא את הציפיות שאביו תלה בו.
"את לא תתחתני עם אף אחד, רק איתי", הוא לחש, והיא ענתה, "רק את זה אני רוצה. אתה הרי יודע". ואז הוא נשבע לה שלעולם לא יישא אישה ולא ישכב עם אישה, אלא אך ורק איתה, והוא רמז על תוכנית מסוימת, אבל לא פירט מהי. שמעתי את שמי מוזכר, והבנתי שאני קשור איכשהו לתוכנית. נודע לי על יריבות רבת-שנים בינו לבין אידה, שהחלה עוד בימי קרב יאגהארה.
"אנחנו נמות באותו יום", אמר. "אני לא מסוגל לחיות בעולם שבו אין לך חלק".
ואז הפכו הלחישות לקולות אחרים, לקולות של תשוקה בין גבר לאישה. הכנסתי שתי אצבעות לתוך אוזני. ידעתי מהי תשוקה, וידעתי איך לספק אותה בחברת נערים אחרים בכפר או בחברת נשים בבית בושת, אבל לא ידעתי דבר על אהבה. נשבעתי לעצמי לא לדבר לעולם על הדברים ששמעתי. אני אצפין את הסודות האלה באותה הזהירות שבה הנסתרים שומרים את סודותיהם. חשתי הכרת תודה על כך שאיבדתי את כושר הדיבור.
את הגבירה לא ראיתי עוד. עזבנו למחרת בשעת בוקר מוקדמת, כשעה אחרי הזריחה. בחוץ כבר היה חמים; הנזירים התיזו מים במגוריהם שבמקדש, ובאוויר עמד ריח של אבק. לפני שעזבנו, הביאו לנו המשרתות באכסניה תה, אורז ומרק, ואחת מהן הבליעה פיהוק בזמן שערכה לפני את כלי האוכל ואחר כך התנצלה וצחקה. זו היתה אותה נערה שטפחה על זרועי יום קודם לכן, וכשעזבנו היא יצאה לחצר וקראה, "שיהיה בהצלחה, לורד קטן! מסע מוצלח! אל תשכח אותנו!"
קיוויתי שנישאר יום ולילה נוספים באכסניה. הלורד צחק על כך והקניט אותי, באומרו שהוא יהיה חייב להגן עלי מפני הבנות בהאגי. ידעתי שהוא כמעט לא ישן בלילה, אבל מצב רוחו היה מרומם. הוא צעד בדרך המלך במרץ רב מהרגיל. חשבתי שנלך ליאמאגאטה בדרך הדואר, אבל במקום זאת חצינו את העיירה, כשהלכנו לאורכו של נחל קטן יותר מהנהר הרחב שזרם לאורך הדרך הראשית. חצינו אותו במקום שבו הזרם עבר בין צוקים גדולים והיה צר ומהיר, והתחלנו שוב לטפס על צלע של הר.
לקחנו איתנו מצרכי מזון שיספיקו ליום אחד, כי אחרי שעברנו את הכפרים הקטנים הפזורים לאורך הנחל, לא ראינו עוד נפש חיה. השביל היה צר ומבודד, והעלייה תלולה. כשהגענו לפסגה, עצרנו ואכלנו. היתה זו שעת בין ערביים, והשמש הטילה צללים מלוכסנים על המישור שלמרגלותינו. מעבר למישור, מזרחה, השתרעו רכסי הרים רבים בגוני כחול כהה ואפרפר.
"שם נמצאת עיר הבירה", אמר לורד אוטורי כשראה לאן אני מסתכל.
חשבתי שהוא מתכוון לאינויאמה, ופני הביעו תמיהה.
הוא הבין והוסיף, "אני מתכוון לבירה האמיתית, של הארץ כולה, למשכנו של הקיסר. הרבה מעבר לרכס ההרים האחרון. אינויאמה נמצאת מדרום-מזרח לנו". הוא הצביע לאחור, לכיוון שממנו הגענו. "וכיוון שאנחנו כל כך רחוקים מעיר הבירה, והקיסר כל כך חלש, לורדים כמו אידה יכולים לעשות מה שמתחשק להם". מצב הרוח שלו שוב הפך קודר. "וכאן לרגלינו התרחשה התבוסה הקשה ביותר של שבט אוטורי, שבה אבא שלי נהרג. זו יָאֶגָהָארָה. שבט נוֹגוּצ´י בגד באוטורי, והעביר את נאמנותו לאידה. יותר מעשרת אלפים איש נהרגו" הוא הביט בי ואמר, "אני יודע איך מרגיש אדם שרואה את הקרובים לו נהרגים. לא הייתי מבוגר ממך בהרבה".
