ראשי » סגנון ופנאי » תיירות » מדריכי יעדים » איטליה

ירח דבש איטלקי: רומא למיטיבי לכת

אחרי שטיילו בפיאצות ואכלו פיצות, הטילו מטבע למזרקת המשאלות וליקקו גלידה בשלל טעמים, הגיעו דוידה ותומר גינטר למסקנה: ברומא צריך לבקר שוב, ומהר. אז מה אם היו פה ושם תקלות וטעויות, זה חלק מהחוויה

מי שהמציא את הפתגם הידוע: "ברומא התנהג כרומאי", היה בוודאי תייר שהגיע לטיול והבין שבעיר הזו פשוט אי אפשר אחרת. אחרי ביקור בשפע האתרים ההיסטוריים והתענגות על שלל סוגי הפסטות, הקפה המשובח והגלידה באינספור טעמים, שממתינים בכל פינה, טבעי שפוצחים באיטלקית שוטפת (נו, טוב, מגומגמת ומתובלת בספרדית של הטלנובלות) ומתחילים לחרוש את הרחובות ואת הפיאצות.

נחתנו בבוקר יום שישי של תחילת ספטמבר לירח דבש של שבועיים באיטליה. לרומא, כך החלטנו, נקדיש שלושה ימים. האמת, שרק בשביל לטעום מבחר מייצג מהמטבח הרומאי צריך להקדיש פי שלושה מכך.

היתרון ברומא הוא שכל האתרים ההיסטוריים המעניינים נמצאים במרחק הליכה זה מזה. החיסרון - הם כל-כך קרובים, עד שהולכים בהם שוב ושוב ושוב ובערב הגב והרגליים זועקים לעזרה. אבל אל דאגה, בכל פינה ניצבים בית קפה או מסעדה, שישמחו לארח אתכם להפסקת מנוחה קלה.

אפשר לומר שחווינו היטב את נפלאות ההליכה ברגל ברחבי העיר, ולו בגלל טעות קריטית שעשינו לפני הטיול. בזמן התכנון, המליצה לנו סוכנת הנסיעות על מלון נחמד וזול, שנמצא בפיאצה פורטה מג'ורה (Piazza Porta Maggiore) בצד המזרחי של העיר.

פתחנו מיד מפה - שכן הצטיידנו מבעוד מועד בשלל חוברות, מפות וגדג'טים תיירותיים, הרבה לפני שהחתימו לנו את הדרכון בכניסה לאיטליה - ומיד מצאנו את המילה מג'ורה, במיקום מפתה בקרבתו לקולוסיאום.

כמו ישראלים טיפוסיים התרגשנו מכך שהנה "דפקנו" את המערכת עם מלון זול באזור אטרקטיבי, ועל כן מיהרנו לשריין לנו חדר מראש. רק לאחר שנחתנו והתחלנו לגרור את המזוודות ברחובות שבין תחנת הרכבת למלון, התברר לנו שצריך תמיד לקרוא את האותיות הקטנות.

מסתבר שהפיאצה הקרובה לקולוסיאום נקראת בשם דומה - סנט מריה מג'ורה (Piazza S. Maria Maggiore), ואילו מלון "המציאה" שלנו נמצא הרחק משם. ובכל זאת מצאנו נקודה של אור בטעות: האפשרות לנצל את החשמלית שנוסעת ברחבי העיר - אטרקציה לישראלים, שמכירים רק את האוטובוסים של דן ואגד.

הקולוסיאום (Colosseo), בניגוד מושלם למראה המכובד והמרשים שלו, שימש בתקופת האימפריה הרומית כזירת היאבקות מסוג אכזרי במיוחד: לעיני הקהל הנלהב נערכו קרבות דמים בין עבדים ושבויים לבין חיות טרף, וככל שהקרב היה מר יותר, כך נחשב למרשים יותר ומושך קהל. כדי להבטיח זאת, קיבל הקורבן האומלל הוראה מוקדמת - להפסיד לחיה ולמות בין שיניה.

כיום, המחיר לתענוג שבצפייה בחורבות ההיסטוריות

מופקע מעט - כתשעה יורו לאדם, אבל האתר אכן שווה את הביקור. האבנים המתפוררות מספרות סיפור מרתק על עבר ללא אינספור ערוצי טלוויזיה, כאשר להמונים היו דרכים אחרות להתבדר ולשכוח את מצוקות היומיום לשעה קלה. גם נופי העיר הנשקפים מהיציעים ששוחזרו מרשימים ביותר. מומלץ להגיע כשעתיים לפני הסגירה - זמן בו פחות אנשים צובאים על הדלתות והשקיעה נמצאת בדיוק בדרך אליכם.
 
