עובד על בלוטות הטעם
שגיא כהן ביקר ברטרוספקטיבה על סזאן בוושינגטון. הסנדוויצ'ים והפיצות של הפביליון, ממש ביציאה מהגלריה הלאומית, החזירו לו את היכולת התפקודית
אביו של סזאן, בנקאי עשיר שייעד את בנו לקריירה של עריכת דין, מצויר בתמונה הזו כשהוא יושב על כורסה גבוהת מסעד בצבעי שחור-לבן וחאקי (את הירוקים, הכתומים והכחולים שלו - אלה שרילקה תיאר כ"הצבעים הנוטלים ממך אחת ולתמיד את אי ההחלטיות"-שמר סזאן לציורי הנוף), כשהוא קורא עיתון. אין נינוחות בתמונה הזו. לא היתה נינוחות גם ביחסים שבין האב לבנו.
עד גיל 40, כך טען סזאן על עצמו, הוא היה איש בוהמה. רק אז, כשפגש את פיסארו, התחיל לעבוד. אביו היה משיב כנגדו, מן הסתם: "גם כן עבודה". אבל סזאן, אולי יותר מכל צייר אחר בן זמנו (להוציא, אולי, גוגן), אכן היה צייר עובד. יותר מזה, הוא היה צייר שנלחם בכל בד שלו, שניסה בכל ציור להגיע לאותה ריאליות מוחלטת של הדבר כפי שהוא לעצמו. זו היתה, גם בזמנו של סזאן, שאיפה סיזיפית.
סזאן (ובמובן הזה, שוב, הוא דומה כל כך לגוגן) עשה מאמץ מודע לשכוח את כל ההיסטוריה של הציור ולהתחיל אותה מחדש. ייתכן שזו הסיבה שדווקא הוא, שטען שהמילים רק מפריעות להבנתן של תמונות, היה אחראי, יותר מכל צייר אחר בן זמנו (כן, כולל גוגן) לאשד המילים שיצרה המאה ה-20 בתחום הזה.
סזאן, שלא פעם טען שכדי להבין את הטבע כפי שהוא "הכרח לכלוא אותו בקוביות, בחרוטים ובגלילים", הניח בכמה מציוריו המאוחרים את היסוד לרבות מהתנועות המודרניסטיות של ראשית המאה ה-20. אבל , כמו שזה קורה לעתים קרובות כל כך באמנות, הראשית היתה גם השיא.
תמונות מרהיבות של סזאן מהעשור השישי לחייו, דוגמת "דרך בפרובנס" או "צהריים בלאסטאק", המוצגות כעת בתערוכת "סזאן בפרובנס" בגלריה הלאומית בוושינגטון (שהוזכרה כאן כבר בשבוע שעבר), גורמות לחלק מהציורים המאוחרים שהסתמכו עליהן (דוגמת אלה של פיקאסו ובראק, למשל) להיראות כמעט אקדמיים.
זו תערוכה תובענית, כמעט 120 יצירות, שתמונות רבות בה פשוט מכריחות אותך לעמוד ולהרהר. וכשאתה יוצא ממנה, כשהדיוקן העצמי האניגמטי של סזאן מלווה אותך ובראשך מהדהדים הדברים שרילקה אמר על הדיוקן הזה (בציטוט חופשי: "סזאן העתיק את דמותו - בלי לפרש אף במעט את הבעתו - מתוך אמונה וענייניות של כלב, הרואה עצמו במראה וחושב: הנה עוד כלב" ), אתה צריך מקום לשבת ולהשיב את רוחך. בטח לשתות משהו. האמת? גם לאכול.
למרבה המזל, אחד המקומות החביבים ביותר בוושינגטון לארוחה קלה נמצא ממש דקת הליכה מהיציאה מהאגף של הגלריה הלאומית שבו מוצגת תערוכת סזאן. הפביליון בגן הפסלים הלאומי פתוח בכל ימות השבוע מבוקר ועד ערב. הוא חביב במיוחד בעונה הזו של השנה, כאשר לצדו פועלת זירת החלקה על הקרח שאליה מביאים הוושינגטונים הלבושים היטב את ילדיהם העטופים היטב.
בפביליון עצמו ניתן ליהנות מכמה מהסנדוויצ'ים הטובים ביותר שיש לוושינגטון להציע. המוצלח שבהם, ככל הנראה, נקרא "רובן", והוא סנדוויץ' פסטרמה בתוך לחם קימל שמוגש עם מלפפון חמוץ.
הסנדוויץ', ששכבות הבשר שבו הן בעובי אמריקני, עובר קלייה קצרה בתנור, ועם כוס
הילדים הוושינגטונים, אגב, מעדיפים דווקא את הפיצות המפורסמות של הפביליון, וכדי שהם לא ייאלצו לבזבז זמן בהמתנה להן, יש כאן פטנט גאוני: משהו שנראה כמו צלחות מעופפות, שטווח הקליטה שלהן הוא הגן כולו ושהאור בהן מתחלף מאדום לירוק כשהפיצה מוכנה.
ואז, בין אם בחרתם בפיצה ובין אם בסנדוויץ', אם תטלו את המגש שלכם (זו מסעדה בשירות עצמי) לחלק האחורי של הפביליון, התחושה הצרפתית איתה יצאתם מתערוכת סזאן רק תתחזק: מה שאתם רואים ממול הוא לא שלל מלחמה ממלחמת העולם השנייה אלא יציקה מקורית של שער לתחנת מטרו פריזאית שיצק הקטור גימאר בשלהי המאה ה-19.
מצד שני, אם בשלב הזה הספיק לכם מאמנות אירופית, קחו את המגש לחלק הקדמי של הפביליון: הדבר המוזר הזה שנראה כמו תמנון הוא לא אחר מאשר המחק הענק המפורסם של קלאס אולדנבורג, מחשובי אמני הפופ האמריקנים. ואם אחרי כל זה עוד לא הספיק לכם מצרפת (אקט חתרני משהו באווירה השוררת היום בוושינגטון), בשבוע הבא נפרט כאן כמה מסעדות שייתכן שדווקא אבא של סזאן היה נהנה בהן במיוחד.
The Pavilion Cafe.at the sculpture garden, entrances on 7th st.Information at tel: 202-2162488
The Pavilion Cafe.at the sculpture garden, entrances on 7th st.Information at tel: 202-2162488
נא להמתין לטעינת התגובות
