שערוריות המאה: פרידמנים מכים
הרבה לפני שכינה את טורנה "תופרת נמוכה", חטף מנחם בן מכות מהמשורר יצחק לאור, את מי אהב פנחס שדה ואת מי אהב בסתר ביאליק, מי זה סימון נחמיאס ואיך הפך כותב הביוגרפיה של דן בן אמוץ לאחד האנשים השנואים והמשפיעים בתקשורת הישראלית
אלמונית ושמה הדסה מור הוציאה לאור במהלך השנה את ספר הביכורים "דרכים לוהטות", שהצטיין בתיאורי מיטה לוהטים. והרי על סקס לא דיברו פה בכלל. ובוודאי שלא כתבו על זה ספרים. הנה סיבה מצוינת לחגיגה הגדולה.
אבל הייתה סיבה נוספת למהומה, והיא בכלל לא הייתה קשורה לחדשנות הספרותית שהפגינה הגברת מור, אלא לדברים שאותם גוללה ביצירתה. בספר מדובר על חיילת צעירה ההולכת שבי אחר דמותו החידתית של אלוף צה"ל גידם, ועל טכניקות ההתעמלות במיטה שמפתחים השניים. גידם או לא גידם, כולם אז ידעו שהמדובר דווקא בשתום עין, והוא בכלל לא היה אלוף, כי אם רב אלוף נערץ.
ב"דרכים לוהטות" הקימה מור לחיים מחודשים את הרומן האסור שלבלב בינה לבין משה דיין, מאז נפגשו השניים ב-1958 במסדרונות האוניברסיטה
הוא נשוי, היא נשואה, וזה לא לגמרי הסיפור המלא, שכן רב אלוף (מיל.) דיין הכיר היטב את בעלה שנותר מאחור, הלוא הוא סגן אלוף (מיל.) דב ירמיה, שבעבר היה מחבריו הקרובים של בעל הרטייה הנודע.
השערורייה לא נחתמה בין סדינים ספוגי זיעה או בין דפי ספר. ירמיה, הבעל שנחמס, עשה מהומות וכתב מכתבי תוכחה לאקס ידידו דיין. גם את רות דיין, אשתו של המקרנן, הוא טרח ליידע במעשי בעלה הנאמן. אפילו בן גוריון בכבודו ובעצמו קיבל מזכר בנדון. והסוף, מה? דיין המשיך הלאה, הכיר (הרבה) נשים נוספות, ומור המשיכה לפרסם ספרים. (מאיר שניצר)
חבצלת חבשוש הייתה בת 21 כשפגשה את פנחס שדה, שהיה בן 40. חבשוש , אישה צעירה וסוערת, התגוררה עם משפחתה הדתית בכרם התימנים, ולאחר שקראה את "החיים כמשל" באה אל שדה כמעריצה והפכה למאהבת. יחסיהם נמשכו שנתיים והיו בעלי עוצמה רוחנית ומינית עזה.
חבשוש הפכה לחלק מהבוהמה התל אביבית, אך יחסיה עם שדה נגמרו והיא לא כתבה יותר. בגיל 35 היא קפצה אל מותה מחלון דירתה שברחוב יונה הנביא בתל אביב. (בועז כהן)
שנים רבות הוסתר והוכחש סיפור אהבתם של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, והציירת היהודייה אירה יאן. השניים נפגשו בקישינב ב-1903, על רקע הפרעות ביהודי העיר, כשאירה יאן - שהייתה נשואה ואם לבת - התאהבה במשורר ונטשה את בעלה למענו. גם ביאליק היה נשוי, אך נמשך מאוד לציירת היפה.
לפי דעת חוקרים (ביניהם זיוה שמיר והלל ברזל), שיריו של ביאליק, "הולכת את מעמי" ו"לנתיבך הנעלם" נכתבו בהשראת יאן ולמענה. ביאליק חי בפחד מתמיד פן תתגלה פרשת האהבים ותעיב על שמו הטוב. הוא ניתק את קשריו עם הציירת, אחרי שעלתה לארץ ישראל בשנת 1906.
