משחק החיים: ראיון עם גילי בן אוזיליו
השחקנית גילי בן אוזיליו פרצה בגדול בשנות ה-80, בין היתר בסרט "עורבים", אבל מאז הלכה והתפוגגה מהתודעה. עכשיו היא חוזרת עם תפקיד ראשי במחזה "ירמה", המעמת אותה עם מוטיבים מוכרים מחייה: עצב, טירוף, מוות ומרוץ מלא נחמות כנגד הזמן
באותו ריאיון היא סיפרה שגם בתקופות דיכאון קשות, הדבר שמילא אותה בשמחה והרגיע אותה היה הקריאה. כמי שבילה פעם קיץ מסויט שלם בקריאה אובססיבית של מרבית כתבי עגנון, כדי לחמוק ממפלצת הדיכאון, חשבתי שאני מבין אותה לא רע. כך שזו הייתה שאלת הפתיחה.
"באמת לא הייתי בן אדם מאושר", היא מחייכת. "לא דיכאונית ממש, מאובחנת עם כדורים וכו', אבל בפירוש לא נורא מאושרת. היום אני יכולה להגיד שאני גם לא בן אדם עצוב. לא איזו שמחת חיים מתפרצת, אבל גם לא עצב תהומי. אני לא יודעת למה הייתי כזאת כל חיי. לא מאושרת במיוחד. לא קרה שום דבר בילדות שהיה הגיוני שיביא אותי לזה. אני פשוט ככה. מאז שאני זוכרת את עצמי".
אז מה נשתנה?
"הגיל, אני חושבת, עושה את שלו. לפחות בזה הוא עושה משהו טוב. מתבגרים, נרגעים, מקבלים את עצמך יותר. וגם ברגע שיש ילדים (לבן אוזיליו שתי בנות בגילאי 13 ושמונה - י"א), אז את פשוט הרבה פחות מרשה לעצמך להתחרבש".
הדואליות הרגשית הזאת, מתבטאת גם בהתנהגותה של בן אוזיליו לאורך כל הריאיון. מצד אחד היא מתוחה מאוד, מעשנת בשרשרת ופוכרת את אצבעותיה ללא הרף. מהעבר השני היא מרבה לחייך ומקרינה חום רב.
הקריאה הייתה באמת משהו ששימש לך כמפלט?
"לגמרי. זו הפעולה הכי מהנה שיש. כיף צרוף ובלי הסבל המלווה יצירה. למרות שבשנים האחרונות התחלתי גם לכתוב ולזה יש את הקסם שלו. כשזה מצליח זה סיפוק עמוק מאוד ומסעיר. אבל התהליך עצמו הוא פשוט קשה. זה גם לא בא לי בקלות, לקח לי 40 שנה של קריאה להתחיל לכתוב. אני מודה בהקשר הזה למובטלות של התיאטרון".
בן אוזיליו יודעת לא מעט על אבטלה כשחקנית תיאטרון. היא סיימה את בית צבי ב-1987, והייתה חלק מהמחזור המפורסם שמרד במנהל המיתולוגי גרי בילו על רקע טענות קיפוח תלמידים כאלה או אחרים. "למדתי", היא צוחקת, "שלהניע שחקנים למרוד זה הדבר הכי קשה בעולם ולהחזיר אותם מהמרד זה הדבר הכי קל בעולם. הבנתי את זה אחרי שכל המקופחות שבגללן יצאנו למרד שברו אותו מאוד מהר, עבור תפקידים, ואני - שדווקא בהתחלה הייתי אהובה ופונקתי בתפקידים - נשארתי למרוד פחות או יותר לבד ונדפקתי מזה בשנה ג'. צריך לדעת עם מי הולכים למלחמות".
אחרי הלימודים פרצה דרך דרמות ששודרו בערוץ הראשון ובעיקר התפרסמה כשכיכבה בסרטה של איילת מנחמי "עורבים" (1988). היא שיחקה בתיאטרון החאן, בהבימה ובעוד תיאטראות, אבל איכשהו לא הפכה לעמוד התווך של אף אחד מהם.
"אני לא יודעת למה זה בדיוק", היא אומרת, "אולי סתם מזל שכזה. אף פעם לא היו לי תקופות של שנים שלא רצו אותי. אבל בהחלט היו תקופות דלילות של תפקיד אחד בשנה. לפרקים זה היה יותר טוב מבחינתי, נניח כשנולדו הבנות שלי וממש לא רציתי לעבוד, ולפעמים זה היה פחות נעים לשבת בבית. אז ככה מתחילים לכתוב. . . בסופו של דבר, במבט לאחור, אני חושבת שהדבר הטוב בזה הוא שהיום אני יכולה להגיד לעצמי בכנות שמעולם לא לקחתי תפקיד בגלל כסף או כי הרגשתי חייבת. זה משהו שאני גאה בו".
ובכל זאת, התחלת את הקריירה בבום, עם סרט מדובר וטלוויזיה. אם זה היה קורה היום, היית הופכת לכוכבת ענקית עם משכורות ענק וקמפיינים. זה לא מתסכל?
