הקומץ: נלחמים על התרבות בירושלים
בתוך העוני, ההתחרדות, הסכסוך והבריחה החילונית ההמונית, מתעקשת קבוצה אידאליסטית קטנה לשמור על גחלת התרבות בירושלים. הם שונאים את מה שקרה לעיר ("אולמרט ולופוליאנסקי החריבו פה הכול"), מתלבטים אלף פעם ביום אם לעבור לתל אביב, ובסוף נשארים. כי אם גם הם ילכו, אפשר יהיה לסגור את הבירה
החומוס מעולה, מתקתק וקטיפתי. ברור שהוא מעולה, בירושלים אין תירוץ לחומוס גרוע. אולה מגישה אותו בשלולית זהובה של שמן זית. ויש גם בירה Newcastle Brown Ale צוננת מהחבית. לא מכיר עוד מקום בארץ שמגיש את הבירה המופלאה הזאת, על אף שאני מניח שאפשר להשיג אותה, אבל העובדה שהבירה שלהם מהחבית היא מסוג נדיר במקומותינו, מעידה הרבה על איתמר ואודי.
סמטת אריסטובולוס השקטה והמוצלת היא מקום נעים לנגב חומוס בצהרי היום, שאון מרכז העיר איכשהו לא מגיע לכאן. ובכל זאת הם נאלצים לקום בחופזה פעם אחר פעם, לפנות מקום למכונית או למשאית, כי בעקבות גחמת שילוט נטולת היגיון באגף התחבורה בעירייה הפכה הסמטה הצרה והמרוצפת למעין עורק תחבורה ראשי שכל שלטי האין כניסה והללא מוצא מובילים אליו.
כך יצא שפטר שפך בשוגג קפה בוץ חם על נעלו השמאלית של איתמר, והלה, שכבר ממילא הספיק להכריז כי אני תופס אותו "ביום מריר על העיר הזאתי", שקע במרירות עמוקה עוד יותר, עד שביקש מפטר לשפוך קפה חם גם על נעלו הימנית, בשם עקרון הסימטריה, והתקשר למחרת כדי לוודא שמדבריו בכתבה לא עולה ששורה עליו "אווירה של אין סיכוי". שהרי "זה לא נכון, בסך הכול אנחנו מבסוטים מהחיים, הדברים בסדר, יש מקום, יש עבודה, יש חיים".
הכתבה התקופתית שעוסקת במצב התרבות בירושלים הייתה לריטואל תקשורתי עגמומי שבעצם בא להספיד את האליטה החילונית בעיר, זו שרוב ילדיה מהגרים ממנה בהזדמנות הראשונה. זו שמתוגברת באופן מלאכותי בסטודנטים לאמנות בבצלאל, סטודנטים לקולנוע בסם שפיגל וסטודנטים באוניברסיטה העברית.
אלה משתקעים בעיר באופן זמני, נוטשים ברגע שהלימודים מסתיימים ואיש לא מייחס להם כוונה להישאר. מערכת היחסים הזו מוגדרת מראש כקצובה בזמן. כך שהכתבה על מצב התרבות בירושלים היא תמיד גם הכתבה על ההתחרדות שלה, על העוני, על היחלשותה הכלכלית-תרבותית לעומת תל אביב.
עובדיה רחס בן ה-32, שאותו פגשתי בראשונה ביריד ה"אוגנדפסט" שקיימו לפני כחודש איתמר ואורי לכל אורך סמטת אריסטובולוס, לציון שלוש שנים לפתיחת אוגנדה, לא מתכוון לשתף פעולה עם כתבה שלדבריו "הופכת ירושלמים לעופות מוזרים, מין תופעה, כאילו שצריך לחקור ממה הם נהנים".
רחס, סטודנט לרפואה הומיאופתית שמתגורר רוב ימות השנה בתל אביב בדירה שעד עכשיו לא ברור אם יש או אין בה מקלחת - צץ לנגד עיניי שוב ביום חמישי שעבר, בסביבות חצות, בהאנגר של קבוצת זיק, קולקטיב אמנות ירושלמי ותיק, למרגלות הרכס שעליו יושבים בתי היישוב בית נקופה, בואכה אבו גוש, שמאחד מהם ייצא כעבור חצי שעה הטלפון שהזעיק את השוטר שבא להפסיק את המסיבה.
