מדברים על סטניסלבסקי
השבוע יציין העולם 70 שנה למותו של ענק הבמה קונסטנטין סטניסלבסקי. השחקנים איתי טיראן, רועי אסף, חני פירסנברג ואלון פרידמן מספרים על הקשר שלהם לסטניסלבסקי ולשיטתו
ביום חמישי הקרוב ימלאו 70 שנה למותו של קונסטנטין סטניסלבסקי שנחשב לאביה הרוחני של אמנות המשחק המודרנית. דורות של שחקנים התחנכו לאור השיטה הנקראת על שמו.
"אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים", אמר סטניסלבסקי. בעידן שבו כל ילד עם מצלמת אינטרנט בטוח שהוא שחקן, וכל כוכב טלנובלות בטוח שהוא מינימום המפרי בוגרט, כדאי לזכור שסטניסלבסקי גם הטיף לכך שהדרך לגדולה עוברת דרך עמל רב, פיזי ורגשי. "השראה נולדת מתוך עבודה קשה, ולא להיפך", הוא אמר.
"סטניסלבסקי עבורי הוא מה שאיינשטיין מייצג עבור מדענים, במובן הזה שהוא לא מגלה לי את העולם, אלא מנסה למצוא תשובות מדעיות עד כמה שניתן, שיאפשרו לי להבין אותו. את השיטה הזו יישם סטניסלבסקי על ההתנהגות האנושית.
קשה למדוד את אומנות המשחק בערכים אבסולוטיים. בשונה ממוזיקה - שם דו הוא דו ו רֶה הוא רֶה - המשחק הוא תחום
אני חושב שכמו כל שחקן, גם אני תולדה של המהפכה שסטניסלבסקי חולל. הקרבה שיצר בין האדם לשחקן הפכה לאלמנט כל כך ברור ומובן מאיליו, שגם שחקן שמעולם לא שמע את השם סטניסלבסקי, מיישם הלכה למעשה, את שיטתו".

"את סטניסלבסקי קראתי לראשונה כשהייתי תלמיד בסטודיו של ניסן נתיב בתל אביב. חיפשתי בכל העיר עד שמצאתי עותק מקורי שעלה לי הרבה כסף. שני ספריו הנפלאים: 'עבודת השחקן על עצמו' ו'חיי באמנות' מונחים אצלי על המדף, ואחת לכמה זמן אני חוזר וקורא בהם. הם מכילים בתוכם איזושהי אמת ועומק מאד נדירים שמייד מחברים אותי למהות הסיבה להיותי שחקן. ההתייחסות הרצינית והנוקבת שלו לאמנות המשחק פשוט מעוררת השראה.
אנחנו חיים בעידן שבו הדרישות לעומק הולכות ונשחקות. עידן שבו כל מפורסם שמפטפט על המסך מרגיש את עצמו שחקן. זה בעייתי. משחק זאת אמנות, והיא עוסקת בדבר המורכב ביותר, בבני אדם. היא דורשת מהשחקן ליצור מתוך עצמו בעצמו, וכדי להיות מסוגל לעשות זאת, הוא חייב להכיר את עצמו. את גופו, את נפשו. סטניסלבסקי הכיר. הוא הצליח למצוא דרך אל נבכי האמנות הנפלאה הזאת, ולגלות לנו את הפסיכולוגיה והפיזיקה שמאחורי כל פעולה שאנחנו עושים."
"לשאול אותי מה זה בשבילי סטניסלבסקי זה כמו לשאול אותי מה זה להיות שחקנית. שאלה שאני לא ממש יודעת לענות עליה. סטניסלבסקי היה הראשון שהצליח לנסח דרך ושיטה ללמוד תחום שממבט ראשון נראה מופשט וחסר מסגרת.
אדלר, מייזנר ושטרואוסברג, שבאו אחריו, רק נתנו את הפרשנות שלהם לכל מה שסטניסלבסקי הצליח לתפוס. אז מה זה בשבילי להיות שחקנית? זה כיף, זה יצירתי, זה ילדותי, זה לרגש ולהתרגש, זה מטומטם, זה חשוב, זה לומר משהו, זה פסגת הפסגות וגם תחתית החבית, זה מעיר. אבל לא יכולתי לחוות את זה בעוצמה שאני חווה בלי הטכניקה האישית שלי שנולדה בעצם בזכות סטניסלבסקי."

"בתור שחקן בתיאטרון גשר מטפטפים לי את סטניסלבסקי ואת שיטתו למוח כאילו הייתי חולה מיובש שמזריקים לו נוזלים לווריד על בסיס קבוע. אם אי פעם תשאל שחקן, או רחמנא ליצלן במאי, רוסי, איך או מה בדיוק הלך שם במשכן האלוהים השני, או במילים אחרות, בסטודיו של המורה הרוסי הדגול הוא יסתכל עליך בעיניים מזוגגות וישאל במבטא רוסי כבד: 'לא קראת את הספר?'.
אז כמובן שקראתי ואני מעריץ גדול אבל אני חושב שלא צריך לשים את כל המטבעות בשק אחד או כמו שניסן נתיב, מורה גדול אחר, היה אומר: אין כזה דבר-שיטה אחת. מה שכן, יש תרגיל אחד שמופיע בספר שחרוט לי היטב בזכרון, שם מתארים שיעור שבו סטניסלבסקי החביא לאחד התלמידים את המפתחות שלו וביקש ממנו למצוא אותם. אחרי חיפושים קדחתניים מצא סוף סוף התלמיד האומלל את המפתחות והמורה ביקש ממנו לצלם בזיכרון את כל המהלכים שעברו עליו (נפשית ופיזית) בזמן החיפוש - על מנת שכשיצטרך לשחק בסצינה מצב דומה, יהיו בידיו הכלים לפעול כמה שיותר בטבעיות ובאנושיות והוא לא יצטרך לשחק יותר מדי".