משיח עם עור לבן: הומאז' למייקל ג'קסון
הוא נהפך משחור כמו זפת ללבן כמו מלאך הנושא תפילה; הוא נהפך מיין למים, כמו ישו; הוא היה א-מיני וסריס, כמו שבתאי צבי שהיה לו מום באיבר מינו. אבי לבקוביץ מחבר כמה קצוות רופפים, וקובע: מייקל ג’קסון היה משיח
היו זמנים בהם כתבתי על השוואה בין כרוניקה של משיח לבין סיפורי ניו אייג’ עכשוויים, ומרדפים תקשורתיים אחרי כוכבי פופ. את מייקל ג’קסון השוויתי ליעקב פרנק, ואת בשורתו לאהבה של ישו. את הירצחו של ג’ון לנון השוויתי לצליבה, את מלחמתו של הממסד במסרי הפופ השוויתי לויה דולורוזה. היו זמנים, אבל אז מייקל ג’קסון מת.
בלתי נתפס איך אגדה בחייו הופך לאגדה מתהווה במותו. מהבחינה הזו, המיתוס שנבנה בימים אלה הופך אותו לחי ובועט. הוא אינו איתנו אבל נשמתו איתנו, מעוררת את ההשראה – אנחנו מדברים עליו, אנחנו חושבים אותו ואת שיריו, הוא מרתק אותנו. הוא חי. זה מה שגורם לי להשוות את הפסטיבל הגדול והעניין המחודש במלך הפופ לתנועה המשיחית בחב”ד ולהתמודדות של השבתאים עם המרתו של שבתאי צבי ובעיקר עם מותו.
כל אחד מהם, גם מהנוצרים אגב לאחר הצליבה, התמודד עם המוות בדרך התיאולוגיה - המשיח לא מת, הוא נגנז באורות עליונים, התאחד עם השכינה ובמהרה יתגלה שנית ויביא את הגאולה. אני יכול לומר את אותו הדבר על מייקל ג’קסון, חי וקיים לעולם ועד. אגדה שלא מתה ותיחרת לזיכרון נצח.
מייקל ג’קסון של סוף שנות השמונים וראשית התשעים, שיחק אותה מושיע הפופ – “We Are The World”, “Man In The Mirror”, “Heal The World” וכו’. בשורתו היתה אוטופיסטית, אחדותית, הוא היה כולו טוב ואהבה – תכונות שיוחסו לכל משיח, כליל השלמות והטוהר. לפחות מבחינתו, על פי הדימוי שניסה לבנות לעצמו.
אבל התקשורת הממסדית ניסתה לבנות לו דימוי הפוך ואחר, של פושע, סוטה, נוכל, אדם רע. מה מהם הוא נכון? תעלומה. מי צודק? זה לא משנה. גם אם מדובר בפיקציה, גם אם ג’קסון לא היה מושיע כפי שצייר את עצמו, גם אם לא היה תימהוני כפי שהוא נצטייר, מספיק שמישהו שלא מכיר אותו ותהה על קנקן חייו האישיים, שמע את שיריו והמסרים שלו, הושפע מהם והשתנה לטובה, יצא הפסדו בשכרו. הוא הפך לאדם טוב ושיפר את העולם, זה מה שחשוב וזו השליחות הגדולה שלו.
מעבר לכך, בהיותו של ג’קסון שגריר של רצון טוב, הוא עשה למען ילדים הרבה יותר משהם עשו לו ויותר ממה שכולנו ביחד עשינו להם גם. הנזק שגרם, אם גרם, הוא פעוט לעומת התועלת. אבל הוא לא גרם, מי שמפקפק בזיכוי שלו אמור גם
טימותי לירי התבטא באמרתו המפורסמת: “המסר הוא פשוט, חשוב עבור עצמך ופקפק בסמכות” (”Question Authority”). על כל אחד ואחד מאיתנו ליישם את זה, לא לאכול כל לוקש שהתקשורת מוכרת לנו, מפני שלא ברור מה האינטרס שעומד מאחורי אותה המכירה. לרוב אגב כן ברור, לעשות פרופגנדה נגד גורמים המאיימים על הממסד. הבעיה היא שלא תמיד ברור אם האיום הזה הוא קטלני עבור כל אחד ואחד מאיתנו, או שמא התודעה הכוזבת שהממסד מחנך אותנו אליה היא מנגנון שישמר את נחיתותנו.
במקרה של מייקל ג’קסון, התקשורת מכרה להמונים שמדובר בפדופיל קרימינל ומתוסבך המסוכן לציבור. התקשורת עשתה נגדו מסע צלב ב-15 שנה האחרונות, ולמעשה רצחה אותו. עכשיו היא לא מכה על חטא, אלא שמחה לאידו וגורמת לנו לרצות להירתע מזכרו ומורשתו – “כזה ראה ואל תקדש, משום שאם תקדש תסיים כמוהו, בודד ועלוב, מתוסבך, חולה ומעוות”.
נדב בורנשטיין מפרש את “מותחן” כנבואה אירונית של ג’קסון על עצמו כמי שחי על זמן שאול טרם ייקטף, משום שמישהו רודף אחריו ועל כן ראוי לנצל כל רגע שהוא עוד איתנו. אני אוסיף פרשנות המתארת את נבואתו של ג’קסון כמטאפורה על ישועה אלוהית – האדם נמצא בתהום רבה, כמעט נואש (”כבר אין לאן לברוח”), ורק התערבות אלוהית תעזור לו להגיע אל החזון (”אגרום לך לראות”) והאקסטזה (”לרגש יותר מכל אחד”).
הטקסט של “מותחן” מדבר, כאמור, על ישועה מתהומות השאול – הוא מתאר את הכרוניקה של הגזירה הקדומה על ההורדה של יעקב ובניו למצרים והעלאתם משם ברכוש גדול. אילולא ההתערבות האלוהית, היו נשארים בני ישראל לעבדות עולם. אלוהים גאל אותם מיד מצרים, מן האבדון. בשפה הקבלית מהלך כזה נקרא "אתערותא דלעילא", התערבות אלוהית לטובה במוראל של האדם.
מייקל ג’קסון היה משיח גם ברמה הסמלית; הוא הפך משחור כמו זפת ללבן כמו מלאך הנושא תפילה. מייקל ג’קסון הוא כמו לשון של זהורית ביום כיפור, הפך מכהה ללבן. הוא הפך מיין למים, כמו ישו. אפשר גם להכניס כאן את ההמרה לאיסלאם, המקבילה להמרתו של שבתאי צבי, את הא-מיניות והסריסות (האם?) של ג’קסון עם המום של שבתאי צבי באיבר מינו, ואת הגירושין ושלל התופעות האחרות שמרמזות על ירידה לשם עליה (חורבן הבית בדרכו לבניה העתידה, הביאה שניה).
הקריירה של מייקל ג’קסון היתה כולה כרוניקה אחת גדולה של משיח, משיח הפופ. לא אמרתי שהוא אכן היה כזה, אלא שיש דמיון עבה בינו לבין משיחים אחרים. בכל אופן, תהא נשמתו צרורה ואגדתו חיה לעולם ועד.
לסוכן תרבות - הבלוג של אבי לבקוביץ
נא להמתין לטעינת התגובות
