מלכוד 22 הוא ספר פולחן ובצדק
יוסריאן, גיבור "מלכוד 22", מטיל פצצות ממטוסו ומרגיש רק מכה קטנה בכנף. הוא לא מתנגד להפצצות. אלא רק לאלה שמכוונות נגדו
מעבר לכך, יש לספר הזה או היתה בו תכונה בולטת מאוד: הוא היה ספר נבואי, שהקדים את זמנו אבל יצא בדיוק בזמן. זו אחת הסיבות המרכזיות להצלחתו העצומה של "מלכוד22". 61' היתה לא רק השנה שבה יצא הספר לאור, אלא גם השנה שבה הפך ג'ון קנדי לנשיא, והחל את המעורבות האמריקנית בוייטנאם.
מלכוד 22 צילום: יח''צ
לא רק בארצות הברית. אין לי מושג אם חנוך לוין, למשל, קרא את "מלכוד 22", אבל ברור שגם רוחו של הלר שורה על הטמטום הגנרלי שהוא מתאר ב"את ואני והמלחמה הבאה" וב"מלכת האמבטיה" שלו. כי ספרים משפיעים לא רק על מי שקרא אותם בפועל ממש, אלא גם על מי שרק שמעו עליהם.
הבשורה של הלר, כמה מפתיע, היא לא שמלחמה היא דבר לא מוסרי, אלא שכדאי לך לעשות הכל כדי לשמור על התחת שלך.
יוסריאן, גיבור "מלכוד 22", בכלל לא מבין (כלומר, הוא מבין טוב מאוד) שכשהוא מטיל פצצות, ומרגיש רק מכה קלה בכנף, הוא עושה דברים איומים לאנשים אחרים. ולכן
יוסריאן". בידי יוסריאן היתה הוכחה, שזרים, אותם לא הכיר, הפגיזו אותו בתותחים כל אימת שטס להפציצם".
כלומר, הבשורה של "מלכוד 22" היא לא עשו שלום, אלא תעשו הכל כדי לברוח מאלה שמנסים להרוג אתכם (שהם במקרה אלה שאתם ניסיתם קודם להרוג). גם משום כך אהבו אותו הקוראים. כי הוא לא דיבר מלמעלה על ערך השלום וייסורי המלחמה, אלא מגובה התחת של האנשים שניסו לשמור על התחת שלהם במלחמה האיומה.
בסופו של דבר, מה שמבדיל בין סופרים מצוינים לסופרים לא מצוינים זה לא העמדה האנטי?פטריוטית או הפטריוטית שלהם אלא הצבע של המילים. הנה דוגמית קטנה ומזהירה לצבע המילים של הלר: "דוק דניקה לא התרגש. הוא היה איש עצוב, דמוי ציפור, עם פרצוף שפכטל ותווי פנים מקורצפים וצרים כמו של עכברוש שהוברש היטב".
התרגום החדש של ירון בן-עמי מעולה, אגב, גם אם לא היה חסר כלום לתרגום המעולה הקודם של בני לנדאו ובני הדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
