ביג בן: מאושרת קוטלר ועד חז"ל
היורש של ג'ון גרישם, המחשוף של אושרת קוטלר, הקסם של המגישה החדשה ב"ערב חדש", היצירות הלא מבריקות של דור הפרוזאק ומחקר מגוגלל על סרטן. מנחם בן עם תובנות השבוע
התגובות לכתבתו המטלטלת של בועז גאון על רפואת הסרטן שלא הצילה את אביו ב"סופשבוע" של "מעריב", ולאחרונה גם כריתת השד המצערת שעברה אורנה בן דור בעקבות אבחנת סרטן, החזירו אותי להירהור הוותיק והמוטרף שלי בענייני סרטן.
לכן חזרתי ופניתי לאינטרנט – הפעם לגוגל בעברית – כדי
אני פותח את "ערב חדש", והנה את מיבזק החדשות מגישה בעברית רהוטה ומושלמת שדרית חדשה, איספהאן בהלול הערביה, בתו של זוהיר בהלול המיתולוגי והאהוב, יליד עכו. בתו עושה את זה לא פחות טוב ממנו ובעברית לא פחות טובה, ולשם שינוי, נטולת מיבטא. ואני אומר: אין טוב מזה. וזה בדיוק הכיוון: לעברת את ערביי ישראל באמצעות פתיחת מערכת החינוך הישראלית לערבים ישראליים.
אנחנו חושבים בטעות נוראה שאנחנו מה זה נאורים כשאנחנו מבודדים את אזרחינו הערביים במערכות חינוך ערביות נפרדות, יעני מתוך "כיבוד האחר", אבל בפועל, מדובר בהנצחת הנחיתות הישראלית העילגת שלהם, עם המיבטא הערבי הכבד וידיעת העברית המוגבלת מאוד.
רק דמויות כאיספהאן (גם היא במקורה תושבת עכו) ,שלמדה במערכת החינוך העברית הכללית, ונשארה ערבייה (כמובן, אף אחד לא דורש ממנה לוותר על ערביותה), או השחקן יוסף סוויד, או הזמרת חיה סמיר או רנין - יכולות להגיע לפסגות החברה הישראלית. עובדה.
בטח שמתם לב למחשוף הנועז של אושרת קוטלר בחדשות מוצאי שבת בערוץ. אם אני לא טועה, וגם אם מדובר בסנטמיטרים מעטים בסך הכל, זה עומק השדיים הגדול ביותר שנחשף אי-פעם בין שדרניות החדשות בערוצים המרכזיים בשעות הערב (כי במישדרי הבוקר אני זוכר איזושהי כתפייה שמוטה וכתף חשופה במיוחד של קרן מרציאנו. אברי גלעד שהגיש לצידה נראה די מרוגש אז, אני זוכר).
טוב, זה לא רוקדים עם כוכבים, אבל ביחס לסולידיות של שידורי החדשות, זה היה בהחלט מפתיע. אין פלא שאושרת צחקה במיוחד כשהאייטם שהביא גיא לרר בפינתו המשעשעת "הצינור" (גם זה שם רב-משמעי בהקשר זה) כלל את דרשת המוסלמי ההוא שהבטיח לשהידים את בתולות גן העדן: "איזה שדיים, איזה ירכיים, לא צריך מישחה" (הוא התכוון לוויאגרה). על רקע כל דיווחי הרצח והתאונות ששטפו את המסכים שלנו בסוף השבוע שעבר, זה היה בהחלט מרענן.
כשאתם הסתכלתם על האח הגדול או מפרץ האהבה או היפה והחנון או כל יתר הזבאללה המזעזע, אני ראיתי בהנאה עצומה את גליקריה בערוץ 1 עם שמעון פרנס ואורחת ישראלית קסומה אחת: הזמרת כרמל אקרמן. תקנאו בי על האושר.
חתן בראשית בסדרה המתחדשת "מקבלים שבת" בערוץ 1 היה מאיר שליו, בחירה יפה לכאורה לפתוח בה את מחזור התורה החדש, אלא שהמיפגש בינו לבין דב אלבויים היה הפעם מביך בפשטנותו, בגסותו כלפי אלוהים (שאלבויים את שליו לא מאמינים בו), בזחיחותו הנמוכה, המבישה.
גם כל הבדיחות החצי-תלמודיות על אדם שהתייחד עם כבשים ושאר בהמות וחיות כביכול עד שאלוהים החליט לשדרג לו את העזר כנגדו לאשה, וברא את חווה, היו נחותות. והרי יש לכל הפסוקים האלה הסברים מופלאים בהרבה.
לא נעים, אבל ירון דקל, המגיש החדש של מבט ליל שבת, מתגלה כניג'ס לא קטן. תן למרואיינים שלך לדבר, בנאדם. שתוק קצת.
לפני שנדבר על הספר הקטן, הצנוע והמופלא הזה, "חכמים", כרך ג' (הוצאת בית מורשה/ידיעות אחרונות) שכתב הרב בני לאו – ועיקרו עיסוק היסטורי, סיפורי ודרשני בחכמי המישנה למיניהם בתקופה הגלילית שבין המרד הגדול בשנת 135 לספירה ועד לראשית המאה השלישית, מרבי שמעון בר יוחאי עד יהודה הנשיא – נאמר משהו עקרוני על המישנה והתלמוד כספרות.
