תרבות NRG - לחץ פיזי הגון

ראשי > תרבות > דינוזאור

לחץ פיזי הגון

יוסי גנוסר המנוח ובני זמנו שכבו בבוץ ובאבק עשרים שנה, מחוץ לאור הזרקורים ולתשואות. לאבי דיכטר זה לא מתאים. קבלו את הכוכב הנולד של הביטחוניזם הישראלי

דפדף בתרבות

רון מיברג
11/6/2005 11:26

שתי התאונות השכיחות ביותר בצלילה הן שיכרון מעמקים ודיקומפרסיה. שיכרון מעמקים, סוג של ורטיגו ואובדן אוריינטציה וכיוון, תוקף את הצולל כאשר הוא מגיע לעומק רב מדי, מאבד עשתונות ונעלם במצולות; דיקומפרסיה תוקפת את הצולל כאשר הוא עולה אל פני המים במהירות גדולה מדי ובלי להשגיח על כללי הציפה האיטית, המעניקה לגוף את פרקי הזמן הדרושים להתרגל להבדלי הלחץ. שתי התאונות הללו נחשבות קטלניות וצוללים רבים שילמו על שגיאות ועבירות על חוקי הבטיחות בחייהם. במהלך שירותו המתוקשר ורב המוניטין, לקה אבי דיכטר, ראש השב"כ היוצא, בשיכרון מעמקים. באורגיית הראיונות חסרת התקדים שבה השתתף עם שחרורו, לקה דיכטר בדיקומפרסיה. נראה שדיכטר שרד את שתי התאונות. הבעיה עם תאונות צלילה, שגם אם אינך מת חלילה, הן גורמות לנזק מתמשך, חלקו בלתי הפיך.

יכול להיות שאף אחד אינו שותף לגעגוע האישי שלי לימים שבהם אסור היה לכתוב ולומר את השם המפורש שב"כ ושמו של העומד בראשו היה חסוי במדרג ההיסטריה, הצנזורה והפאניקה, של זאת המכונה העמימות הגרעינית. במקרה הטוב נקרא השב"כ, ש.ב. הוא היה ארגון אנונימי, חשאי במובן המלא של המילה, ולכן גם התנהל מחוץ לטווח עינה החקרנית של התקשורת. לא רק ששם העומד בראשו נשמר באדיקות בעת כהונתו. גם עם שחרורו ויציאתו לחיים האזרחיים, אסור היה להסגיר

את תפקידו הקודם. יוסף הרמלין ואברהם אחיטוב, נהנו ממטריית חשאיות זמן רב אחרי שסיימו את תפקידם. צילום של אברהם שלום, שוטף את היאכטה שלו במרינה, היה מונח במגרת שולחני, כעורך עיתון, במשך שנים רבות. הייתי מנוע מלהשתמש בו גם כאשר התפוצצה פרשת "קו 300" בקול רעם עז. גם כאשר הכרתי את ג' מהשב"כ בנסיבות אישיות, אסור היה עדיין לקרוא לו יוסי גנוסר. זה היה מוזר, כי רבים, טובים ורעים, ידעו את שמו והכירו אותו. כאשר שרטט רן אדליסט דיוקן של ראש השירות יעקב פרי והכתיר אותו בכינוי החצוצרן, קמה מהומה. אדליסט נתן סימנים רבים מדי במי שרבים ראו אותו פותח שולחנות במסעדות דגים תל-אביביות, מגורמט ומצוחצח.

הימים ההם, המעוררים געגוע גורף וכוללני לרזון הקיומי והתקשורתי שלהם, חלפו ועברו מן העולם. בשנים האחרונות, לפני שהם חותמים על ניירות השחרור הפורמליים מהשירות, עוצרים הראשים, ראשי האגפים והיחידות המבצעיות, לחניית-ביניים בתקשורת. חוזה החשאיות הכמעט נצחי שעליו חתומים אנשי "המוסד", אינו חל כנראה על פורשי השב"כ. לא ברור מדוע. אבל הריבוי ההולך וגדל של היוצאים בתוכניות האירוח בטלוויזיה, מעיד על גישה ליברלית, כמעט מקוממת, של השירות לגמלאיו.