"אולי קצת. במיוחד במישור הכלכלי. מצד שני, גם כשהתחלתי לעשות דרמות טלוויזיה ואת 'עורבים', תמיד ניסיתי להתרחק ממדורי רכילות ומכל מיני סלבריטאיות כזו, שהייתה אז בחיתוליה, אבל כן הייתה. כך שיכול להיות שגם אם הייתי מתחילה היום, לא הייתי ממש נהנית מפירות הדבר הזה.
ברור שלכל אחד, ובמיוחד לשחקנית, נעים יותר להיות מוערכת ואהובה ומחוזרת, אבל אני בגיל שזה כבר לא ממש מעסיק אותי. אני חושבת שבברנז'ה של התיאטרון אני מוערכת וגם פיתחתי ביטחון
ברור שתרבות הסלבז מעצבנת, אבל אם זה מה שאנשים רוצים לראות, אז זה מה שמגיע לנו. זה שכל התרבות פה בארץ מתוכננת לא נכון זה ברור, אבל מה כן מתוכנן פה נכון? אני כאמא, הרבה יותר מודאגת כרגע ממערכת החינוך".
בן אוזיליו, 45, ילידת ירושלים, היא כאמור אמא במשרה מלאה לשתי בנות ונשואה בנישואים שניים (הראשונים היו לשחקן גיל פרנק, אי שם לפני יותר מ-20 שנה ונמשכו פחות משישה חודשים), לבמאי וליוצר אמיתי יעיש.
האמהת, לדבריה, משנה את כל זווית הראייה. בזכותה היא מסוגלת להבין באמת את נפשה של הגיבורה המעונה של פרדריקו גרסיה לורקה-ירמה, שאותה היא מגלמת עכשיו בהפקה של תיאטרון הרצליה בבימויה של אופירה הניג.
"ירמה", בספרדית-"יבשה", כשמה כן היא: אישה יבשה. אישה שלא מסוגלת ללדת ושמרגישה שכל קיומה עלי אדמות הוא נגזרת של היכולת הזאת להרות. אותו יובש, כפי שהיא תופסת אותו, גורם לה לאבד את שפיותה ובסופו של דבר לרצוח את בעלה.
"אם הייתי צריכה לשחק אותה לפני 20 שנה", אומרת בן אוזיליו, "אני לא חושבת שהייתי מבינה אותה. היום, בגילי המופלג וכאמא לילדים, אני מבינה יותר טוב את המשמעות של לדעת שהחיים שלך ייגמרו מתישהו ושלא תמיד תקבלי את כל מה שרצית וחלמת עליו. וזה מה שמחרפן אותה, את ירמה, שהזמן שלה עובר והתינוק שלה לא מגיע. היא כל הזמן עסוקה בזה, כל הזמן סופרת את הזמן שעובר.
ירמה מתייחסת לחוויית הלידה בצורה מאוד רומנטית, שרק מי שלא ילדה וששבויה בקונספט של חברה פטריארכלית כמוה, יכולה להתייחס אליה ככה. אבל האמת היא שאחרי שאת יולדת, כל הרומנטיזציה של העסק נעלמת. כואב לך ועייף לך ואת מרגישה זוועה ואמהות לא באה לך טבעי, והמון פעמים את לא יודעת מה לעשות ומרגישה אשמה נורא ואמא איומה. יוצאות לך גם אגרסיות כלפי הילדים שלך. אבל אז שמים לך את הילד על הבטן וכן מגיע איזה קסם. קלישאתי, אבל נכון".
אופירה הניג, הבמאית, סיפרה בריאיון שהיא הדגישה את מוטיב השיגעון של ירמה. הרגשת שאת מתחברת גם לזה?
"כשאתה עובד על תפקיד, אתה לוקח מהחיים שלך ומקצין. אז לקחתי מהחיים שלי והקצנתי. מעולם לא חשבתי לרצוח את בעלי כמו שהיא רוצחת בסוף. אבל כן היו לי פלירטוטים פה ושם עם האי שפיות. אני כן יכולה להבין את זה במידת מה. לא נראה לי שהעיתון הוא המקום לשתף אותך בזה".
ואיך היה להיות האישה היחידה בקאסט? את שאר תפקידי הנשים מגלמים הרי גברים.
"היו הרמות גבות בהתחלה, כשאופירה הביאה את הקונספט, אבל זה היה בעיקר בשלב עבודת השולחן. אחר כך כשהתחלנו לעמוד על הרגליים, זה הרגיש מאוד טבעי ומעניין. יש בה משהו, בבחירה הזאת, שמגדיל את האפקט של ההצגה, במיוחד בגלל הנושא שלה. שהאישה הזאת, היבשה כביכול, היא למעשה הפורייה היחידה על הבמה, בעוד שכל השאר מסביב הם גברים, שהם הלא פוריים האמיתיים".
סוף ההצגה הוא פסימי מאוד ביחס לגברים ולנשים. היא רוצחת אותו. נדמה שלורקה חש שגברים ונשים פשוט לא יכולים לחיות יחד בלי לאבד את עצמם.
"אני מסכימה שהוא חושב ככה, אבל אני הוכחה חיה שזה לא נכון. אולי זה עניין של גיל ובגילך הצעיר עוד לא חווית את זה, אבל אני כן מאמינה שבסופו של דבר - עם פשרות מסוימות - כן אפשר למצוא אהבת אמת. אני מצאתי. ירמה המסכנה לא מצאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