בהיתי במישור רחב הידיים והריק. לא הצלחתי לדמיין את הקרב. חשבתי על דמם של עשרת אלפים בני אדם שנספג באדמת יאגהארה. באובך הלח הלכה השמש והאדימה, כאילו ינקה את הדם מהאדמה. תחתינו דאו דיות וקול הצווחות שלהן נישא באוויר.
"אני לא רוצה ללכת ליאמאגאטה," אמר לורד אוטורי כשהתחלנו לרדת בשביל. "גם כי אני מוכר שם מאוד, וגם מסיבות אחרות. יום אחד אספר לך עליהן. אבל זה אומר שהלילה נצטרך לישון בחוץ, על העשב, מפני שאין עיר אחרת בסביבה הקרובה. אנחנו נחצה את גבול המחוז בשביל סודי שאני מכיר, ואז ניכנס לשטחי האוטורי, הרחק מהישג ידו של סאדאמו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רעד עבר בי באוויר הלילה הקריר והלח
|
|
|
|
|
|
|
לא רציתי לבלות את הלילה במישור המבודד. פחדתי מעשרת אלפי רוחות הרפאים ומהמפלצות והשדים ששכנו ביער שהקיף אותו. פכפוך מעיין קרוב נשמע לי כקולה של רוח המים, ובכל פעם ששועל יילל או ינשוף קרא, התעוררתי כשלבי פועם בפראות. באחת הפעמים רעדה האדמה עצמה, כמו עברה בה חלחלה קלה, גרמה לענפי העצים לרשרש והפילה אבנים במרחקים. היה נדמה לי שאני שומע את קולות המתים הקוראים לנקמה וניסיתי להתפלל, אבל כל מה שיכולתי לחוש בתוכי היה ריקנות עצומה. האל הסודי, שהנסתרים סוגדים לו, התפוגג עם משפחתי. עכשיו, כשהייתי רחוק מהם, לא יכולתי ליצור איתו קשר.
לידי ישן לורד אוטורי בשלווה גמורה, כמו היה בחדר האורחים של אכסניה משובחת. ולמרות זאת ידעתי שהוא, עוד יותר ממני, חייב להיות מודע לתובענותם של המתים. הירהרתי בחשש בעולם שאליו אני עומד להיכנס - עולם שלא ידעתי עליו דבר, עולם השבטים, שבו יש כללים ברורים וחוקים נוקשים. עמדתי להיכנס אליו בגלל גחמה של הלורד הזה, שחרבו ערפה את ראשו של אדם לנגד עיני, שהיה פשוטו כמשמעו הבעלים שלי. רעד עבר בי באוויר הלילה הקריר והלח.
קמנו לפני הזריחה, ובשעה שהשמים הלכו והאפירו חצינו את הנהר שסימן את גבול מחוז אוטורי.
אחרי יאגהארה השתרע שטחו של שבט אוטורי, שבעבר שלט בכל הארץ התיכונה, אך נהדף לאחור על ידי שבט טוהאן, ועתה שלט ברצועת קרקע צרה שהשתרעה בין רכס ההרים האחרון לבין הים הצפוני. בדרך הראשית היה מחסום שאיישו אנשיו של אידה, אבל באזור שבו הלכנו היו מקומות רבים שבהם היה אפשר לחצות את הגבול באין רואה, ומרבית האיכרים והחקלאים עדיין ראו עצמם בני אוטורי, ולא הפגינו חיבה יתרה לאנשי הטוהאן. לורד אוטורי סיפר לי על כל זה בזמן שצעדנו באותו יום, כשהים מימיננו. הוא גם סיפר לי על האזור עצמו, פירט את השיטות החקלאיות השונות והצביע על תעלות ההשקיה שנבנו, על הרשתות שארגו הדייגים ועל האופן שבו הפיקו מלח מהים. הוא התעניין בכל דבר, והיה בעל ידע רב. אט-אט הפך השביל לדרך, שנעשתה הומה יותר ויותר. עכשיו הלכו לצדנו איכרים בדרכם לשוק בכפר סמוך ונשאו בטטות וירקות טריים, ביצים ופטריות מיובשות, שורשי לוטוס ובמבוק. עצרנו בשוק וקנינו סנדלי קש חדשים, מפני שהסנדלים שלרגלינו כבר התבלו לגמרי.