אבל אף אחד מהפורשים לפניו לא יצא לאור בתזזית המגלומנית של דיכטר. בכל העיתונים ובכל הערוצים. בכל העיתונים ביום שישי. ב"יומן" של ערוץ 1, עם גאולה אבן ויואב לימור. ובמהדורת שישי של "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10. ביום שבת הוזמן דיכטר ל"פגוש את העיתונות" עם שלי יחימוביץ' בערוץ 2. יכול להיות שהיו עוד, אבל קרסתי ואיבדתי עניין. בעיקר משום שדיכטר, דובר רהוט, קולח, בעל עברית טובה, שוחה בחומר, חמקמק במידה, חדור בתחושת ערך עצמו, יהיר ונטול היסוסים, דעתן חסר פשרות וזולל קרדיטים חולני, לא הצליח לייצר שש אמירות שונות, חלופיות, מחדשות ומצדיקות את הפטפטת רבת הערוצים שתקפה אותו. למרות המטענים השונים שהביאו אליו מראייניו המגוונים – חייבים להודות שהתקשורת גייסה את התותחים הכבדים – והניסיונות לעקור אותו מהשוחה האדיאולוגית-פרקטית בה נטע את רגליו, עמד דיכטר על שלו. מי אם לא ראש השב"כ היוצא יידע להתגונן מול שיטות חקירה לא מזיקות, שאפילו בטלטול הגון ובשק רווי שתן, אסור להשתמש בהן.


יהיר ונטול היסוסים. דיכטרומאניה


	כמו סרט פורנו קשה


	לא רק יציאתו מעוררת החימה הקונספטואלית, השגויה עניינית וגורמת הנזק התדמיתי לאור של דיכטר, מרגיזה אותי. כבר במהלך הקדנציה שלו, כאשר השב"כ, צה"ל והמציאות הפלשתינאית, עצרו את האינתיפאדה ואת פיגועי התופת הגדולים, החל דיכטר סופח קרדיטים, מחמאות ותהילה. איפה שיוסי גנוסר המנוח ובני זמנו, שכבו בבוץ ובאבק עשרים שנה, מחוץ לאור הזרקורים ולתשואות, בימים שבהם הנחנו להם לעשות ככל העולה על רוחם כדי לשמור עלינו, אבי דיכטר הוא כוכב נולד של הביטחוניזם הישראלי. המידע האוהד על הישגיו זרם לתקשורת בזמן אמת. אמירותיו, דעותיו ועמדותיו של דיכטר זכו לכיסוי שוטף ועקבי. גם כאשר נקט בכסת"ח קלאסיים, כמו דירוג הסכנה הנשקפת לחיי ראש הממשלה במידרוג-דיכטר, הסכנה להר הבית ופוטנציאל הנזק של קיצונים יהודיים מבלי שהחטיבה היהודית בארגון שבראשו עמד תפעל נגדם, לא הצליחה העיתונות לקמט את הזקפה שהזדקרה במכנסי החאקי שלה, נוכח הזכות המחרמנת לכתוב על ראש השב"כ ולהיות אתו בקשר מתמשך. הוא זכה גם לביקורת, אבל בדרך כלל טרם נגמלנו מגישה אוהדת - ולרוב מוצדקת - אל הבחורים הטובים בארגונים הסמי-חשאיים. דיכטר, יותר מקודמיו, רכב על האהדה העיוורת הזאת עד גל הצונאמי של סוף השבוע. מעולם לא ירה ראש ארגון חשאי יוצא מלים רבות כל כך אחרי שנות שתיקה ארוכות כל כך. זה לא ממש טוב ליהודים. וזה בעיקר מביך את מי שמצפים מהתקשורת לגלות מידה ראויה של איפוק ולא להתייחס לפרישתו של הראש כמו אל סרט פורנו קשה. חוץ מראשי ממשלה ובנימין נתניהו, מעטים מסוגלים לנייד את התקשורת לראיין אותם בביתם. אולפן טלוויזיה הוא מקום האירוח הטבעי של מי שבשורתו היא דבריו ולא הריהוט של הסלון שלו ובחירות האמנות התמוהות על קירותיו. אבל כדי לשוות לראיון הממוחזר לעייפה מראה ביתי נינוח בנעלי בית (סניקרס), בחרו הערוצים להגיע אל ביתו של דיכטר באשקלון. הלוקיישן הזה - המראיינים התחלפו על הספות בקצב מסחרר ונראו כילדים נזופים או כאוהדים למרגלותיו של הגורו – הניח לדיכטר לשרבב לדיון את רעייתו ובני משפחתו. זה אולי לגיטימי לשאת תודה למי שסבלו את השנים הקשות במחציתו, אבל אלה מסוג החומרים הקשים לעיכול ממי שזה עתה קם ממארב בטן בשכם. אתה מצפה ממנו להיות לאקוני וחסין יותר. רעייתו אינה שייכת לדיון. גם אם נאלץ לעזוב אותה עם בכירי השב"כ בביתו כדי לחוש ולפגוש את יאסר עראפת בעמאן. לונדון וקירשנבאום הביאו איתם את אלון בן-דוד, הפרשן הביטחוני. זה היה הדבר הקורקטי לעשות למי שרוצה לשמור על שלום בית. לכן הביאה איתה גאולה אבן את יואב לימור. כולם היו מודעים לגיחוך של הסיטואציה הדיכוטמית: כל הערוצים, כל העיתונים, אותו סלון, אותו ג'ינס, אותן שאלות. קירשנבאום, שועל ותיק, ניסה להתמודד עם הדילמה, כאשר שאל את דיכטר כיצד הוא מרגיש את האובר-קיל התקשורתי. דיכטר בחר להיתמם. זו פעם ראשונה שהוא עושה את זה. זאת טבילת האש שלו. הוא בחר לגמור את חובותיו בוויקאנד אחד. זה היה חינני אבל לא אמת.


