ביג בן: אחמדיניג'אד רוקד ופול מקרטני לא גדול
"ואלס עם באשיר" הוא סרט אנטי-ישראלי, אורנה בן דור היא אשת השנה, פול מקרטני הוא לא ממש הגדול מכולם וש. שלום בשורות הכי יפות בעברית. מנחם בן עם תובנות השבוע
בשורה התחתונה, "ואלס עם באשיר", סרטו המצוייר, עטור התהילה והפרסים של ארי פולמן, הוא סרט תועמלני אנטי ישראלי, עשוי במקצוענות מרשימה אמנם, אבל גם אידיוטי בחלקו. ראיתי אותו בקולנוע "לב" בדיזנגוף סנטר, בדיוק מעל מעבר החציה שבו נטבחו ונפגעו עשרות ישראלים אחרי הסכם אוסלו בפיגוע הפלסטיני המזוויע ההוא (זוכרים?).
אבל התודעה של ארי פולמן פועלת אחרת לגמרי: הפלסטינים יוצאים מכל הסרט שלו טבוחים ונקיים מעוון. הרוצחים הם רק הישראלים שמרססים איזושהי מרצדס לבנונית משפחתית בפתח הסרט), ואנשי הפלנגות
בין לבין מנסה ארי פולמן למכור לנו כל מיני תיאוריות פסיכולוגיסטיות ירודות בעליל בעניין זכרון ושחזור זיכרון. אבל לא זה העיקר: העיקר הוא שהסרט הזה נועד בדיוק לכל פורסי הפרסים בעולם (כולל אקדמיית הקולנוע בארץ), שאין דבר אהוב עליהם מהכפשת צה"ל. לכן קודם שלחנו לאוסקר את "בופור" המשמים, ועכשיו אנחנו שולחים את "ואלס עם באשיר" להצדיק את מה שאמר אחמדינג'אד באו"ם על הרוצחים הציוניים. כל זה תועמלני ומקומם, גם אם האנימציה נפלאה (והיא נפלאה).
דני רובס הופיע ב"שש עם עודד בן עמי" והבטיח לנו שפול מקרטני הוא הזמר הגדול ביותר בהיסטוריה. כמה אפשר להיות לבנטיני? אפילו במובן המוזיקלי הרוקי-הפופי הטהור, יש הרבה יותר גדולים ממקרטני. מי למשל? למשל, דיוויד בואי. למשל, ליאונרד כהן. למשל, להקת army of lovers השוודים (כן, אני יודע שלא שמעתם עליהם) כמעט בכל אחד משיריהם. שלא לדבר על שלמה ארצי שלנו, וברי סחרוף ואהוד בנאי ואתי אנקרי וכל יתר המופלאים. אבל כשהחיפושית אילן לוקאץ' מכוונן את סדר היום התרבותי שלנו, עם השיער הביטלסי שלו, מה אפשר להגיד? ולמה, אגב, כל מי שמדבר על "מופע מצמרר, הסטורי, בלתי נשכח", נשמע לי כמזייף אורגזמות?
שמתם לב איזה רטט שושואי היה בעיני הגברים של ערוץ 2, עמנואל רוזן ויאיר לפיד, שבחרו את איש השנה שלהם ושל הערוץ של המדינה: מאיר דגן הוא האיש, ראש המוסד והקילר הכי קילרי שלנו. וואהו, איזה גבר ואיזה כבוד. והוא גם נתן ראיון לערוץ 2, אז שלא נבחר בו? איש השנה שלי אגב היא אשה: אורנה בן דור, עורכת סדרת התחקירים "מה הורג אותנו?", בזכות הכתבות על סכנת החיסונים וסכנת התרופות.
השמעתם? הזכייניות מתות להיפטר ממשדרי הכדורגל שלהם. היש טוב מזה? משהו זז בלבבות. ופלא על פלא: בין חמשת הז'אנרים הנצפים ביותר בטלווייה (תחרויות הכשרונות, הריאליטי, השעשועונים, הבידור והדרמה), אין כדורגל. וגם לא כדורסל.
אהבתי את הכותרת של סדרת התחקירים החדשה בכתב העת המשובח "ארץ אחרת": "ואתם רוקדים? - הרבנות הראשית נגד העם היהודי", העוסקת בהתעללויות הרבנות בנשים, ב"לא-יהודים", בגרים, במתגיירים. כשעיתון דתי ביסודו (וארץ אחרת" הוא עיתון דתי) מתחיל להבין את זה, מצבנו יכול להיות הרבה יותר טוב בארץ הזאת, שהרבנות האורתודוקסית ושלוחיה נוולו את פניה. וכן, צריך להגיד את זה דווקא לפני יום כיפור.
פתאום, בלי הודעה מוקדמת, אם לא לקחת בחשבון את המלצות אופרה ווינפרי ודנה ספקטור, קפץ לראש רשימת רבי המכר שלנו, ובהפרש ניכר מכל השאר, ספר מתורגם בשם "לאכול להתפלל לאהוב" (כינרת-זמורה-ביתן, תירגמה: יעל סלע-שפירו). כתבה אותו העיתונאית והסופרת האמריקאית אליזבת גילברט, היודעת לדבר על חוויותיה הכי אינטימיות בסגנון עיתונאי צבעוני, ומכאן חלק מסגולת הקריאות היתרה שלו. זהו אכן ספר הנבלע במהירות ובעניין אנושי אמיתי – סיפור על גירושים, מסעות בעולם, גילויי אלוהים ואהבה ותשוקה, כולל אשראמים בהודו ומגידי עתידות מאינדונזיה ותובנות ניו אייג'יות מסוגים שונים.
