ביג בן: מדנקנר ועד המהפכה בלימודי הספרות
אמנון דנקנר כתב ספר חדש, ובנו של חברו הטוב משבח אתו בתוכנית הטלוויזיה שלו, שבוע סוף משמיצים את עליזה אולמרט והגיע הזמן לחדול מלימודי "ראי, אדמה" של טשרניחובסקי וללמד את בני הנוער שלנו רק שירים מולחנים
הרומן החדש של דנקנר נקרא אמנם בעונג מסויים, ואפשר אולי אפילו להישאב לתוכו, אם לא מבחינים בפגמים. כי יש בדנקנר עורמת סיפור וכישרון כתיבה. עם זאת, מדובר ברומן דברני ומפוטפט מדי, וולגארי לא-מעט וחצי ממוסחר, למרות כמה קטעי זיכרון יפים על ירושלים של שנות החמישים ועל ההתבגרות הנפשית והמינית של הילד המספר.
להשוות אותו ל"זיכרון דברים" או ל"החיים כמשל" כפי שעשה ידידו שמואל הספרי, הוא הבל מוחלט. להגדיר אותו כ"גאונות מהפנטת", כפי שעשה ידידו רון לשם, היא בדיחה גרועה. בסך הכל מדובר בכתיבה המכוונת מצד אחד למצוא חן בעיני מבקרים (ההתייפייפיות הלשוניות למיניהם) ומצד שני לקרוץ לקוראים.
בין השאר, בסיפורי חצי זימה חצי קלישאיים למיניהם (כל סיפורי ה"קורבה" ההונגרייה, למשל). בדיוק ההיפך מ"זיכרון דברים" ומ"החיים כמשל", שעניינם הוא פנימי לגמרי באמת. וברור שלא הייתי אומר מילה אלמלא מסע הניפוח הבלתי נסבל. והרי דנקנר, דווקא בפשטותו, יכול להיות כותב מקסים. למשל, רשימת מסע שפירסם לפני כמה שנים ב"מעריב" על אי תענוגות כלשהו.
והרי מדובר בהטבה השווה לא רק יוקרה גדולה אלא גם כסף עובר לסוחר (כשספר נהפך לרב-מכר). לא שאין עניין באייטם טלוויזיוני עם דנקנר, וייתכן אפילו שלפיד באמת חושב בטעות שהספר של דנקנר נפלא, אבל דחילק.
מישהו גנב ממישהו ללא ספק את הדגם הבסיסי של הפילוח בפריימריז של קדימה (כשכל הסוקרים קבעו למשל 37 אחוז פונקט למופז) . משמע , לפחות שניים משלושת הסוקרים (מינה צמח, קמיל פוקס ומנו גבע) לא עשו כאן את העבודה בעצמם. הסקרים היו שלהם, אבל המידגמים של מישהו אחר. משמע פלאגיאט מוחלט. מישהו גנב משהו ממישהו, ובהזדמנות זו, גם את דעת התקשורת והקהל. לא נעים.
"שבוע סוף" מצחיקים. אין מה לעשות. אבל העוול, העוול. למה ללכלך למשל על ה"חרא ציורים" של עליזה אולמרט? במה היא לא בסדר? בהגנה על ילדי העובדים הזרים? בנסיון להציל את פליטי דארפור? מה לא בסדר באשה המקסימה הזאת?
איחולים טלוויזיוניים לשנה החדשה (דוגמית): שיוצא צו מינהלי נגד "מפרץ האהבה" והאח הגדול". וגם נגד גלית גוטמן. שמישהו יעיף לי מהעיניים את רוב תוכניות האוכל והדיאטה, מ"קרב סכינים" ו"המטבח" ועד "לרדת בגדול" ו"השף הבריא". ואם אפשר, גם את הגראפולוג אילון בן יוסף. שתהיה לנו סוף סוף תכנית תרבות לא משעממת.
שיוטל איסור על מישדרי כדורגל וכדורסל. שאילן לוקאץ', כתב התרבות של ערוץ 2 ימצא השנה עוד ספרים לדבר עליהם מלבד ספרון הטיולים של פרידמן וקיציס או קטלוג הריהוט של איקיאה, "הספר השני הכי נפוץ אחרי התנ"ך", כפי שהגדיר אותו לטובת הצופים שלא ידעוהו.
תוכנית הלימודים בספרות מכוונת היום להביא את התלמידים להתמצאות כזו או אחרת בקלאסיקה הספרותית המיושנת ברובה והלא מעניינת ברובה. אבל המטרה צריכה להיות אחרת לגמרי: ליצור אוהבי קריאה וכתיבה. לכן הכל צריך להתיישר על פי האהבה ועל פי העניין.
למשל, את כל המשוררים הגדולים – מביאליק עד אלתרמן, מעמיחי עד זך, מלאה גולדברג עד יונה וולך, מרחל עד זלדה – צריך ללמד בעיקר דרך השירים המולחנים שלהם. שומעים את השיר ואז מלמדים אותו. ומכיוון שמדובר בשירים מקסימים, מי לא יוקסם? די עם כל "בעיר ההרגה" ו"הבריכה" ו"המתמיד" הביאליקאיים והמיושנים.