באותו לילה, כשהגענו לאכסניה, הכירו כל הנוכחים את לורד אוטורי. הם יצאו לחצר בריצה, קיבלו את פנינו בקריאות שמחה והשתטחו לרגליו בקידות של כבוד. קיבלנו את החדר הטוב ביותר, ובארוחת הערב הופיעו על שולחננו בזו אחר זו מנות של תבשילים נפלאים. נראה היה שמתחוללת בו תמורה של ממש לנגד עיני. מובן שידעתי שהוא בן אצולה ושייך למעמד הלוחמים, אבל עדיין לא ידעתי בדיוק מי הוא, ואיזה תפקיד הוא ממלא בהיררכיה השבטית. אבל בהדרגה למדתי על מעמדו הרם, ונעשיתי עוד יותר ביישן במחיצתו. הרגשתי שכולם מגניבים אלי מבטים, תוהים מה אני עושה כאן ורוצים לחבוט חבטה הגונה באוזני ולהעיף אותי לכל הרוחות.
בבוקר המחרת הוא לבש בגדים שהיו ראויים למעמדו; חיכו לנו סוסים וארבעה או חמישה נושאי כלים. על פניהם עלו חיוכים קלים כשראו שאיני מבין דבר בסוסים, והם נראו מופתעים כשלורד אוטורי הורה לאחד מהם להרכיב אותי מאחוריו, אף שלא העזו לומר מילה. בדרך הם ניסו לדובב אותי - הם שאלו מאיפה אני ומה שמי - אבל כשגילו שאני אילם, החליטו שאני מטומטם וגם חירש. הם דיברו אלי בקולות רמים ובמילים פשוטות והשתמשו בשפת הסימנים.
לא נהניתי במיוחד לרכוב על סוס מאחורי גבו של מישהו. הפעם היחידה בחיי שבה התקרבתי לסוס היתה בתקרית עם אידה, וחשבתי שכל הסוסים ינטרו לי טינה כי הכאבתי לאחד מהם. לא הפסקתי לתהות מה אעשה כשאגיע להאגי. שיערתי שיטילו עלי להיות משרת, בגן או באורווה. אבל התברר שללורד אוטורי היו תוכניות אחרות בשבילי.
בצהרי היום השלישי מאז כניסתנו למישור יאגהארה, הגענו לעיר האגי, עיר המבצר של שבט אוטורי. היא נבנתה על אי שהיה מוקף שני נהרות וים. מקצה היבשת ועד לעיר עצמה נמתח גשר האבן הארוך ביותר שראיתי מימי. היו בו ארבע קשתות, שביניהן זרמו גלי הגאות, וקירותיו היו מאבנים מסותתות בדייקנות. הייתי משוכנע שהוא נוצר באמצעות מעשה כשפים, וכשהסוסים עלו עליו, נעצמו עיני מאליהן. שאגת הנהר רעמה באוזני, אך מבעד לשאגה שמעתי עוד משהו - מעין יבבה חלושה שגרמה לי לרעוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קולות החיים החרישו את קולות המתים
|
|
|
|
|
|
|
כשהגענו למרכז הגשר, קרא לי לורד אוטורי. החלקתי מגבו של הסוס וניגשתי למקום שבו עצר. במעקה הגשר נקבע סלע גדול, ועליו היו חקוקים סימנים.
"טקאו, אתה יודע לקרוא?"
הנדתי את ראשי לשלילה.
"דווקא חבל. אתה תהיה חייב ללמוד!" הוא צחק. "וגם לסבול מהמורה שלך! אתה עוד תצטער שנאלצת לעזוב את חיי הפרא בהרים".
