מעצבת דעת קהל
"כשפתחתי את הגלריה לעיצוב פריסקופ, אנשים היו שואלים אותי, 'לעיצוב מה?'. אי אפשר לתאר כמה זה היה מרגיז אותי", אומרת שרי פארן, האוצרת ובעלת הגלריה לעיצוב "פריסקופ". עמליה רוזנבלום פגשה בה לרגל תערוכת מחווה שנערכת לגלריה בחנות העיצוב "סוהו"
בימים אלו מוצגת בחנות העיצוב "סוהו" בדיזנגוף סנטר תערוכת מחווה לפארן ולפריסקופ, כחלק ממחווה לארבע נשים שהשפיעו על העיצוב בישראל. השלוש הנוספות: חדוה אלמוז, עורכת המגזין "בניין ודיור", תמרה טולמן מ"טולמנ'ס", וסיביל גולדפיינר ממותג האופנה "קום איל פו".
על אף שהיא שמחה בעליל על המחווה, פארן היא הראשונה שמכירה בחשיבות הגלריה שלה. לכן, אולי, היא אומרת על התצוגה ב"סוהו", ש"זה לא ממש משמעותי. כי כדי לעשות רטרוספקטיבה לפריסקופ צריך לפחות שנה מחקר. אבל יש כאן מחווה בכל זאת, וגלית גאון פעלה בתנאים הקיימים, ונתנה מבט ממעוף הציפור על האופן בו אני ונשים נוספות לא קשורות זו לזו, הובילו כאן את תחום העיצוב. כשאני פתחתי גלריה לעיצוב, זה היה עניין בכלל לא מובן, ואנשים היו שואלים אותי, 'לעיצוב מה?'. אי אפשר לתאר כמה זה היה מרגיז אותי".
- באיזה רגע בעשייה שלך המחווה הזו פוגשת אותך?
"ברגע שיא. עברו תשע שנים והמוניטין של פריסקופ חזק ביותר. עד היום היו 80 תערוכות והמון תערוכות נסעו לחו"ל. עכשיו עומד לצאת גם ספר על עיצוב ישראלי שכותב מל באיירס, היסטוריון חשוב ביותר של עיצוב שיושב עכשיו בארץ והחליט לקשור את גורלו בגורלנו. במקביל נפתחו חנויות עיצוב, אנשים קונים עיצוב והמעצבים מקבלים תהודה לעבודות שלהם".
בתערוכות הוצגו לאורך השנים רהיטים, מוצרי אופנה וטקסטיל, תכשיטים, כלי קרמיקה, גופי תאורה ואובייקטים כמעט בכל קטגוריה של עיצוב שניתן להעלות על הדעת. אך מה שנראה כתאווה עקרונית והיסטורית לעיצוב, מתגלה כהתאהבות מאוחרת. פארן היא בעלת תואר שני בהיסטוריה של האמנות, ובעלת השכלה בהערכת יצירות אמנות של המאה ה–19 וה–20. היא עבדה בעבר במוזיאון הרצליה לאמנות, ולאחר מכן פעלה כאוצרת עצמאית. את דירת הקרקע בה נמצאת הגלריה ירשה ממשפחתה, ובהדרגה התגבש אצלה הרעיון להפוך את המקום לגלריה לעיצוב. רעיון שהפך מאז לפרויקט חיים.
- מה השתנה בסגנון העבודה שלך מאז שהקמת את הגלריה ועד היום?
"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה השתנות. הראייה שלי תמיד ממוקדת. אני לא עובדת עם עיצוב אלא עם מעצבים. כשאני עובדת עם המעצב הבודד, אני נכנסת עם קרני רנטגן לנשמתו, ומנסה ליצור לו תערוכה שטובה גם לו וגם לי. לו - כי התערוכה מאפשרת לו לראות איפה הוא באמת עומד עם היצירה שלו. בעבודה על תערוכה יש פן שמשחרר אותו מהלחצים הרגילים שמעצב עומד מולם בחיי היומיום: קניין, לחצים כספיים, לחצי השוק. אלה לחצים שמורידים את האובייקט לאדמה וגורעים מהערך הפיוטי והאמנותי שלו. ואילו כשהוא יוצר עבור חלל של גלריה, המעצב יכול להיות יותר אותנטי, רענן, רב תעוזה. הוא יכול לשאול שאלות, למתוח גבולות, להסתכן, לבדוק תהליכים וחומרים מבלי שאף אחד יושב לו על הראש. וכאן הוא מגיע למה שמעניין אותי - הגבול שבין עיצוב לאמנות".
- אז מתי, לדעתך, עיצוב הופך לאמנות?
"כשהמעצב משוחרר מלחצים ונותן דרור לתאווה שלו. אמן זה מי שלא מתחשב בשום מגבלות, אלא נותן חופש לנרקיסיזם שלו. ואילו מעצב, כמו ארכיטקט, תמיד צריך לשמור על איפוק. מה שגיליתי לתדהמתי הוא שאולי לא כל אמן יכול להיות מעצב, אבל מעצבים הם אמנים".