בסוף סוכם עמו על הנמכת ווליום משמעותית והקהל, שמנה קצת יותר ממאה איש, המשיך ליהנות, אם כי קצת פחות, מההופעה של ההרכב האלקטרוני המשובח טפט, ששני חבריו, כמו כל כך הרבה אנשים יצירתיים שנולדו וגדלו באזור ירושלים, גרים רוב הזמן בתל אביב.
הייתה זו מסיבה מאוד לא תל אביבית. שטח פתוח, מדורה בוערת בקערת ברזל ענקית, וכמה עשרות אנשים לבושים בשרוואלים ארוכים בתחילת אוגוסט, התכרבלו בשמיכות על כורסאות מרופטות, שתו בירה וצפו בסרט שתיעד את
מחלקת התרבות בעירייה מעבירה להם סיוע תקציבי זעום. ובכל זאת האירוע הזה היה ירושלמי מאוד. בעיקר בגלל תחושת המפגש הסודי, ספק מחתרתי, של מסדר חשאי.
ובשעה שהתנהל המשא ומתן עם השוטר, התפנה רחס להגג: "אני המום מכמות האנשים שיוצאים לבלות בירושלים בסופי שבוע. זה אף פעם לא היה ככה. נפתחו המון ברים, מסעדות ובתי קפה. האליטה חושבת שירושלים מתה, כי האוכלוסייה שמבלה פה בטירוף היא פשוט לא אנחנו. אזור נחלת שבעה מפוצץ באנשים שמעשנים נרגילות ויש המון תיירים במרכז העיר. זו תערובת של ילדים ערסים ודוסים אמריקנים. הצעירים החילונים רק עוברים בירושלים בדרך למקום אחר. זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה.
"המקום הכי מדהים עכשיו הוא בר בשם 'הסירה', במרכז העיר. הכניסה חינם. 150 איש רוקדים ברחבה הקטנטונת והאוכלוסייה היא הכי מגוונת שיכולה להיות: פריקים, ערסים, ערבים, רוסים. קיבוץ גלויות הכי מדהים שיש. במבט ראשון המקום נראה הכי סליזי ומלוכלך, מלא באנשים הכי דפוקים והכי מגעילים. אבל זה מקום חי ותוסס ומחובר לגמרי לרחוב הירושלמי".
וזה כנראה לא מקרי שליאור גוטריימן ובת זוגו תומר מרזל, שניהם בני 30 ומשהו, הבעלים של "הסירה", פותחים בתחילת ספטמבר, עם איתמר ואורי מ"אוגנדה", מועדון הופעות חדש שיפעל רק בסופי שבוע, בקינג ג'ורג' פינת ההסתדרות.
בקהילת תרבות השוליים החילונית בירושלים שוררת סולידריות חריגה. חבריה מתנהגים כמו מובלעת קטנה ונצורה. יש שם אידיאולוגיה. יש מחויבות. האמת, מה לעשות, יש שם ערכים. "ככל שנהיה פה יותר רע, נהיה יותר טוב", מסביר ליאור. "ככל שהעיר הופכת יותר חרדית ויותר שמל רנית והאופי של הרשויות חמור יותר, כך צצים מקומות מעניינים יותר".
איתמר ויינר בן ה-29 ואורי קריסטל בן ה-35 הכירו כשעבדו יחד בסניף הירושלמי של האוזן השלישית שכבר הספיק, כמו כמעט כל מוסד ירושלמי שמוזכר בהקשר של מוזיקת אינדי ואמנות שוליים, להיסגר.
בלי שום רקע או ניסיון בתחום הם החליטו לפתוח חנות לדיסקים ולקומיקס, שמרכולתה תתבסס על טעמם האישי המאוד לא מיינסטרימי. "מההתחלה ידענו שזה רעיון גרוע", אומר איתמר, "רק לא ידענו עד כמה גרוע. זה היה רומנטי. אתה נכנס לחנות, מקבל המלצה, יושב ושותה משהו. פתחנו והמציאות טפחה על פנינו. לאט לאט זה הפך להרבה פחות חנות והרבה יותר מקום בילוי, בר, קפה. וכל הזמן פגשנו אנשים שעושים מוזיקה שהביאו לנו דיסקים. ככה התחילו ההופעות".