הוא הקריא בקול רם, "שבט אוטורי מקבל בברכה את הישרים והנאמנים. ייזהרו לנפשותיהם הנוכלים והבוגדים". תחת הכיתוב היה חקוק סמל האנפה.
הלכתי לצד סוסו עד קצה הגשר. "הסתת נקבר מתחת לסלע בעודו בחיים", ציין לורד אוטורי כלאחר יד, "כדי שלעולם לא יבנה גשר שיאפיל על הגשר הזה, וכדי שיוכל לשמור על פרי עבודתו לנצח נצחים. בלילות אפשר לשמוע את הרוח שלו מדברת אל הנהר".
לא רק בלילות. המחשבה על הרוח העגומה הכלואה מתחת ליצירה היפהפייה שלה הקפיאה את הדם בעורקי, אבל אז כבר הגענו אל העיר עצמה, וקולות החיים החרישו את קולות המתים.
האגי היתה העיר הראשונה שהייתי בה מעודי, והיא נראתה ענקית ומבלבלת להחריד. ראשי צילצל בשלל קולות: קריאות תגרני הרחוב, נקישות הנולים מהבתים הצרים, החבטות החדות של סתתי האבן, הצרימה החורקת של המסורים וצלילים רבים שמעודי לא שמעתי ולא הצלחתי לזהות. רחוב אחד היה מלא קדרים, וריח החימר ותנורי השרפה צבט את נחירי. מעולם לא ראיתי את האובניים של הקדרים, וגם לא שמעתי את שאגת הלהבות בתנור. ותחת כל הקולות והרעשים האחרים נשמעו פטפוטים, קריאות, קללות וצחוק של אנשים, בדיוק כפי שמאחורי הריחות והניחוחות שררה הצחנה התמידית של האשפה שייצרו.
מעל הבתים התנשאה הטירה, שנבנתה בגבה לים. לרגע חשבתי שפנינו מועדות אליה, ולבי פירפר בחשש, מפני שהיא נראתה קודרת ומאיימת, אבל פנינו מזרחה והמשכנו לאורך נהר נישיגָאוָוה אל המקום שבו נפגש עם נהר הִיגאשיגָאוָוה. משמאלנו השתרע אזור של רחובות ותעלות מתפתלים, שבו חומות מקורות ברעפים הקיפו מבנים גדולים רבים, שהיה אפשר לראותם מבעד לעצים.
השמש נעלמה מאחורי עננים כהים, ובאוויר נישא ריח של גשם. הסוסים, שחשו את קרבת הבית, האיצו את צעדיהם. בסוף הרחוב ניצב שער רחב ופתוח. כשהגענו אליו, יצאו השומרים מבקתת השמירה שלצדו וכרעו על ברכיהם בראשים מושפלים.
סוסו של לורד אוטורי הרכין את ראשו וחיכך אותו בגסות בגופי. הוא צהל, וסוס אחר ענה לו בצהלה מהאורווה. אחזתי במושכות, ולורד אוטורי ירד מהסוס. נושאי הכלים לקחו את הסוסים והוליכו אותם לאורווה.
הוא חצה את הגן והתקרב אל הבית. עמדתי לרגע והיססתי. לא ידעתי אם ללכת איתו או בעקבות נושאי הכלים, אבל הוא הסתובב, קרא בשמי וסימן לי להתקרב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תחממו מים לאמבטיה ותמצאו לו בגדים
|
|
|
|
|
|
|
בשונה מהצמחייה הפראית והסבוכה שהכרתי בהרים, הגן היה מלא עצים ושיחים שזכו כל אחד למקום משלו, והיו מטופחים ומבויתים. למרות זאת, מדי פעם היה נדמה לי שאני קולט הבזק של נוף הררי, שהועתק לכאן בזעיר אנפין.
הגן היה גם מלא צלילים - צלילי מים הזורמים על אבנים וניגרים מצינורות. עצרנו ליד באר ושטפנו את ידינו, והמים טיפטפו בקול צלצול כמו פעמונים, כאילו היו מכושפים.