חילופי הראשים בשב"כ. דיכטרומאניה


	אריק משמין (!) מנחת


	שני הצדדים גילו חמדנות גדולה ומיוחמת. הנחת העבודה, שצרכני התקשורת בארץ מחולקים לשלושה עיתונים וערוצים, בעייתית. אף אחד לא היה נפגע, וודאי לא דיכטר, אילו היה מצטמצם הפסטיבל לעיתון אחד ולערוץ טלוויזיה אחד. אתה יכול לשלטט לערוץ של דיכטר. במקום זה, לאן שלא שלטטת ודפדפת, זהר אליך דיכטר במלוא חינו הג'ינג'י. אינני יודע כיצד מרגישה התקשורת עם האורגיה רבת המשתתפים הזאת. אני יודע איך דיכטר מרגיש. יש לו הנג-אובר כמו אחרי שלושה בקבוקים של ג'ק דניאל'ס. תמהני מה קרה לחוש המידה. לטעם הטוב. להתנהלות הזהירה והמחושבת. הייתי מצפה ממי שניהל לאחרונה את ביטחון חיינו, לשיקול דעת איכותי יותר. להימנעות הכרתית ממראית העין החמדנית שבה צבע את עצמו. אם מחברים את פסטיבל הפרידה הצורם מהרמטכ"ל היוצא יעלון, לכניסת דן חלוץ ולפרישת דיכטר, נותרים עם תחושה חמוצה של קריסת מערכות תדמיתיות, אנושיות ועקרוניות. שלא לומר אתיות. לא רק שהחברים הללו השתינו בתוך האוהל. אין להם בעיה לפסוע ממנו צעד אחד בלבד ולהשתין עליו מבחוץ. לא חלילה מתוך רצון לפגוע בארגונים שבראשם הם עמדו, אלא מתוך שאיפה אנושית אך מוזרה, להאדיר את שמם. בהנחה שלא קיבלו די קרדיט מאחרים. העובדה שדיכטר פנה אל מראייניו הרבים בשמותיהם הפרטיים - מוטי, ירון, גאולה, יואב, שלי ואחרים - בפמילאריות ותיקה ודביקה, מעידה שאין זו הפעם הראשונה שהראש נפגש ומדבר איתם. או שהוא ישב איתם בתדריכים שלא לציטוט פעמים רבות בעבר. או שהוא הפוליטיקאי הגדול ביותר שיצא מהשירות. אפרופו פוליטיקה: קשה היה שלא להבין שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. בניגוד לתרחישים האפוקליפטיים של יעלון בדבר ההתנתקות, פיזר דיכטר מסר מרגיע ומעודד. תפוצת נאט"ו של המסר הזה, גרמה לאריק שרון להשמין מנחת. אם לא מדובר בחשד להתקף מגלומניה פסיכוטי ונטול שליטה, מדובר ללא ספק בהתקף פוליטי, מכוון ומוזמן. הוא נועד להציל את כבודו האבוד של שרון בסופו של שבוע שבו נדמה היה שתוכנית ההתנתקות שלו ספגה כמה טילי שיוט כבדים בירכתיים והיא מתחילה לשקוע. הלום ראיונות, גרוגי ועייף מחשיפת יתר, אמר דיכטר אצל יחימוביץ', "יאסר ערפאת זכרו לברכה". אילו היתה התקשורת גומלת לדיכטר על נדיבותו, היא היתה משמיטה מהראיון המוקלט את פליטת הפה האומללה הזאת.