- הראייה הזו לא מייתרת את ההגדרה של פריסקופ כ"גלריה לעיצוב"?
"כן, בישראל כן. במקומות אחרים יש תעשייה מספיק חזקה שמאפשרת לגלריות להציג עיצוב תעשייתי נטו. אבל בארץ, כשאין תמיכה מהתעשייה, מהממשלה או מפטרונים, אני חייבת להציג עיצוב שהוא בעצם אמנות.
"אני, למשל, הייתי שמחה להציג כאן עיצוב תעשייתי נטו, שבכלל לא מתקשר לאמנות, כדי להראות איך עיצוב תעשייתי נראה כשהוא לא נאלץ להיות אמנותי, כי פה בארץ יש גם נגיעות אמנותיות מחוסר ברירה. העיצוב הישראלי הוא סוג של אפייה ביתית. אם הייתה יותר תעשייה, אז אנשים היו עושים אבות טיפוס, והיה עיצוב יותר נקי.
"חוסר התמיכה מתבטא גם בכך שאני והמעצבים עובדים על ריק. כל תערוכה מופקת באלף דולר מכיסו
"הגלריה היא פשוט טירוף אישי שלי. זה לא שאני שופכת כאן כסף בלי הכרה. בניגוד למה שאנשים חושבים עלי, אני לא פילנתרופית. אני עובדת כמו המעצבים מתוך דחף ליצור שפה, קטלוג, סיווג ודיאלוג. ועובדה שלאורך השנים שהמקום קיים, נוצרה קטגוריה כזו, והיום יש עיצוב ישראלי".
- מה זה "עיצוב ישראלי"?
"עיצוב ישראלי זה הדבר הכי חצוף ורענן שיש, משוחרר מכל אינהיביציות ומשתמש בחומרים מצויים מחמת מחסור כספי. אין עליו את העול של ההיסטוריה ולחצי השוק של אירופה ואמריקה, ולכן הוא מעורר עניין בכל מקום בעולם. כמו בתערוכה שהוצגה לאחרונה ב–Coope Hewitt בניו יורק,
שבה הוצגו מעצבים ישראלים, ש–80 אחוז מתוכם הציגו בגלריה, וכמו הקולנוע הישראלי שמצליח עכשיו בעולם יותר ויותר.
"אולי זה בגלל שיש עכשיו בעולם נטייה ללכת לכיוון שהעיצוב הישראלי נמצא בו ממילא, אותו מקום של שימוש בחומרים חד–פעמיים, ביוגרפיים. העיצוב הנקי שלט בכיפה הרבה שנים, ועכשיו אנשים מאסו בו, והם מתחילים לנהות לעבר אלמנטים אישיים, אמנותיים, נשיים, בהם כל דבר משלב פריטים של TFARC DNA TRA גם אם הוא מיוצר באופן המוני ותעשייתי".
- ומה מצב העיצוב בארץ?
"המצב בארץ עגום. עדיין לא משתמשים במאגר העיצוב ובמעצבים בצורה שוטפת, נאותה, מתגמלת. עדיין לא קלטו שכל דולר השקעה בעיצוב מניב 17 דולר תשואה. בחיי היומיום הרבה מעצבים הולכים בטל ונאבקים. וזה חבל, כי המזרח הרחוק כבר גילה שהעיצוב יעלה את כל התעשייה שלהם בצורה בלתי רגילה, וכאן עוד לא גילו את זה. זה משהו שאני זורקת לממשלה - הממשלה צריכה לראות בזה משאב".
על מנת להדגים את הנקודה שלה, פארן פונה לבחור צעיר ומסוגנן, האורז באותה שעה את גופי התאורה של המעצב חנן דה לנגה שהוצגו במקום. "הנה, תשאלי את אלון", היא אומרת ומציגה, "אלון מרון, בוגר בצלאל, מוכשר כשד. מה אתה אומר על שיתוף הפעולה מהתעשייה בארץ?"
מרון, העובד כאסיסטנט של דה לנגה, מסכים. "שיתוף הפעולה מהתעשייה בארץ הוא אפס. רק אם יש פרויקט שאנשי התעשייה רואים איך הוא מניב פירות באופן מיידי, אז יש אפשרות שהוא יתממש. אבל אין שיתוף פעולה עקרוני, שוטף, כפי שמקובל בעולם".
פארן מהנהנת בהסכמה. היא מבהירה גם, שהגלריה עושה את שלה על מנת לתמוך במעצבים ככל האפשר. הגלריה אינה פועלת למטרות רווח, ומשמשת רק כמתווכת בין האמן לבין המבקרים בתערוכה המעוניינים לקנות פריטים המוצגים בה. אבל אחת התוצאות המלבבות של פעילותה היא שמעצבים רבים מקבלים פניות מחנויות המבקשות מהמעצב ליצור סדרה של אובייקטים למכירה.