המשרתים כבר המתינו על המרפסת לקבל את פני אדונם. הייתי מופתע ממספרם המועט, אבל מאוחר יותר גיליתי שלורד אוטורי חי בפשטות רבה. היו שם שלוש נערות צעירות, אישה מבוגרת וגבר בן חמישים לערך. אחרי שהנערות השתחוו והלכו לדרכן, הגבר והאישה המבוגרים לטשו בי, כמעט בגלוי, מבטים נדהמים.
"הוא כל כך דומה ל...!" לחשה האישה.
"ממש מוזר!" הסכים האיש ונד בראשו.
לורד אוטורי חייך כשחלץ את סנדליו ונכנס לבית. "פגשתי אותו בחושך. רק למחרת בבוקר ראיתי אותו. דמיון חלקי".
"לא, זה הרבה יותר מזה", אמרה האישה והובילה אותי לבית. "הוא דומה לו כמו שתי טיפות מים." האיש בא בעקבותינו, נעץ בי מבט והידק את שפתיו כמי שבלע מלפפון חמוץ - כאילו חזה שבואי לבית יגרום רק צרות צרורות.
"בכל אופן, קראתי לו טקאו", אמר הלורד מעבר לכתפו. "תחממו מים לאמבטיה ותמצאו לו בגדים".
הזקן גנח בהפתעה.
"טקאו!" קראה האישה. "אבל מה שמך האמיתי?"
כשלא עניתי, אלא רק חייכתי ומשכתי בכתפי, האיש סינן, "הוא מפגר!"
"לא, הוא מדבר מצוין", ענה לו לורד אוטורי בקוצר רוח. "שמעתי אותו. אבל הוא ראה משהו נורא שגרם לו להשתתק. כשהזעזוע יחלוף, הוא יחזור לדבר".
"כמובן," אמרה הזקנה, חייכה והינהנה לעברי. "בוא עם צ´יו. אני אדאג לך".
"תסלח לי, לורד שיגֶרוּ," אמר הזקן בעקשנות - שיערתי ששני אלה הכירו את הלורד מאז היה ילד וגידלו אותו - "אבל מה אתה מתכנן בשבילו? האם למצוא לו עבודה במטבח או בגן? או שילמד מקצוע כלשהו? האם יש לו בכלל מיומנויות?"
"אני מתכוון לאמץ אותו," ענה לורד אוטורי. "איצ´ירוֹ, אתה יכול להתחיל בהליכים כבר מחר".
השתררה שתיקה ארוכה. איצ´ירו נראה המום, אבל הוא בוודאי היה המום פחות ממני. נראה שצ´יו השתדלה שלא לחייך. ואז התחילו שניהם לדבר בבת אחת. היא התנצלה תוך כדי מלמול והניחה לזקן לדבר לפניה.
"זה מאוד בלתי צפוי," אמר בתרעומת. "האם תיכננת את זה לפני שיצאת למסע?"
"לא, זה היה מקרי לגמרי. אתה יודע שהייתי שקוע בצער עמוק אחרי שאחי נהרג, ושחיפשתי לי הקלה במסעות האלה. מצאתי את הנער הזה, ומאותו יום הצער הפך נסבל יותר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ידעתי שילדותי כבר מאחורי
|
|
|
|
|
|
|
צ´יו הצמידה את ידיה זו לזו. "הגורל שלח אותו אליך. ברגע שראיתי אותך, ידעתי שחל בך שינוי, שאיכשהו החלמת. מובן שאיש לא יוכל לעולם להחליף את לורד טָקֶשי..."
טקשי! לורד אוטורי נתן לי שם דומה לשמו של אחיו, והוא יאמץ אותי למשפחתו. הנסתרים מאמינים בלידה מחדש באמצעות מים. אני נולדתי מחדש באמצעות החרב.
"לורד שיגרו, אתה עושה טעות איומה", אמר איצ´ירו בבוטות. "מי הנער הזה? סתם מישהו, ממוצא פשוט... מה יחשבו אנשי השבט? הדודים שלך לעולם לא ירשו את זה. עצם הגשת הבקשה תהיה עלבון".