בהתחלה ההופעות היו אקוסטיות ונערכו בחלל המרכזי הדי קטן של "אוגנדה", עם הבר הפצפון שעליו מנגבים חומוס ושותים בירה, הכורסאות, מדפי הדיסקים שנרכשים בייבוא אישי וחוברות הקומיקס הפרועות, שאת אחת מהן ("חרא של עיתון לחרא של אנשים") כותב ומפיק חברם הטוב פטר, המוכר לרשויות בתור עמית כהן.
לפני שנה התרחב "אוגנדה" כשאיתמר ואורי שכרו גם את המחסן הצמוד לחנות, בעיקר כדי שלא ישכון שם משהו שמפריע להם. בחלל המחסן נדחסים בנוחות אולי 50 איש. אין שם במה. ושם מתקיימות ההופעות. כאן המקום לציין שגם אני הופעתי ב"אוגנדה", פעם אחת, בצהרי יום שישי לפני בערך חודש, במסגרת אותו "אוגנדפסט". היה נורא כיף. הגיעו המון אנשים צעירים. ועל כל העסק שרתה אותה אווירה ירושלמית ייחודית, סולידרית ודי קסומה, של המובלעת הנצורה והצנועה שחוגגת את עצמה. כבר אז הדגיש איתמר שלא מומלץ להתלהב. זה ממש לא תמיד כך.
"אנחנו מקיימים שתיים-שלוש הופעות בשבוע. בממוצע יש 20 איש בקהל. אולי קצת הגזמתי אפילו", אומר איתמר. הם פותחים ב-11 בבוקר וסוגרים בסביבות שלוש לפנות בוקר. "אנחנו די מבודדים", אומר אורי. "זה מתוך בחירה. קשה לי לנמק את זה. אין לי שום סיבה הגיונית להיות פה. זה הבית שלי, אבל זה לא בית כל כך מוצלח. כשזה טוב, זה הכי טוב. כל שאר הזמן אתה חי בתהיות קיומיות".
"המקום הזה הוא ההוכחה שזה אפשרי", אומר איתמר, "זה משהו שהיינו חייבים לנסות אותו גם אם היה נכשל כישלון חרוץ. כל יום אנחנו בוחנים את המצב מחדש. לא נישאים פה על איזו הצלחה כלכלית או אידאולוגית. אנחנו מנסים לקיים ישות לא ברורה בתוך עיר גמורה. ובכל זאת, הגענו למצב שבו אנשים באים ואוכלים חומוס על הבוקר, שומעים משהו שמשקף את הטעם האישי שלנו. כשחושבים על זה, זה אוטופי. אם אתה עושה מתוך הלב, אתה תסגור. כל המקומות שנסגרו בירושלים, וכל המקומות בירושלים בסופו של דבר נסגרים, היו מקומות אישיים של אנשים עם חזון מהלב".
אתה מנסה להגיד ש"אוגנדה" לא ייסגר כי זה לא מקום אישי?
"אנחנו פתחנו מקום הכי אישי שיש".
היה נדמה לי שאתה מוביל לשורה תחתונה שתסביר למה אתם לא סוגרים.
"אנחנו עושים פשרות עם הקהל. פתחנו עם בקבוקי גולדסטאר בארגזים וקפסולות קפה. הכסף, מה שנקרא 'הון הפתיחה'".
אמרת "הון פתיחה"?
"כן, הון פתיחה. הון הפתיחה הלך על ייבוא דיסקים וקומיקסים. לא השקענו מחשבה בקפה ובבירה. עכשיו יש מטבח עם חומוס עכרמאווי משער שכם ובירה ניוקאסל מהחבית. ומכונת קפה שעושה קפה די טוב, לדעתי".
אבל לא קניתם את המכונה בכספי הון הפתיחה.
"לא. אנשים ומה שהם רוצים ניצחו אותנו בהרבה מקומות".
אורי: "השפית שלנו, אולה, עושה סנדוויץ נקניק של רוסים, ממש טעים".
איתמר: "בשבתות אנחנו עושים על האש בסמטה. לקוחות שיש להם חוש ריח מפותח באים. תכלס מה שיש פה זה העיר העתיקה, בשבת אנחנו קונים שם 90 קילו בשר הכי טוב שיש. בלי העיר העתיקה הייתה פה שואה. בעיר העתיקה יש חיים נורמליים, זה הדבר הכי טוב בירושלים".
אורי: "חוץ מהשלטון הזר הכול שם לגמרי נורמלי".
איתמר: "אנחנו, העיר החדשה, זה היציאה הלא טובה של העיר העתיקה".
בעצם אתם עוד מקדש שמאלני קיצוני קטן.
