ראשי » סגנון ופנאי » תיירות » מדריכי יעדים » הודו

תיאטרון האבסורד של פושקאר

פעם בשנה הופך הכפר הרג'סטאני השלו פושקאר למוקד עלייה לרגל לאלפי הודים הבאים אליו כדי לטבול במימי האגם הקדוש, לסחור בגמלים ולהשתתף בחגיגה עצומה הדחוסה בצבעים, ריחות ותחושות

פּוּשְּקָּאר הוא כפר שלו, המוקף גבעות מחודדות שעל פסגותיהן אתרי פולחן. הוא נחשב לאחד מאתריה היפים והמושכים של רג'סטאן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו. כמו מקומות אחרים ברג'סטאן, גם פושקאר נראה כחזיון תעתועים - פטה מורגנה מקסימה בלב המדבר, הנוצרת מרצף מוזר של מראות: אגם קדוש, גהטות לטבילה, בתים מסוידים לבן, מקדשים הבוהקים בגוון כחלחל לבנבן - בכיפותיהם הומות יונים ועל עצי השיטה שלידם מקפצים קופים.
 
בדוכנים שבכפר נמכרים סמרטוטי משי וכיסויי מיטה רקומים שמראות זעירות משובצות בהם. על עגלות העץ מבריקות עגבניות שמורקו בידי הרוכלים. מעל כמה מהמסעדות מתנוססים שלטים בעברית, המכריזים על ממכר פלפל וחומוס.

הרכבת פורקת את המטיילים באָגְ'מֶר הסמוכה והם ממהרים להסתלק ממנה. בגלל הלכלוך. בגלל האסלאם. בגלל פיתויי פושקאר.

חבל. אג'מר היא עיר שוקקת, השוכנת גם היא לחופו של אגם ומעוטרת בגבעות מחודדות. מוסלמים מכל רחבי הודו נוהרים אליה כדי להשתטח על קברו של הקדוש הסופי חווג'ה מוּאין א-דין צ'ישְטי. 

המעבר מאג'מר לפושקאר הוא מעבר מהאסלאם להינדואיזם. שני עולמות בארץ אחת. אחים יריבים לאם אחת.

פושקאר הוא המקום הקדוש היחידי בהודו לברהמה, האל היוצר. ההודים מתחלקים בין השׁיווָיָאטָס - מאמיני שׁיווָה, לבין הווישְׁנָיָאטָס - מאמיני וישְנוּ. לברהמה מקום בעייתי בהינדואיזם. הוא הבורא, אך מעולם לא היו לו חסידים רבים. באורח פלא, אין הינדים המוגדרים כמאמיניו של ברהמה.

ברהמה יצר את העולם בשליחותו של וישנו או של שיווה, תלוי באמונה. זהו אל כל חי, שתפקידיו אינם מוגדרים ולא הוקדש לו פולחן בפני עצמו. כמעט שאין מקדשים הקרויים על שמו.

הוא מופיע בדמות גבר בעל ארבעה ראשים, אם כי בתבליטים רואים רק שלושה, כי אחד פונה לאחור. האגדה מספרת כי פעם היו לו חמישה ראשים, אך בוויכוח

עם שיווה הראה לו האחרון את נחת זרועו וקיצץ לו ראש אחד.

לברהמה ארבע ידיים, שבהן הוא מחזיק מחרוזת תפילה, כד קטן, פרח לוטוס ואת הוֶודוֹת - הספרים המקודשים, בהם הוא אינו מופיע. בת זוגו של ברהמה היא סָרָאסְוָוטי, אלת הלמידה. היא מסמלת את האנרגיה הנשית הנובעת ממנו.

מספרים כי ברהמה, יוצר הקוסמוס, נותר ללא מקום פולחן משלו. הוא פנה לווישנו, האל המקיים את העולם, וזה הצמיח מטבורו פרח לוטוס והעניקו לברהמה. ברהמה השליך את הפרח ממקום מושבו השמימי אל הקרקע, ואז נבעו ממנו מים שהיו לאגם. אחרים יספרו כי ברהמה הרג שד שהציק לתושבי פושקאר. הנשק שלו היה לוטוס, שאחד מעליו הפך לאגם.

