ביג בן: סחורה רוחנית קלוקלת אצל קוטלר
מייקל ג'קסון הבלתי נסבל לא נרצח, אושרת קוטלר מציגה סרט אדיוטי על ניסים אמון וריח עובש חמוץ עולה מבחינת הבגרות בספרות. מנחם בן עם תובנות השבוע
חבל לי, חבל לי מאוד, על קרן נתנזון, בחורה מקסימה ומפוחדת, שהחליטה על כריתת שני שדיים בריאים לחלוטין רק משום שאמרו לה שהיא נושאת "גן העלול לגרום כמעט בוודאות לסרטן השד". הוי , קרן, קרן. מי שמאמין באלוהים, לא מאמין יותר מדי באזהרות הרופאים, ובטח לא לאזהרה כל כך מופרכת.
אף אחד עוד לא הוכיח שיש גנים האחראיים לסרטן. מדובר בהשערה נטו. בתאוריה. ולטעמי, תאוריה אידיוטית לחלוטין, לא פחות אידיוטית מהתאוריה הגורסת שנגיף הוא הגורם לסרטן צוואר הרחם ואפשר לחסן מפניו.
חבל, חבל שערוץ 2 מוכר את הסחורה המקולקלת הזאת לצופים, באדיבותו של עמנואל רוזן. ואברי גלעד (קצת אידיוט לפעמים), שראיין את קרן כפרומו לשידור,
טוב לפחות שאחרי שליבו היסטריה אינסופית, הודיעו מטעם משרד הבריאות ש"שפעת החזירים" היא בסך הכול שפעת. אתם יודעים, כלום. עוברת לגמרי גם בלי שום תרופה.
ובאותה שעה בדיוק, בערוץ 10 המתחרה, מוקרן סרט אידיוטי אחר. אושרת קוטלר עשתה סרט על ניסים אמון, הנזיר הבודהיסטי, המוכר לנו סחורה רוחנית מקולקלת. הסתכלתי עשר דקות ופשוט לא יכולתי יותר. רמת שטיפת המוח הנחותה הנעשית באמצעות בשורת הבודהיזם כביכול היא מן הסוג שרק אנשים חלולים במיוחד יכולים להסכים להחדיר לתוכם. אבל אין מה לעשות. האידאל הרוחני והאנושי המצטבר משני הערוצים הוא אישה שכרתה את שדיה מטעמי "מניעה" ומאמינה בבודהיזם. מותר לרדת בתחנה הקרובה?
נדמה לי שהפעם האחרונה שמייקל ג'קסון מצא חן בעיניי הייתה ב"הקוסם מארץ עוץ", הגרסה הכושית עם דיאנה רוס, אחד הסרטים הכי תענוגיים שראיתי בחיי. אבל עם כל הניתוחים הפלסטיים והנגיעה הבוטה במפתח המכנסיים והשירים הממוסחרים - ממש, אבל ממש לא סבלתי אותו (גם מאלביס פרסלי מעולם לא התפעלתי). וג'קסון כמובן נראה נורא ואיום, מין פרסומת מהלכת נגד הניתוחים הפלסטיים.
ואגב, הנתיחה שאחרי המוות לא העלתה כידוע דבר, פרט לשימוש בתרופות על פי מרשם. וזה כמובן אמור להישמע בסדר. בשורה מרגיעה. הכול בסדר. אף אחד לא רצח אותו. כי למות לפי מרשם - מותר אצלנו.
מתי נסלק כבר מן השלטון את חרפת הרבנים החרדים הגזעניים, שעכשיו טוענים בכנס "ביצור חומת הגיור", כי "רוב העולים החדשים מתגיירים מתוך אינטרסים, והם בחזקת רמאים"? מתי נעמיד לדין ונכניס לכלא (בעוון גזענות וביזוי) רבנים הטוענים טענות מסוג זה? מתי נבין שלא צריך בכלל לגייר ולהתגייר, ודי באזרחות הישראלית ובנישואים אזרחיים, שאז לא תהיה סיבה לאף אחד לעבור את תהליך הגיור המשפיל והמדכא אצל הרבנים הימי ביניימיים האפלים שלנו? לכן צריך להשתראל (משמע, לדעת עברית, לאהוב את הארץ, להיות ישראלי בהכרה ובדעת), אבל להתגייר?! איזו מין מילה זו בכלל? אין מילה כזו בתנ"ך.
בשבת נסעתי עם משפחה נהדרת לכנרת, ובתם, מדריכת טיולים רעננה ומשובחת, הוליכה אותנו למסעדה קסומה ממש בשם "קצה הנחל", הצמודה לקיבוץ גנוסר. דווקא מסעדה לבנונית ושם עברי כל כך.
נכון שאחרי שראיתי את התפריט קמתי ללכת, כי אני לא אוכל אוכל לא כשר, ובתפריט הוצגו בין השאר סרטנים וצדפות, אבל לבסוף התאהבתי בפשרה שלי, כפי שהמליץ לנו מזמן לוי אשכול, ואמרתי לעצמי שאני יכול לאכול כשר גם במסעדה לא כשרה.
על כן הזמנו סלטים ודגי דניס ומושט. ומה אני אגיד לכם: הכול היה מושלם ברמה מדהימה ממש של טעם ודיוק. וצריך להבין: מי שמבין בשירה באופן מוחלט, מבין גם באוכל באופן מוחלט. טעם הוא טעם. בכל עניין תחת השמש. אז תאמינו לי, היה מושלם.