הקולוסיאום היה יריית הפתיחה של טיולנו ברומא, ולאחריו המשכנו מיד לפיאצה ונציה (Piazza Venezia) - כיכר שהכתרנו אותה כאהובה עלינו ביותר מכל הכיכרות. כן, היא יפה, ופסליה הם מעשה אמנות להתפאר, אבל האמת שבעיקר הדשא הרך שלמרגלות הפיאצה עשה לנו את זה. ככה זה כשצריך מקום לנוח בו מההליכה אחר הצהריים והמלון רחוק אימים.

ארוחת ערב באחת מהמסעדות הקטנות, הממוקמות ברחוב שיוצא מהפיאצה לכיוון צפון, תעלה לכם מחיר סביר ותפנק אתכם במאכלים רומאיים פשוטים אך איכותיים, כמו שרק סבתא איטלקייה יודעת להכין. אם הפסטה קצת קשה, סימן שהגעתם למקום הנכון. קוראים לזה "אל-דנטה" (ביטוי שפירושו: על השן), וככה צריך לאכול אותה, ולא כשהיא רכה מדי ודביקה.

את היום השני תכננו כמו מבצע צבאי: כל אתר קיבל זמן ומקום בתוך סדר ההליכה על-פי המפה. בהמשך נוכחנו לדעת שאין בכך צורך. אם מתחילים ללכת מהפיאצה הצפונית דל פופולו (Piazza del Popolo) לכיוון דרום לאורך רחוב קורסו (Via del Corso) עד סיומו באזור הפנתיאון ופיאצה נבונה המפורסמת (Piazza Navona) - מספיקים לראות את כל האתרים המדהימים, פלוס לעשות קניות, פלוס לעצור להפסקות גלידה, ואפילו נשאר אחר צהריים שקט לרביצה באחד הגנים הקרובים.

מלבד דל-פופולו, תמצאו עמוסות בתיירים גם את המדרגות הספרדיות (Scalinata di Piazza di Spagna), את מזרקת טרווי (Fontana de Trevi), את פיאצה קולונה (Piazza Colonna) ואת הפנתיאון.
 

סמוך לפנתיאון - רגע אחרי שסיימתם לספור את העמודים ולוודא במו עיניכם שהכיפה עם הצוהר במרכזה אכן שווה בגובהה לגובה המבנה ולמעשה מכפילה אותו, כפי שצוין במדריך הכתוב - ממתינה לכם הפתעה קטנה ברחוב סמוך. אנחנו קראנו עליה במדריך הכתוב שהסתובבנו איתו, שהמליץ על "ג'יוליטי - הגלידרייה הטובה ביותר ברומא".

התחלנו לחפש את הגלידרייה בדקדקנות, כי עם פוטנציאל לגלידה לא לוקחים סיכונים. כל מי שעצרנו ברחוב ושאלנו אותו באיטלקית עילגת על המיקום, מיד הנהן בידענות: "אה, לג'יוליטי?". כשהגענו, הבנו מדוע. תור ארוך של תיירים תאבי גלידה השתרך מהקופה עד לקצה הרחוב, ובפנים קשה היה לראות את הטעמים, עד שהגענו ממש קרוב למכלי הקינוח הקפוא.

כדי לא לעכב את התור, הצבענו מהר על כמה טעמים שנראו לנו ייחודים. יצאנו משם עם גביעים מלאים בטעמי תאנה, לימונצ'לו (משקה איטלקי אלכוהולי), שוקולד באצ'י, ומנטה עם פצפוצי שוקולד (טעם המכונה: After Midnight). רק לצורך הפרוטוקול יצוין שנרשמה הצלחה כבירה בבחירת הטעמים. (Giolitti, via Uffici del Vicario Degli 40).

על האתרים עצמם, שקשה לסכמם על קצה המזלג, לא אכביר מילים, ורק אמליץ שלא להחמיץ את הפיאצות, שממש נוטפות ריח של היסטוריה. ומילה של אזהרה: מי שקרא את ספרו של דן בראון, "מלאכים ושדים", שלא יתפלא אם כל פיאצה מעלה בדמיונו תמונה של זירת רצח של קרדינל תמים.
 

אבל המראה העתיק בהחלט מנצח, וגם אם נראה לכם טיפשי לזרוק מטבע למזרקת טרווי בתקווה כמוסה לחזור לרומא, כפי שמובטח באגדה, הרי ברור שתגיעו למזרקה ותעשו זאת (עם 10 סנט; היורו היום יקר למדי), כי הרי מי ירצה להפנות את גבו לגורל, שאולי יביא אותו שוב לארץ הפסטה והפיצה?