"תסתכל עליו," אמר לורד אוטורי. "אני לא יודע מי היו הוריו, אבל מישהו בעברו לא היה אדם פשוט. בכל אופן, הצלתי אותו מהטוהאן. אידה רצה להרוג אותו. ומאחר שהצלתי את חייו, הוא שייך לי, ולכן אני חייב לאמץ אותו. כדי להיות בטוח מהטוהאן, הוא חייב לזכות בהגנה של השבט. אני הרגתי מישהו בשבילו, אולי אפילו שניים".
"המחיר הזה גבוה. נקווה שהוא לא יהיה גבוה יותר", סינן איצ´ירו. "מה בדיוק הוא עשה שעורר את זעמו של אידה?"
"הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, זה הכול. אין צורך לדבר על העבר שלו. אנחנו יכולים לומר שהוא קרוב רחוק מצד אמי. תמציא משהו".
"הטוהאן רודפים אחרי הנסתרים", אמר איצ´ירו בחריפות. "תגיד לי שהוא לא אחד מהם".
"וגם אם כן, הוא כבר לא", ענה לורד אוטורי ונאנח. "כל זה כבר מאחורינו. איצ´ירו, חבל על הוויכוח. אני נשבעתי להגן על הנער הזה, ושום דבר לא יגרום לי לשנות את דעתי. וחוץ מזה, אני מחבב אותו מאוד".
"שום דבר טוב לא יֵצא מזה", אמר איצ´ירו.
האיש המבוגר והאיש הצעיר הביטו זה בזה במשך כמה רגעים. לורד אוטורי הניע את ידו במחווה קצרת רוח, ואיצ´ירו השפיל את עיניו וקד באי-רצון. חשבתי לעצמי שמשתלם להיות לורד - לדעת שבסופו של דבר, רצונך תמיד יעשה.
משב רוח פתאומי הרעיד את התריסים, והם חרקו. למשמע קולותיהם שוב הפך העולם הזוי. הרגשתי כאילו קול מדבר בתוך ראשי: זה מה שאתה עתיד להיות. השתוקקתי להחזיר את הזמן לאחור, ליום שבו הלכתי ללקט פטריות בהר - לחזור לחיי הקודמים עם אמי ועם אנשי כפרי. אבל ידעתי שילדותי כבר מאחורי, שהיא הסתיימה, שלעולם לא אוכל לחזור אליה. היה עלי להפוך לגבר ולשאת את כל מה שהגורל יזמן לי בדרכי.
ובעודי שקוע במחשבות הנאצלות האלה, הלכתי בעקבות צ´יו אל בית המרחץ. היה ברור שאין לה מושג בנוגע להחלטה שקיבלתי: היא התייחסה אלי כמו אל ילד, אמרה לי להוריד את בגדי וקירצפה אותי היטב, ורק אז יצאה והשאירה אותי בתוך המים הרותחים.
מאוחר יותר היא חזרה כשבידה חלוק כותנה, ואמרה לי ללבוש אותו. שמעתי בקולה. מה עוד יכולתי לעשות? היא שיפשפה את שערי במגבת, סירקה אותו לאחור וכרכה אותו בפקעת.
"את זה צריך להוריד", אמרה והעבירה את ידה על פני. "הזקן שלך עוד לא ממש התחיל לצמוח. מעניין בן כמה אתה. בן שש-עשרה?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בדיוק התחיל לרדת גשם
|
|
|
|
|
|
|
הינהנתי. היא ניענעה בראשה ונאנחה. "לורד שיגרו מבקש שתאכל איתו", אמרה והוסיפה בקול שקט, "אני מקווה שלא תוסיף צער לחייו".
שיערתי שאיצ´ירו כבר הספיק לשתף אותה בהרהוריו.
הלכתי בעקבותיה לבית והשתדלתי לקלוט ממנו כמה שיותר. החושך כבר כמעט ירד; מנורות שניצבו על כני ברזל הטילו הילות כתומות על פינות החדרים, אך האור לא הספיק כדי לראות היטב. צ´יו הובילה אותי לגרם מדרגות בפינת חדר המגורים הראשי. מעולם לא ראיתי גרם מדרגות לפני כן: במינו היו לנו סולמות, אבל לאיש לא היה גרם מדרגות של ממש. העץ היה כהה וממורק מאוד - עץ אלון, כך שיערתי - וכל אחת מהמדרגות הפיקה צליל זעיר כשדרכתי עליה. גם גרם המדרגות נראה לי מעשה ידי קוסם, וחשבתי שאני יכול לשמוע בו את הקול של יוצרו.