די עם "קוצו של יוד" של יל"ג. די עם "ראי, אדמה" הממולצץ של טשרניחובסקי. מעכשיו רק שירים מולחנים: "ביום קיץ, יום חום" ו"היא יושבה בחלון" של ביאליק ו"פגישה, חצי פגישה" של רחל. וגם "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן ו"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. ו"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" של יונה וולך (כן, בביצוע נינט. למה לא?) ,ו"כשצילצלת רעד קולך" ו"כי האדם עץ השדה" של זך ו"כל שושנה" של זלדה בביצוע גידי גוב ורונה קינן. וכו' וכו'.
וכמובן, חשוב לא לדלג בתוכנית לימודי השירה על היוצרים-זמרים מנעמי שמר עד ברי סחרוף, מאהוד בנאי עד אתי אנקרי, משלמה ארצי עד מאיר אריאל, ממיכה שיטרית עד דני סנדרסון. כל הנפלאים כולם. מי שיידע לפרש את "מסמרים ונוצות" של שיטרית או את "עבדים" של סחרוף או את "נשל הנחש" של אריאל, יידע לפרש שירה ולגשת לשירה. לא צריך יותר מזה.
גם בעניין הפרוזה צריך לרענן את העניין לחלוטין: לסלק למשל את כל סיפורי ביאליק המיושנים. לסלק את כל הרומנים הגדולים. אף אחד לא יצטרך יותר לחפש תקצירים גנובים של "מאדאם בובארי" או "החטא ועונשו" או "תמול שלשום". שלא לדבר על ספרים גרועים ממש ומדכאים ממש כמו "מחזיר אהבות קודמות" של קנז, שהוכנסו משום מה לתוכנית הלימודים.
ממילא אף אחד לא באמת קורא אותם . אז מי צריך את זה? ומי צריך שאלות בגרות על "מבנה הרומן" . לעומת זאת, אפשר ללמד בהחלט פרקים ראשונים של רומנים קריאים למיניהם. למשל "הארי פוטר". איך מלמדים? מקריאים (ומבקשים מהילדים להקריא) ומתעכבים על היופי ועל ההברקות. זה הכל. לא צריך יותר מזה. ובטח שאסור לדבר על אקספוזיציה ומבנה וכל שאר הגועל.
גם בתחום הסיפורים הקצרים צריך ללמד רק סיפורים קריאים ואיכותיים (למשל, כמה מהסיפורים המוקדמים של א.ב.יהושע, ניסים אלוני,יצחק בן נר, יהודית קציר או חנוך לוין). גם את עגנון כדאי ללמד אך ורק במיטבו הקצר, וצריך לחשוב על משהו שיקסים את התלמידים. לא "הרופא וגרושתו". לא "פנים אחרות". לא "גבעת החול". כולם סיפורים שיש בהם מידה רבה של מלאכותיות. אז מה כן? גם עמוד אחד או שניים מתוך "תמול שלשום" יכולים להספיק כדי לטעום את הטעם. ובלבד שיהיו מופתיים באמת.
חשוב ללמד גם כמה סיפורים קצרים מופלאים מתוך "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי, המכיל את מיטב סיפורי התלמוד והמדרשים. קצת מפרקי אבות מתוך המשנה, למשל. אין כמוהם ליופי.
את שקספיר צריך להעיף כמובן. אין בו שום טעם בלימודי הספרות הישראליים היום. וצריך להשאיר אותו לצפייה בהצגות תיאטרון (עם הכנה מקדימה, לפני הצפייה).
כך גם אין טעם בכל המחזות היווניים הקלאסיים (אני זוכר את שירו של אבי פלדשטיין "אנטיגונה במישלב", שפורסם פעם ב"עכשיו",
על לימודי הקלאסיקה היוונית בבית ספר האקסטרני שגם אני למדתי בו פעם). לעומת זאת, כדאי ללמד, למשל, מערכונים ומונולוגים קצרים של חנוך לוין. הפרינציפ צריך להיות ברור: רק מה שחי לגמרי, רק מה שיכול להקסים ולעניין את התלמידים, רק מה שיוכלו לשיר או להציג או לדקלם או לדבר עליו בהפסקות. אפשר גם "הקמצן" של מולייר, גם אם הוא מהמאה ה-17.
מה עוד? צריך ללמד וללמוד קריאת עיתונים. כתבות מופתיות. רשימות מקסימות. ראיונות נפלאים. פוסטים לוהטים במיוחד בבלוגים באינטרנט. הרי המטרה, אמרנו, היא לא רק לדעת משהו על הספרות, אלא (ואולי בעיקר) ללמד את הנוער לקרוא ולכתוב. אנטיגונה לא תוליך את התלמידים לשום ידיעת כתיבה. בלוג מגניב כזה או אחר בהחלט כן. אני יודע שאני נשמע לכם טיפוס שלילי, אבל הפרינציפ ברור, לא?
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, הֵלִית ,/ הַסְּתָו הִנֵּה בָּא/ וֶאֱמֶת לְהַגִּיד/ מְעוֹרֵר אַהֲבָה
עוד שורות מתקופת החרוז המקסימה של אבות ישורון, הפעם מתוך השיר "לשנה טובה", שכתב לבתו הלית כשהיתה בת 9, והן מעוררות אהבה גם עכשיו (מתוך ספר שיריו המכונסים בהוצאת סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד). אגב, השם "הלית", שנתן ישורון לבתו היחידה (עורכת השירה והדוגמנית לשעבר הלית ישורון) הנפוץ היום מאוד (בעיקר בגירסתו "הילית"), הוא המצאה ייחודית אופיינית של המשורר, שמת ב-1992.
נא להמתין לטעינת התגובות
