ירושלים היא מצב
ירושלים היא מושג מטאפיזי המגלם בתוכו את הגעגוע המתמיד לשלמות, והאדם השלם מקבל את חסרונותיו הטבעיים ושואף אל ירושלים שבלב – זו של אחדות הניגודים. אמירה ארליך ליום ירושלים
מגדל דוד וחומות העיר העתיקה של ירושלים צילום: איי-פי
יום ירושלים היה למועד סמוי למדי בלוח השנה העברי. משום מה הציון ההיסטורי של יום שחרור עיר הבירה שלנו הפך לנחלתם של הירושלמים ושל הדתיים-הלאומיים. אני, שגדלתי בתוך שתי הקבוצות האלה גם יחד, גדלתי על החג הזה, ואינני מסוגלת להתעלם ממנו.
ירושלים איננה רק עיר. ירושלים היא מושג מטאפיזי שמהותו חבויה בכתיב המקראי של שמה – ירו-שלם. החגיגה הקונקרטית של איחוד העיר ושל השיבה אל לבה ההיסטורי יכולה להיות חגיגה במשמעות רחבה יותר לאור הבנה מעמיקה יותר של הסמליות האישית והאוניברסלית של העיר שחוברה לה יחדיו.
במשך דורות שלמים התפללו יהודים בכל רחבי תבל "לשנה הבאה בירושלים". היהודים, אפילו תושבי ישראל וירושלים, ממשיכים להתפלל כך גם כעת, כשהריבונות על העיר יהודית. כדי ליישב את הסתירה-לכאורה שבתפילה להגיע לירושלים כשאנו כבר נמצאים בה, יש המדגישים את סוף המשפט: "בירושלים הבנויה".
כל מי שנסע לאחרונה בעיר הבירה בוודאי יכול, בעודו תקוע בפקק, להזדהות עם הרצון העז שתיגמר כבר הבנייה בעיר, בפרט בנייתה של הרכבת הקלה. אבל גם לאחר השלמת הרכבת הקלה, וגם לאחר שתיבנינה עוד שכונות ומחירי הדיור בירושלים ישובו לרמות נסבלות - ואפילו לאחר בניין בית המקדש – עוד יהיה מה להתפלל ולכמוהִ "לשנה הבאה בירושלים".
מדוע? כי סוד משמעותה של ירושלים הוא הכמיהה המשיחית לשלמות, לעיר-שלם: כיסופים שלא יבואו אל מימושם אפילו בהגעתו של משיח כזה או אחר ובחידוש פולחן אבוד. האידיאה של השלמות הנשגבת של העיר, יש בה כדי לסמל יעד נפשי' אישי ועולמי של השלמה.
מתוך החוסר נולד הנשגב
ירושלים של היום נראית כהפך הגמור משלמות. היא מחולקת בין דתות ומגזרים ומעוררת ויכוחים אינסופיים על ריבונות פוליטית, דתית ותרבותית. אבל דווקא ויכוחים אלו הם המעידים על הפוטנציאל הגלום בה כעיר שתחבר בין ניגודים, תגשר על מחלוקות ותהווה דוגמה עולמית לאפשרות של הצטרפות כל החלקים לשלם ששווה הרבה יותר.
כל אחד מאיתנו כמֵה ומתגעגע לירושלים שבתוכו – לאותו מקום בנפש שבו מתאחדים כל חלקי האישיות, בו מתמזגים כל הניגודים לכדי מכלול שלם. רבים מאיתנו מבזבזים אנרגיות בחיפוש אחר השלמות וכועסים על עצמנו כל אימת שפגם אנושי מסוים מבצבץ בנו ומוכיח לנו שאיננו מושלמים. לשווא הכעס: הרי מושלמים נבראו המלאכים, ואילו בני האנוש נבראו חסרים. החסר הזה הוא חלק מצלם האלוהים שבהם, והוא שמאפשר להם להמריא אף מעל למלאכים
ולהשיג קרבה גדולה יותר לאלוהים.
מתוך נקודות החסר שבתוכננו נולדים הצרכים האנושיים הנשגבים ביותר: אהבה, יצירה ותפילה. ככל שאדם מודע יותר למה שחסר לו ולמה שחסר בו, גובר בו הכורח ליצור, להתפלל ולאהוב – שלוש פעולות שיש בהן כדי למלא את החסר, לקרב את האדם אל האלוהים. אלוהים ברא את העולם, ובכל ניסיון אנושי למלא חסר כלשהו אנו מחקים את דרכו של אלוהים, נעשים שותפים בבריאה. חיקוי זה מקרב אותנו אליו. מקרב אותנו אל השלמות.
האדם הוא יצור חסר. בגלל זה הוא לא מלאך. וככזה אין לו מה לנסות בכלל לשאוף להיות מושלם. מושלם לא, אבל שלם כן. האדם השלם מקבל את חסרונותיו הטבעיים כבן אנוש, ובכך שהוא משלים עם מצב החסר הוא מגיע אל השלמות. הוא עולה אל ירושלים שבלב: אל המצב התודעתי של אחדות הניגודים.
אמירה ארליך
יום אחד בשנה, יום ירושלים, אנו מרשים לעצמנו לחגוג את ה'יש' בלי להתעלם מה'אין'. במישור הלאומי, החברתי והעולמי הדרך עוד ארוכה. וכך גם אצל רבים מאיתנו גם במישור האישי. אבל היכולת לחגוג בתוך מציאות של חסר היא כורח אנושי קיומי, והיא מעוררת הן את החיזוק החיובי שבזיכרון הקשיים שכבר צלחנו, הן את הגעגוע למה שעדיין נותר מעבר להישג ידנו. החיבור בין ניגודים אלו מוליד הודיה ותקווה, המתמזגות לכדי מנוע חזק לקראת עתיד טוב יותר.
ההבטחה הנצחית "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" היא עדות למה שייוותר לנו אם נוותר על ירושלים – על ירושלים של מעלה הנשגבת, על ירושלים של מטה החסרה, ועל ירושלים של פנימה החבויה. בהיעדר היכולת וההתעקשות לחבר בין ניגודים, למזג בין הפכים ולנוע במסע תמידי בין קצוות, אנו הופכים לחצי: שמאל בלי ימין, פה בלי לשון. רק אם נעז לחבק את הפערים, את החללים שבינינו ואת נקודות החסר שבתוכנו נצליח לחוות את השלמות האנושית של צלם האלוהים שנבראנו בו – שלמות הנבנית מתוך החסר, והמגולמת באידיאה של עיר-שלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