- אז מה ההמלצות שלך למעצבים צעירים?
"להתפלל שהמצב ישתנה. אנחנו עושים כאן חריש. פריסקופ קיימת כבר תשע שנים. בתי הספר מפוצצים בתלמידים. יש התעניינות. יש חנויות. יש יותר מודעות. בואו נקווה שהברזים ייפתחו מהכיוון הממשלתי. כל אחד שעובד במקצוע הזה בארץ אומר לילד שלו - 'אל תעשה את זה'. אבל גם ברפואה זה ככה. אבל לעומת הקושי הכללי בארץ, יש כאן גם כוחות יצירתיים מופלאים".
- ומה את יכולה להגיד על הטעם הישראלי?
"אין מה לומר. הוא מגוון ולא ממוקד. אני לא יודעת אם אני המקום הנכון לשאול את השאלה הזו, כי כאן אנשים באים לראות תרבות. אני לא חנות, וגם לא בדיוק גלריה מוכרת. אנחנו מוכרים, אבל זה לא הפוקוס. אבל אני כן יכולה להגיד שעם השנים נוצר יותר ויותר קהל שוחר עיצוב. אנשים שמגיעים אלי כבר לא מייצגים את הטעם הישראלי. הם טעם קונוסרי, יש להם יותר מודעות. זה קהל מאוד מיוחד, שערכי התרבות שלו מסוגננים, גבוהים ומתוחכמים. אין ספק שהגלריה היא עדיין מקום של עילית. אבל בכל זאת, תראי, כשיש איפשהו תערוכה גדולה בנושא עיצוב, המון אנשים מגיעים. יש התעניינות. אנשים אוהבים לרהט את הבית שלהם. לקשט".
- כפי שמעידה ההצלחה של "איקאה".
"כן, וזה דבר שנראה לי מאוד חיובי. איקאה מאפשרת להרבה אנשים לרכוש עיצוב ברמה סבירה, וזה דווקא מגביר את ההתעניינות בעיצוב. הייתי רוצה לראות עוד מקומות כמו איקאה שמציעים עיצוב נכון. שזה דבר לא פשוט בכלל, כי הוא דורש דיוק, חשיבה ויכולת לפתות את הקהל. לכן המחירים בהחלט מצדיקים את איקאה. אבל הייתי רוצה גם שאיקאה תעבוד עם מעצבים ישראלים, ולא רק עם מעצבי חוץ".
בתחילת דרכה הייתה פארן, כדבריה, "מכתתת את רגליה" בין תערוכות הבוגרים וסדנאות העבודה של המעצבים. היום היא מסתכלת בסיפוק על האופן בו התהפכו היוצרות. "כיום פריסקופ היא מוקד עלייה לרגל, בית מקדש, וכל מי שרוצה תערוכה, בא אלי. אבל זה כמובן לא מספיק שאני רוצה תערוכה ממישהו - אותו מישהו צריך גם לרצות וגם להיות מסוגל לתת את כל מה שנדרש: זמן, עבודה, פגישות, הפקה, דבקות במטרה, התייחסות לחלל הספציפי הזה. אלה קריטריונים שתמיד עוברים לי בראש כשאני בוחנת עיצוב לתערוכה. לתערוכה צריכה להיות יכולת לנהל דיאלוג סוער עם מעצבים, עם עיצוב, ועם בעיות חברתיות שקשורות לעיצוב כמו מיחזור, כמו סביבות עירוניות דחוסות, כמו בעיות של חוף הים שלנו שהולך וכלה".
הסיפוק שפארן שואבת אינו רק מהשפעתה על שדה העיצוב אלא גם על המעצב הפרטי. "בגלל שאין לי מקום וסבלנות לטפח אוסף של פריטי עיצוב, האוצרות מספקת לי קניין רוחני על הדברים. עצם העובדה שאני מוציאה לאור את הדבר הכי יקר למעצב, את הפנטזיה, את מה ששט אצלו בראש, ועוזרת לו לגבש את זה לכדי סגנון, לקו יד, לצורת חשיבה מפוקסת יותר - זה הגמול הרוחני שלי. זה דומה לניצוח או להוצאה לאור של ספרים. גם הטקסטים והקטלוגים שאני כותבת הם חלק מהעניין. אני לא חייבת לאחוז ביד בחתיכת אובייקט בשביל זה. מה שעושה לי את זה זה הדו–שיח עם המעצב, לראות את התערוכה עומדת, שזה כמו לידה, ולראות אחר כך שהתערוכה הייתה חלק מתהליך שלם של יצירה. הכי משמח אותי כשמעצבים אומרים לי שבדיעבד, התערוכה כאן הייתה נקודת זינוק עבורם".
נא להמתין לטעינת התגובות