איתמר: "יש פה הרבה לקוחות שמאלנים שבטוחים שזה מקום שמאלני. הם מרגישים פה נוח כי אף אחד לא מרביץ להם. זה לא אומר שלא היינו רוצים. בירושלים, אם אתה לא גזען, אתה שמאלני". פטר: "המקום הזה הוא יותר אנטי הכול משמאל. אני שונא גם שמאלנים".
אורי: "קראנו למקום 'אוגנדה' כי הוא כמו שחשבנו שהמדינה צריכה להיות. זה מה שהיה קורה אם הכול היה מתנהל פה כמו שצריך, וכן היינו הולכים לאוגנדה".
כל החברים שאיתם גדלתם פה כבר עזבו את ירושלים?
אורי: "כולם".
איתמר: "גם אצלי כולם. יש סיכוי שגם אני לא אשאר. כבר עמדתי לעזוב ואז פתחנו את 'אוגנדה'. אז ויתרתי. זה הבית שלי. אולמרט ולופוליאנסקי החריבו פה הכול. כשהייתי בן 15 חשבנו שרק בעוד 50 שנה יהיה פה ראש עיר חרדי".
לא עצוב לכם שכולם עוזבים?
פטר: "תמיד יש אנשים שיחליפו את אלה שעזבו. חוץ מזה, סבבה, שכולם יעזבו, ושיעבירו גם את בצלאל לתל אביב".
אורי: "בגדול הייתי מעדיף שיסגרו את בצלאל וסם שפיגל ויסתכלו למציאות בעיניים. שלא יביאו לפה את כל האנשים שעוזבים. הם מייצרים מציאות מדומה. אותו דבר משרדי הממשלה. אם מורידים את כל הסטודנטים ופקידי הממשלה, יש פה בעיר חלק מזרחי שהוא ערבים וחלק מערבי שבו גרים חרדים. זה הירושלמים. אם אתה בא לפה ללמוד בבצלאל, אתה מראש שונא את העיר. הם תמיד אומרים שהם תקועים פה ומתים לעזוב".
גם רוב חברי הנעורים של ליאור מ"הסירה" עזבו את העיר. וגם לו לא היה שום רקע בתחום כשפתח את "הסירה" לפני שלוש שנים, פחות או יותר כשאורי ואיתמר פתחו את "אוגנדה". התקשורת הישראלית מרבה להעלות על נס את התל אביביות כמבצר של שפיות ועושר תרבותי בעקבות ההתקפות על התל אביבים שלכאורה התבדלו מהמדינה שספגה טילים במלחמת לבנון השנייה, שמתנכרים לתושבי שדרות, ושנוטים, גורסים המקטרגים, להשתמט משירות קרבי בצה"ל.
ברוח זו, איתמר ואורי, וגם ליאור, באמת ראויים שיישאו אותם על כפיים. אני חושד שאיתמר, חרף התחבטויותיו הכנות, לעולם לא יהגר לתל אביב. הוא קצת יכעס שאני אומר את זה, אבל הוא, אורי וליאור הם בעצם מעין תל אביבים בירושלים. לא חוכמה גדולה להיות תל אביבי בתל אביב. הרבה יותר קשה להיות תל אביבי בירושלים. כלומר, בישראל. במזרח התיכון. בלב הקודח של הסכסוך.
ליאור מגיש טוסטים ואלכוהול להומואים וללסביות, לאנשים שמדברים ערבית, לאנשים שבאו לשמוע מוזיקה לא קומוניקטיבית במיוחד. אנשים שנוטים לחטוף מכות וגידופים בירושלים. הוא תובע מלקוחותיו להפגין "רספקט" הדדי. ובזאת הוא מקיים את מורשתו של "בחור ערבי בשם פריד", שהפעיל במשך שנים בר באותו המקום בדיוק, לקהל ממזרח וממערב העיר, עד שנשבר והיגר ללונדון.
ליאור, לעומתו, לא הולך לשום מקום. יש לו עוד פנטזיות על מוזיקה והופעות בסאונד משודרג, שוק בגדים ופרפורמנס ארט, והוא מתכוון להגשים אותן בירושלים, שאותה הוא רואה כטרמינל גדול, צומת שדרכו עוברים כל הישראלים מכל הסוגים, בדרך למקום אחר. "אני אוהב לגור בירושלים", הוא אומר, "זאת עיר שקטה, כמו כפר גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