מדובר אמנם באוספים, שרובם דינים והלכות ודיונים על דינים והלכות, ובכל זאת, הם כוללים כמה מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם בספרות העולמית (למשל, הסיפור על אליעזר בן דורדיא והזונות שהלך אליהן) וגם כמה מפרקי החוכמה והפיוט הנפלאים ביותר (למשל, פרקי אבות, המשתווים בהחלט לשיאי ספרי החוכמה התנ"כיים, משלי וקהלת) .
עם זאת, כל הכתובים התלמודיים המדהימים האלה קבורים וחבויים בתוך הררי טקסטים בלתי עבירים ברובם , מייגעים בלי גבול , כתובים בחלקם הגדול בארמית ועמוסים כמויות בלתי-נסבלות של תיפלות וטרחנות, גזענות, דיעות קדומות ואמונות תפלות. (למשל, ההנחה המטומטמת ש"אשה מסרחת יותר מגבר" משום שנבראה מצלע ולא מעפר. אני מעדיף, כמובן, ריח נשים).
לכן אנחנו זקוקים למתווכים בעלי טעם, שיאירו לנו את החלקים היתר קסומים בתלמוד, והרב לאו
ג'וניור (בנו של הרב ישראל לאו) הוא בדיוק כזה, על פי דרכו המתונה, העמוקה, הלא מחזרת והלא מתחנחנת.
בפשטות גמורה הוא מספר לנו מעט מסיפורי חייהם,הילכותיהם ומדרשיהם של כמה מחכמי המישנה המרכזיים, ואי-אפשר לא להיכבש לקסם ולהוויית החיים המדהימה הזו של אנשים שכל עיסוקם וכל עניינם בפרשנות פעילה וחדשנית באמת של התורה, בניגוד גדול כל-כך לרבנויות המאוסות של ימינו.
הנה למשל רבי שמעון בר יוחאי האלוהי , שאמר בין השאר:"שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן". היש יפה מזה?
עזבו אותכם מהבודהיסטים, מחכמי הזן, מהפילוסופים היווניים (שלא לדבר על הפילוסופים האדאקדמיים של זמננו, זוועת הזוועות). אין כמו חז"ל, שרק הנביאים האלוהיים (גם הם שלנו, ובעברית) עולים עליהם.
כתבתו של גון בן-ארי ב"ידיעות אחרונות" על הפופולאריות של התרופות הפסיכאטריות בקרב הסופרים, שלוותה בפרשנותו הצמודה של פרופ' יורם יובל הבינוני ובעל החשיבה המרובעת (שממליץ על תרופות ומתנגד לסמים) היתה תעמולה מהסוג הגרוע ביותר למען תרופות פסיכיאטריות, והרי לא הובאה בכתבה אפילו דוגמא אחת ליצירה מרהיבה כלשהי שנוצרה בהשפעת סרוקסט, פרוזאק או ציפרלקס.
ולא שאני ממליץ על סמים ועל כוהל, בהחלט לא על כל הסמים ולא על כל היינות, אבל בכל זאת, בהשפעת יין כתב אלתרמן כמה מהשירים הנפלאים ביותר בתולדות השירה (העולמית ,העולמית) ובהשפעת סמים מסויימים במצבים מסויימים כתבה יונה וולך כמה מהשירים הנפלאים ביותר.
לעומת זאת, שיאי הפרוזה העברית, מעגנון עד עוז, משדה עד שבתאי ומיהושע עד מאיר שליו נכתבו כולם ללא כל השפעה תרופתית. איך אני יודע? רואים. נו, תביאו דוגמא למשהו לא זיבלי שנכתב בהשפעת פרוזאק, אין לכם. כי אין.
פתחתי מותחן אמריקאי חדש בשם "מלך השקרנים" של ג'ון הארט (תרגום יריב ספיר, זמורה-ביתן-כינרת). וראיתי שאני נדבק בהתרגשות הקריאה. מדובר בעורך דין שאביו נעלם, וכשנמצאת גופתו ונחשף גורל הירושה, הופכים הוא ואחותו לחשודים המרכזיים.
אבל העניין הוא כמובן לא רק במירקם הרגשי והעלילתי אלא במשפטים הקדחתניים עצמם, שורה אחרי שורה, ובאופן שבו הם מוליכים את הקורא באפו הרגיש. הנה לדוגמא אחד ממשפטי הפתיחה, שהעביר רעד בבשרי. במקרה זה מדובר על פגישה עם לקוח, רוצח, במתחם הכלא: "הוא ניתק לבסוף את מבטו מכפכפי הכלא שאלפים נעלו לפניו". זה כלא. לא מפחיד?
נִסְלַח לָנוּ - הֲרֵי גֶּשֶׁם יָרַד -
יעל רנן, היום מרצה לספרות באוניברסיטת ת"א, בשיר שפירסמה אי-שם בתחילת שנות השישים ב"מעריב לנוער". שיר שעוזר לסלוח לעצמנו מאז ועד היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