ואם כבר בפיצה עסקינן, אל תחמיצו את הפיצרייה הקטנה ברחוב המוביל לפנתיאון מכיוון פיאצה קולונה. כשתאכלו את חתיכת הפיצה שבחרתם ושגזרו למענכם מתוך הפיצה העבה והעמוסה לעייפה בתוספות מפתיעות - לא תצטערו.

על הביקור בטיבולי (Tivoli) החלטנו בבוקר יומנו השלישי ברומא, כשנזכרנו בהמלצה של חברה על העיירה הזו. חמושים במוטיבציה ובסקרנות עלינו על רכבת הנוסעת לכיוון העיר, ששמה צלצל באוזנינו כשמו של שניצל צמחוני ידוע במכורתנו.

לאחר שירדנו מהרכבת, מיהרנו לעלות עליה שוב, כשהבנו שטעינו בתחנה. לבסוף ירדנו במסוף אוטובוסים, עלינו לאוטובוס, הצטופפנו ליד הנהג ואז... גילינו למרבה הפתעתנו שאין לנו כרטיס. "אין בעיה", צעקה מישהי בקולניות איטלקית אופיינית ונעצה מבט מאפיונרי בנהג. "תקנו ממני את הכרטיסים של הדרך חזרה".

כשירדנו לאחר חצי שעה, נושמים בקושי, גילינו את וילה ד'אסטה (Villa d'Este) - המקום שבשבילו שווה לנסוע בתנאי קרון סוסים עד טיבולי. מדובר בווילה ששימשה בעבר כארמון למשפחת אצולה, והפכה ברבות השנים למוזיאון שיופיו הוא לאו דווקא בחדריו אלא בגנים הפרושים תחתיו.

סיור של שעה אינו מספיק כדי לסרוק את כל שפע המזרקות הייחודיות הפזורות במקום, אך לפחות אפשר לשתות היישר מהקירות ביום חם... וכמובן, לצלם שוב ושוב את ההשתקפות של עצמכם במים.

את סיומו של היום אפשר לתאר תחת הכותרת: "הפקת לקחים". הסכיתו ושמעו ואולי תלמדו מטעויות הזולת. כבר ביום הראשון לטיולנו איתרנו במדריך המלצה לבקר במוזיאון הפסטה הלאומי החבוי בסמטאות רומא. לאחר הביקור המהנה בטיבולי, מיהרנו כל עוד נפשנו בנו אל המוזיאון בעל השם המבטיח, שנסגר בשעה 17:00.
 

רצינו להזיז בידיים את גלגלי הרכבת, כדי שתיסע מהר יותר ונוכל להגיע בזמן לסיור במוזיאון, שבמהלכו, כך דמיינו, נתוודע אל סודות ייצור הפסטה, אל ההיסטוריה של חיטת הדורום ואף נטעם מהיצירות הקולינריות.

כאשר ניווטנו מתנשפים ומתנשמים ברחובות הצרים, לא הטרידה אותנו העובדה שאף אחד באזור לא הכיר את המוזיאון. לבסוף הגענו למקום, כמחצית השעה לפני טריקת הדלתות. שילמנו בהיסוס 10 יורו לאדם (!) ושכנענו את עצמנו שזה שווה את הכסף שיכול היה להספיק לארוחת ערב או לכמה מזכרות באזור הפנתיאון.

וכך, מצוידים במכשיר האזנה דמוי MP3, שהשמיע הסבר מוקלט ומייגע על המוצגים בשלושת החדרים הקטנטנים, הסתבר לנו ש... נפלנו בפח. תמונות שחור-לבן משמימות, מכונה אחת גלמודה לייצור פסטה ואף לא עמדת טעימות אחת קיבלו את פנינו. מה שכן, השירותים היו נפלאים. קצת יקרים, אבל מי אנחנו שנתלונן. ראו הוזהרתם. (Museo Nazionalle della Pasta, Piazza Scanderbeg 114/120).

את טיולנו ברומא קינחנו בהחלטה שאת הוותיקן נשמור לפעם אחרת, שכן ביום ראשון, יומנו האחרון בעיר, המוזיאונים העצומים של מדינת האפיפיור סגורים לקהל. כך לפחות השארנו תירוץ לשוב לעיר פעם נוספת ובמהרה.

ביציאה מרומא המתין לנו רכב שכור, ואנו שמנו פעמינו אל כביש הטבעת המקיף את רומא לכיוון צפון - להמשך חופשתנו במחוז טוסקנה הידוע.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...