כשהייתי בן 14 והתחלתי להתעניין בשירה ובמשוררים באופן קדחתני (בהשפעתו הישירה של העילוי הספרותי המדהים יורם ברונובסקי, בן כיתתי), הפסקתי להתעניין בשיעורי הספרות בבית הספר, ובלימודי התיכון בכלל, נהפכתי לתלמיד גרוע, תודה לאל (כי כך חמקתי מן הדיכוי הלימודי) וכשהגעתי לסוף השביעית, הציעו לי להישאר כיתה או לעבור לאקסטרני.
כך עברתי ללמוד באקסטרני "מישלב" (בעודי כותב ביקורות ספרותיות ב"משא", המוסף הספרותי של "למרחב" בעריכת אהרן מגד, ובמוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכת זיסי סתוי), וכך גם ניגשתי לבחינות הבגרות, וביניהן לבחינת הבגרות בספרות, שעליה קיבלתי 6 אם אני לא טועה. לכן הייתי משועשע במיוחד כשקראתי באחת מחוברות "עכשיו" אי שם בשנות ה-70 או ה-80, נדמה לי, את שירו המקסים של המשורר ואיש היין אבי פלדשטיין, שכותרתו "אנטיגונה במישלב". שיר שהחזיר לי את טעם האקסטרני ההוא.
יותר מ-40 שנה אחר כך אני מעיין בבחינת הבגרות האחרונה בספרות, בגרות קיץ תשס"ט, והנה, כמעט לא ייאמן, חלק ניכר מן החומרים נשארו כפי שהיו אז, בלימודי התיכון המרודים ההם. אותו ביאליק עם "אם יש את נפשך לדעת", שיר טרחני, ארכני ונמלץ, אותו "ראי אדמה" של טשרניחובסקי, שיר טרחני ונמלץ מאוד גם הוא, שזכה לתהילה פציפיסטית מסוימת אבל הפך למשהו מיושן במיוחד.
הכי חדשים כאן בשירה הם חיים גורי וארז ביטון. ויש כמובן אדיפוס המלך ואנטיגונה ושייקספיר. לא עדיפים חנוך לוין ונסים אלוני? ואיך יכולה להיות בחינת בגרות בספרות בלי אלתרמן ובלי אבידן, ויזלטיר, יונה וולך?
ולשון הבחינות גם היא כמו שהייתה: "כיצד מעוצבים שני רצונות מנוגדים אלה ברומאן?", נשאל תלמיד - איזה מילה נוראית: "מעוצבים". מתי יבינו כבר במשרד החינוך שסופר איננו "מעצב", הוא כותב. אתם אלה שמעצבים ומעציבים. ואיך אפשר בלי שאלה על ה"דובר" בשיר של ארז ביטון ("כיצד מבטא השיר את משבר הזהות של הדובר?").
כלומר, זה לא המשורר עצמו שעלה ממרוקו ומספר לנו בשיר אמת אופייני איך גם השפה האחרת (הערבית) עדיין טופחת בפיו "עד פיקוע חניכיים". זה איזשהו "דובר", סטרילי כמו האשכנזים או המזרחיים שהתמערבו באקדמיה. בקיצור, ריח עובש ברור עולה באף. עם כמה שינויים לטובת הפוליטקלי קורקט המזרחי (גם ארז ביטון, גם סמי ברדוגו-שאנחנו כמובן בעדם) ולטובת גודש אג'נדה פציפיסטית (בשירים של טשרניחובסקי וגורי). גם זו דרך לדכא את הנוער ההולך לצבא.
התחלתי, רק התחלתי, לקרוא את ספרו של עדי אבלס "פצע" (עם עובד, בשיתוף קסת, מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות). בינתיים רק כמה עשרות עמודים ראשונים, ואני שוב מוצא את עצמי מתפעל מכל הדור הספרותי החדש שצמח לנו כאן, שהמאפיין המרכזי שלו הוא התנערות מכל השפעה ספרותית, וכתיבה מתוך ההתנסחות הפנימית עצמה והמילים עצמן והמציאות עצמה (או הדמיון כשלעצמו).
פעם כתבו כאן בהשפעת עגנון, למשל (אפילו אלון חילו עדיין מושפע). פעם כתבו בהשפעת שלונסקי או עמיחי (שעדיין משפיע). היום מיטב הכותבים לא מושפעים מכלום פרט לנפשם ומילותיהם המדויקות עד כאב. ברומן המבודח והמענג של אבלס מדובר על חיי נישואים תל?אביביים, ההולכים ומסתבכים מאז מודה דניאל, על פי תביעתה הלוחצת של אשתו איה, כי אכן הפצע הזעיר שצמח על שפתה התחתונה הוא מכוער. היא לא תסלח לו על האמת הזו.
אֲנִי חוֹפֶרֶת וּמַטְמִינָה אֶת הָאֱמֶת שֶׁלִּי בְּךָ./ כְּמוֹ חָתוּל הַמְּכַוֵּן אֶת צְרָכָיו לְגֻמַּת חֵן שֶׁל חוֹל./זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוֹפֵךְ אוֹתְךָ לַאֲהוּבִי עַכְשָׁו
גילי חיימוביץ' היא אחת המשוררות הצעירות החשובות ביותר הפועלות בעברית (היום היא שוהה בטורונטו, קנדה). כאן בשורות הפותחות שיר מיואש-אהבה, חד, מיני, ישיר ובוטה כדרכה, בשם "פְּנִים, חוּץ וְרִיק", שפירסמה זה עתה בכתב העת המקוון "החוטם" בעריכת אביטל גלוברמן. כל מה שנשאר מן האהבה הוא ההרגל הרגשי או המיני. האהבה עצמה נעלמה, או כך נדמה לפחות. כתבי העת הצעירים, אם לא ידעתם, מלאים שירה רוטטת.
נא להמתין לטעינת התגובות