אצלנו, אם מישהי כותבת פשוט, אז זה בדרך כלל גם פשטני או בנאלי ברמה זו או אחרת, ואם מישהי כותבת על ענייני אלוהים ורוחניות , הרי זה כמעט תמיד פלצני ומתיש. גילברט, לעומת זאת, היא גם כנה במובן נשי ידוע וגם שופעת התנסחוית עסיסיות וחדות. למשל כשהיא מצטטת בהזדהות ידיד שאמר לה שגירושים זה כמו "לעבור תאונת דרכים נוראית כל יום במשך שנתיים". או כשהיא מספרת איך הופתע המאהב שלה, דיוויד, לגלות, כי "האשה הכי שמחה והכי בטוחה בעצמה שהוא מכיר היא בעצם – כשתופסים אותה לבד – חור עכור של צער אינסופי".
נכון, גילברט רחוקה מלהיות גאון רוחני או ספרותי, וברור שרק נשים יקראו את ספרה, ובכל זאת מדובר באשה די נדירה בנדיבותה, שמעדיפה מסעות בעולם על פני הולדת ילדים, עם כישרון מופלג להתיידדות בכל מקום ועם כל אדם, ואהבה מיוחדת לאלוהים, למיסטיקה הודית ולאוכל איטלקי (ומכאן 11 קילו מאושרים שהעלתה באיטליה בגלל פסטות וגלידות, לאחר שקודם היתה רזה מדי בגלל ייסוריה). ויש גם אור כחול שחוותה בהודו, בין כל ניג'וסי המדיטציה והאשראם, שגם עליהם היא מקטרת בחופשיות מלבבת, ומאהב מבוגר למדי (ממוצא ברזילאי) שמצאה באינדונזיה, אחרי תקופת התנזרות מינית ארוכה ("ארבע אורגזמות ביום" כפי שסיכמה את הדברים בהגזמה חברה שלה).
דווקא בזכות הישירות, הפשטות ואי הניפוח גילברט מצליחה לשכנע אותנו באמיתות גדולות (כי ברור שהיא מספרת את האמת). למשל, הכוח האלוהי שיש בתפילה. עשר דקות אחרי שהחתימה חברה שלה על עצומה לאלוהים: "אלוהים היקר, אני מבקשת שתתערב ותעזור לי לסיים את הגירושים האלה", צלצל הטלפון. "לחשתי 'הלו'. 'בשורות טובות!', עורכת הדין שלי הכריזה מניו יורק הרחוקה. 'כרגע הוא חתם!". תפילות עוזרות, עובדה.
גם משוררים טובים, ומרדכי גלדמן הוא משורר טוב, טועים לפעמים מאוד בהבדלה בין טוב לרע בשירה. וכך אני קורא רשימה של גלדמן במוסף "ספרים" של "הארץ" על תרגומו הנפלא של יהודה עמיחי לשיריה של אלזה לסקר שילר, משוררת שאין כמוה ליופי, שהופיעו עכשיו מחדש בהוצאת קשב לשירה.
גלדמן מעדיף משום-מה את תרגומו של זך על פני תרגומו של עמיחי ומדגים, כהוכחה סופית בעיניו, שתי שורות בתרגום עמיחי: "לא אלאה לחפור בתוך חזךָ/ למצוא תענוגות הזהב של פרעה", לעומת תרגום זך: "אני נוברת בחזך בלא לאות/ למצוא את חינגות הזהב של פרעה".
עכשיו שימו לב להבדלים: אצל עמיחי היא "חופרת למצוא את תענוגות הזהב", עניין די ברור מבחינה רגשית , חותרת לתענוגות הכי תענוגיים (אזכור פרעה כאן נשאר חידתי ומקסים. לעומת זאת, אצל זך היא "נוברת" (בעיני, רק עכבר נובר) למצוא את "חינגות הזהב". איזה עניין יש לאשה מאוהבת ב"חינגות"? לכן, עמיחי הרבה יותר חם וקרוב בעיני. תשפטו ביני לבין גלדמן.
הַשּׁוֹפָרוֹת הָיוּ מַרְבִּים לִתְקֹעַ/ בְּבֵית סַבָּא, בְּעֶרֶב יוֹם הַדִּין/ נָשִׁים הָרוֹת הָיוּ בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ/ וּמְיַשְּׁרוֹת עָלַי אֶת הַסָּדִין.
ש. שלום (1904 - 1990), מן המשוררים האהובים על קורצווייל, שספרו "יומן בגליל" מבוסס על רומן שהיה לו עם ערביה, הוא משורר נידח לגמרי היום. ובכל זאת, אני זוכר ברטט תמיד את השיר שלו (בספר "פנים אל פנים", הוצאת מוסד ביאליק ודביר, 1941) על ערב יום הדין רווי המיניות ופחד האלוהים בילדותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
