מחול בּוּטוֹ שנולד מתוך חלימה
ביום רביעי יעלו מיה דונסקי ורקדני אנסמבל מניפה מופע מחול בוטו בהשראת שיריו של אמיר אור. דונסקי ואור שיתפו פעולה בעבר בפסטיבלי "שער" של עמותת הליקון, אבל "כשהחדר נהפך למים" הוא המופע הראשון המוקדש כולו ליצירה של אור. "אני מבקשת לגעת במהות שמאחורי המילים", אומרת דונסקי
"הרקדן שהיית אתמול", מצטטת מיה דונסקי את המאסטר אונו "הוא לא הרקדן שאתה היום ולא הרקדן שתהיה מחר". ואכן, מחול הבוטו שיצרה דונסקי לשיריו של אמיר אור, כמו כל מופע בוטו, מבטיח לקרום בכל ביצוע עור אחר וגידים אחרים.
הכוריאוגרפיה לבדה אינה אלא תנועות ריקות, היא מסבירה. "רקדני הבוטו מוכרחים להזין את התנועות בחומר רגשי, נשמתי". במופע הנוכחי מקיימים הרקדנים דיאלוג עם יצירתו של אמיר אור, שדונסקי מגדירה אותה כ"שירת בוטו".
הבוטו (ביפנית: ריקוד רקיעת רגליים) הינו מחול נשמה אוונגרדי שהתהווה ביפן בסוף שנות ה-50, כמרד רוחני על ידי המאסטרים הרקדנים קזואו אונו וטצומי היג'יקטה. מאז שנות ה-80 הוא מהווה ז'אנר אמנותי אוניברסלי המונה סגנונות מגוונים ומורכבים. "זהו מחול עז רגש, המעורר בצופה חוויה רב חושית, ומעמיד את המובן מאליו במקום חדש של תהייה וספק", אומרת דונסקי.
מה הוליד את שיתוף הפעולה היצירתי בינך לבין אמיר אור?
"הוא פנה אליי לפני כשש שנים, והזמין אותי להופעה בבית הקונפדרציה בירושלים, לרגל צאתו לאור של ספר שירה יפהפה של משורר יפני בשם שונטרו טאניקאוה בתרגום שלו ושל אקיקו טקהאשי. בהמשך הוזמנתי לפסטיבלי שער של הליקון, באחד מהם ביצעתי מופע בוטו בהשראת שיר מספרו "יום/מגילת לילה". לאחרונה חשבנו שנינו על הרעיון לעשות ערב שלם בהשראת
בתמונת הסולו הפותח את המופע נפלטת דמות מאפלת האופק ומתגלגלת באיטיות דרך מסכי פרספקס שקופים לקדמת הבמה. הדמות כמו פותחת צוהר לחלומות המגולמים בחמשת קטעי המחול העוקבים. "כל השיר מעורר בי השראה," אומרת דונסקי, "אבל קטע מסוים פותח תמונה ברורה וחיה, שמדברת מהות, באמצעותה אני מגיעה למהות שמאחורי המילים".
איך זה מתבצע בפועל? איך את מתרגמת טקסט למהות?
"המהות יושבת בין השורות, ואני פשוט צריכה להיות קשובה. אני לא מתרגמת. השירה של אמיר לא קוראת להמחזה. הנאמנות שלי לטקסט של אמיר נולדת מתוך התנועה הרגשית, הציורית, הנפשית שבתוך הטקסט. עולות בי תמונות, ציורים, דמויות, כך שקטעי המחול נולדים מתוך חלימה ערה".
האם הטקסט העברי מתאים למסורת ריקוד הבוטו היפני?
"הבוטו הוא ריקוד שבועט בכל המוסכמות של ריקוד יפני מסורתי. זו צורת אמנות שנולדה ביפן, אבל היא היחידה שנותנת לאינדיבידואל מרחב כל כך יצירתי ומקום להביע דברים שעולים מתוכו בצורה יצירתית, חופשית, כשהעטיפה לא צריכה להיות ממוסגרת. הריקוד נולד כשהמילה מפשירה ונמסה ומגלה את המהות שמאחוריה, ולכן זה יכול להיות כל טקסט, בכל שפה, מכל תקופה".
ומה את אוהבת בשירה של אמיר אור?
"השירה שלו היא שירת בוטו. היא לא קצרה ורחוקה מהייקו, אבל אני יכולה להתחבר למהות דרך שלוש מילים ודרך שלוש מאות מילים. אני מאוד מאוד אוהבת הייקו, אבל עובדה שהשירה של אמיר הגיעה אליי ונפלה אל תוך ליבי. הבוטו הוא מחול אוניברסלי מפני שעניינו נגיעה במהות, והוא נובע מתוכה ומביא אותה קדימה. הבוטו שואב את ביטוייו הרבים ממסע ישיר וטוטאלי אל נבכי הנפש והוא הולם את שירתו של אור, שמזמינה למסע תודעתי מאתגר, מטריד ומעורר".
השירים של אמיר אור יזכו לגילום מחודש, בכל פעם שתעלה דונסקי עם רקדניה על הבמה. "זה לא יהיה אותו דבר בפעם הבאה שארקוד", היא מבטיחה. "השירה שלו מורכבת מזרמי תודעות, אבל הבסיס של הבוטו הוא אימפרוביזציה, ואני שומרת בקנאות על התכונה הזו".
"בוטו הוא ב-Being ולא ב-Doing. זו דיסציפלינה שמטפחים ומתעמקים בה במשך שנים רבות. אני עובדת עם עוד חמישה רקדנים נהדרים, כולם תלמידים שלי, ואנחנו פועלים מתוך היכרות עמוקה עם הדיסציפלינות של הבוטו. אני אחראית על הכוריאוגרפיה, אבל הרקדנים מחויבים לעשייה יצירתית. הם מתחברים לתוך דמויות, ורק דרך המעיין הבלתי-נדלה של היצירה מתאפשר המופע. אם המופע יישען רק על תנועות, הן יהפכו למחוות ריקות. הרקדנים מטעינים את התנועות בחומרים רגשיים, כך שמתחת לכל עומק מתגלה עולם חדש".
"כשהחדר נהפך למים", מיה דונסקי מנצורה: כוריאוגרפיה, עיצוב תפאורה, עיצוב פסי קול, תלבושות, ארט וקונספט, יניב זיידנר: עיצוב תאורה, פביאן פיטוסי: וידאו, עודד מנצורה: עריכת סאונד, רקדני אנסמבל מניפה: יסמין ורדי, מרב כהן, שלומציון מאזוז, רותי רבינס, ארתור אסטמן, מיה דונסקי, תיאטרון ענבל, יום רביעי, 5 בנובמבר, 21:00, יחיאלי 6 תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