במשך כל ימות השנה פושקאר הוא כפר רגוע, מנומנם משהו. מקום אידיאלי לתלמידי חכמים ולתרמילאים עייפים. אלו האחרונים נוהרים לכאן בהמוניהם, מצוות אנשים מלומדה, כמו גם ליתר התחנות המקובלות בנתיבם הכבוש של המטיילים.

ניתן לזהות אותם ולתת בהם סימנים: הנה ה"טיילים", אלו שבאו לטעום עוד אחד מטעמיה של הודו; הנה ה"עייפים", אלו שהגיעו בעיקר כדי לנוח והם יושבים כאן לפחות שבועיים; והנה ה"סטלנים", אשר מתענגים על הצ'אראס הזול והזמין ומקושטים בקעקועים ובראסטות. בשעות הצהריים הם מתעוררים לחיים, כשחיוכם רחב ומבטם מצועף.

הצ'אראס הזול והיצירתיות הקולינרית הולידו את ה"בהאנג לאסי" - משקה המורכב מיוגורט מוקצף וממנה הגונה של סם.

מפעם לפעם גובה הצ'אראס את מחירו האלים: מטייל שראשו "נדפק" מכמות הגונה של סם, והוא מפרנס את צוותי החילוץ, כמו גם את המרפאות לבריאות הנפש בישראל.

פושקאר יכול להיות מעבדה לבחינת החברה הישראלית, אבל לא רק, כיוון שפושקאר היה מקום קדוש ויעד לעלייה לרגל הרבה לפני שהישראלים גילו את הודו.

פעם בשנה, בקָרטיק פּורינָאמָה - בליל הירח המלא של חודש קרטיק (בנובמבר), פושקאר משתנה לחלוטין. כאשר הירח זורח במלואו מעל שמי הכפר, נערכת חגיגה גדולה ליד האגם. אלפי אנשים כאילו עולים מתוך החולות ונוהרים אל הכפר - מבתי המלון, מאכסניות הצליינים, מחניוני הגמלים, מהכפרים המרוחקים של רג'סטאן ומהערים הגדולות.

איכרים, רועים, חנוונים ואנשי עסקים באים לפושקאר כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. חלקם טובלים במים, חלקם מסתפקים ברחיצת ידיים, והשאר מביטים במתרחש בשלווה סטואית. הפעילות הדתית, ששיאה בשלוש לפנות בוקר, מתחילה הרבה קודם לכן.

החל מבוקרו של אותו יום, מתגודדים המונים סביב האגם ומעטרים את מימיו בשוליים צבעוניים. רבים מסתפרים לכבוד האירוע, אחרים עוסקים בתפילות ובמדיטציה, וכמו תמיד בהודו, רבים שם הסוחרים, הסקרנים והטרחנים.

בליל הירח המלא מתקבצים המוני אדם סביב הגהטות, המדרגות הגולשות אל המים. בתנועתם השקטה הם דומים לנחיל דבורים ססגוניות, העושה דרכו לכיוון האגם. גברים בתחתונים ונשים עירומות למחצה טובלים במים, והכול ללא שמץ של מיניות.

הכוהנים הברהמינים מתרוצצים בין המתפללים. זהו היום שלהם. הם מוכרים שירותי דת - ברכות - במשך כל הלילה. מתפרנסים מהתקווה כמו גם מהמצוקה. במהלך הברכה הם יוצקים מים מן האגם לידיהם המושטות של המאמינים, מבקשים מהם לאחוז בפרח או בקטורת כמנחה לאגם, ודורשים מהם לחזור על מָנְטְרָה שהם ממלמלים כלאחר יד.

במנטרה משולב שמו של המתפלל ושמות נוספים לפי בקשתו. לסיום הברכה קושר הכוהן חוט אדום למזל טוב סביב רגלו של המאמין, מקבל את שכרו ועובר אל המאמין הבא. 

יריד פושקאר הוא הרבה יותר מפּוּגָ'ה (תפילה במקדש). זוהי תפילה המונית, אירוע פולקלוריסטי רב עוצמה ורושם.

המֶלָה, כפי שנקרא כאן היריד, מושך אליו כשבע מאות וחמישים אלף בני אדם מדי שנה, הבאים לחגוג בחגיגות הירח המלא, לטבול באגם הקדוש, לסחור בגמלים ולהשביע את סקרנותם האינסופית. בהודו כמו בהודו, חג דתי מתערבב עם סחר מכר, עם לונה פארק ועם תופעות אנושיות מוזרות.