החדר היה ריק, דלתות ההזזה הדקיקות היו פתוחות, והיה אפשר לראות דרכן את הגן. בדיוק התחיל לרדת גשם. צ´יו קדה לעברי - שמתי לב שהקידה לא היתה עמוקה - ושוב ירדה במדרגות. האזנתי לקול צעדיה, ושמעתי אותה מדברת אל המשרתות במטבח.
חשבתי שזה החדר היפה ביותר שראיתי מימי. מאז הייתי פעמים רבות בטירות, בארמונות ובבתי אצילים, אך אף לא אחד מהם השתווה לאופן שבו נראה החדר בקומה השנייה בביתו של לורד אוטורי באותו ערב בשלהי החודש השמיני, בזמן שהגשם טיפטף ברכות בגן שבחוץ. בירכתי החדר התנשא מהרצפה עמוד ענק, גזע של ארז בודד שהגיע לתקרה. גם קורות התקרה היו מעץ ארז, וצבען הרך, החום-אדמדם התבלט על רקע הקירות שנצבעו בצבע לבנבן. המחצלות הדהויות היו בגוון זהב רך, ובשוליהן היו תפורות רצועות רחבות של אריג כחול כהה שבו נרקמו בחוט לבן אנפות, הסמל של שבט אוטורי.
בגומחה בחדר היה תלוי קלף ועליו ציור של ציפור. היא היתה דומה ללוכד הזבובים מהיער שלי שכנפיו לבנות-ירוקות. היא היתה מציאותית עד כדי כך, שממש ציפיתי שתעוף לדרכה. הדהים אותי שצייר דגול מכיר טוב כל כך את הציפורים האלמוניות של היער.
שמעתי צעדים בקומה שמתחתי, התיישבתי בזריזות על הרצפה ושיכלתי את רגלי. מבעד לחלונות הפתוחים ראיתי אנפה גדולה, אפורה ולבנה, עומדת באחת הברֵכות שבגן. היא נעצה את מקורה במים ושלתה יצור קטן ומתפתל. האנפה נסקה בתנועות כנפיים מלאות חן, עברה מעל החומה ועפה לדרכה.
לורד אוטורי נכנס לחדר, ובעקבותיו שתי משרתות שנשאו מגשי אוכל. הוא הביט בי והינהן. קדתי והצמדתי את מצחי לרצפה. חשבתי שהוא, אוטורי שיגרו, הוא האנפה, ואני הדבר הקטן והמפרכס שהוא לכד כשצלל בהר לתוך עולמי ועף לדרכו.
הגשם הלך והתחזק, וצלילי המים מילאו את הבית והגן. המים זרמו מהמרזבים אל תעלות הניקוז ומהם עברו מברֵכה לברֵכה דרך מפלים קטנים שהשמיעו מגוון של צלילים. הבית שר אלי, ואני התאהבתי בו. רציתי להשתייך אליו. נשבעתי לעשות הכול בשבילו - כל דבר שבעליו ירצה שאעשה.
אחרי שסיימנו לאכול והכלים סולקו, ישבנו ליד החלון בשעה שהלילה הלך והעמיק. באור אחרון של יום הצביע לורד אוטורי אל קצה הגן. הזרם שחצה אותו בשצף קצף עבר דרך פתח בחומה המקורה ברעפים ומשם אל הנהר שמאחוריה. הנהר שאג שאגה מתמשכת ועמוקה, ומימיו הירוקים-אפורים מילאו את הפתח בחומה ונראו כדלת מצוירת.
"טוב לחזור הביתה", הוא אמר בשקט. "אבל בדיוק כפי שהנהר מגיע עד לדלת, כך גם העולם תמיד נמצא שם בחוץ. והעולם הוא המקום שבו עלינו לחיות".
"פסיעות על רצפת הזמיר", ליאן הרן, תרגום: אהוד תגרי, כנרת, 284 עמ'
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