רק בשנת 1972 התגלה צרור מכתבים בעיזבונו של ביאליק שגילה את מה שהיה עד אז סודו הגדול. הצרור הוסתר במשך 40 שנה עם חומרים מרשיעים נוספים בידי מי שניהל את בית ביאליק, משה אונגרפלד, וזאת כדי שלא יוכתם שמו של המשורר הנערץ. לדעתה של זיוה שמיר חלקים גדולים מיצירתו של ביאליק מושפעים מהקשר עם אירה יאן, שהייתה האהבה הגדולה של חייו. (בועז כהן)
חמש שנים לאחר שנוסד "עיתון 77" התפרסם בו שירה של יונה וולך, "תפילין", שעורר סערה עזה עקב נושאו, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי ("העבר אותם על הדגדגן שלי, קשור בהם את מותניי, כדי שאגמור מהר"). סגנית שר החינוך והתרבות, מרים תעסה-גלזר, כינתה את המשוררת "מופרעת" ו"בהמה מיוחמת". וולך נפטרה שלוש שנים אחר כך ממחלת הסרטן. "עיתון 77" יוצא עד היום. (בועז כהן)
במהלך השנים, חיים נחמן ביאליק היה מושא ללא מעט האשמות בעניינים עדתיים, חלקן לא מבוססות במיוחד. אבל היה זה איתן נחמיאס גלס שגולל אותן בבהירות ובנחרצות בספר השירים שהוציא ב-1990, "אני סימון נחמיאס".
גלס כתב שם כך: "המשורר הלאומי של האשכנזים/ חיים נחמן ביאליק שנא אותנו/ את השחורים, את הספרדים, את המזרחים/ ובכבוד והדר הורד האיש הרגיש הזה לקבר/ מה לעשות, ואני אוהב את שיריו/ לבי נשרף למילותיו, ולא סולח/ הכניסיני תחת כנפך, בן שרמוטה!". תגובתו של ביאליק לדברים לא התקבלה עד למועד סגירת הגיליון. (רועי בהריר)
שנים אחרי שנכתבה, ועדיין הביוגרפיה של אמנון דנקנר (שמות נרדפים מאותה תקופה: "הסקנדל", "הבגידה", "דנקנר המניאק" ו"אני לא אקנה את החרא הזה גם אם ישלמו לי"), מצליחה לגרום לצרבת למערכת הקאסטות הישראלית, שלא לומר יוצרת אווירה אלימה בקרב שבטים פולניים אלימים בצפון תל אביב.
הביוגרפיה עצמה, שמיצבה את דב"א כמעין זליג של ישראליות, כולל סקס משוער עם אמו וסקס בטוח עם קטינות בידיעת חבריו האנינים, נכתבה על ידי חבר קרוב, שלא חמל על זכרו של המת, כמו גם של אחרים שעדיין חיים איתנו. התוצאה: בקבוק מולוטוב עיתונאי. מעבר לערוותו המטאפורית של דב"א, שנחשפה ברבים, נחפשה גם ערוותה של חונטה ישראלית סגורה.
מי שקרא את הספר מצא כי האמיתות על אודות הרגליו הפרוורטיים של בן אמוץ מפרנסות עמודים ספורים, וכי הרוב הוא תמונת מראה של התקשורת הישראלית בעשוריה הראשונים של המדינה. עזבו גם את העבודה שדב"א, למרות היותו - ככל הנראה - פדופיל דוחה וקמצן כרוני, היה אחד האנשים שהבנו כאן את השפה, ונשכחו מלב. אבל למי אכפת, בעצם. העיקר שיש סקס, סכינאות, סטיות, והכי חשוב? שהיהודים יכולים לריב כמו שהם אוהבים באמת. (גבי בר-חיים)
הרבה לפני שמנחם בן הביא את החרופה לפנינה טורנה, הוא מינף סקנדלים גדולים אף יותר בביצה הספרותית המקומית. כשפרסם יצחק לאור את הרומן שלו "עם מאכל מלכים", פרסם עליו בן רשימה ששורתה התחתונה הייתה משהו בסגנון "יצחק לאור הניח לפתחנו ערמה של גללים".
אגב, סיפור קיצוני אפילו יותר על בן שתרמו אישים ספרותיים גורס שהוא זה שגרם התקף לב למשורר יחיאל מוהר ז"ל (אביו של עלי ז"ל). מוהר הוציא ספר שירים ומנחם שיסף את התוצר. האיש קיבל התקף לב, וטען שהאשמה בביקורת של בן. בקיצור, מי אמר שפרידמנים מתים לא יכולים ללכת מכות? (גבי בר-חיים)
נא להמתין לטעינת התגובות