ראשיתו של היריד כעשרה ימים קודם למילוא הירח, עת מתחיל יריד הגמלים הגדול. גמלים מקושטים צצים מעבר לחולות. גם פרות, סוסים וחמורים יש כאן, אך מרשימים מכול הם הגמלים - גדולים, אציליים ומסמלים את הרומנטיקה של המדבר.

עוד ועוד גמלים מתקבצים ובאים מכל עברי הישימון הרג'סטני, אוהלים מוקמים, ערמות חציר נערמות ודוכנים צצים מכל עבר. כל מה שאדם כפרי חפץ לרכוש בעיר הגדולה, יימצא לו ביריד, כולל בידור - בדמות רקדנים, נגנים, זמרים, להטוטנים, מיסטיקנים בולעי אש ומאלפי חיות.

מספרים שמאה אלף גמלים מחליפים ידיים במשך עשרה ימים. גם אם המספר מוגזם - ובהודו הרי הכול מוגזם, וגם אם מדובר בעשרת אלפים גמלים בלבד, עדיין זהו מספר עצום.

הגמלים מרוכזים על דיונה ענקית הסמוכה לכפר. שערם מגולח בדוגמאות שונות ונצבע אף הוא. חלקם עוטים בדים רקומים ורִתמותיהם מקושטות בגדילי צמר. לרגליהם נענדים צמידים מרשרשים ולנחיריהם - טבעות כסף וזהב. הקונים בודקים את הגמלים משן ועד פרסה ועומדים על המקח שעה ארוכה, עד שהשטרות מחליפים ידיים והקונה נעלם עם גמלו מעבר לרכס. 

הסוחרים נראים כהתגשמות הסטריאוטיפ הרג'סטאני - משופמים כהלכה, ירוקי עיניים ומקושטים כדבעי. עם בוקר הם מסלסלים את שפמיהם ומיטיבים את מגבעותיהם. מעולם לא ראיתי אותם מצחצחים שיניים. נשותיהן מגיעות כשהן רחוצות ושיערן מסורק בקפידה. אי משם מצאו פרח רענן שנתחב בשערן.

מעבר לדיונה מגיחות בנות קאסטה נמוכה. הן מביאות מספוא לגמלים, אוספות את גלליהם לסלים גדולים ונושאות אותם לייבוש. אין להן שלט המזהה את מעמדן וגם לא לבוש מיוחד. מעמדן הנמוך ניכר בהילוכן ובמחוות הקטנות של גופן. הקאסטות אינן מוכרות בחוקי המדינה, אך הן כלל ברזל בחוקי החיים.

לפושקאר מגיעים גם סָאדהוּס, אותם סגפנים נודדים, נזירים פרושים שרק כותונת לעורם, סנדלים מרופטים לרגליהם ובידיהם מקל נדודים וקופסת אלומיניום. הם מתפרנסים מהמנחות המושלכות לקופסה.

נותני המנחות הם מאמינים החוששים מקללתם וגם אנשים מסורתיים, שכמו בכל תרבות, כמעט מעריצים את האדוקים מהם, אלה שהעזו ועשו מעשה. נאמן לרוח הסָמְריטי, התורה שבעל פה ההינדית, עוזב הסאדהו את עסקיו ומשפחתו ויוצא לחפש את דרכו.

יש גם חקיינים, קבצנים הנראים בדיוק כמוהם - "טוּריסְט-בָּאבָּא" בשפת המטיילים. הם מתהדרים בשיערם הארוך שלא נחפף ונראה ככבל של נהגי משאיות, ומקבצים תרומות. יש גם כאלה, אך הרוב הם מחפשי דרך אמיתיים. אלו לנים במקדשים, נוסעים חינם בתחבורה הציבורית ואפילו מעשנים חשיש בחסות החוק.

חלקם הם מאמיני שיווה וסמלו - שלושה פסים מאוזנים - הצבוע בלבן על מצחם (למאמיני וישנו שלושה פסים מאונכים). לעתים הם נושאים עמם קוף או תוכי. שיערם מדובלל ופרוע והם פולים כינים זה משערותיו של זה או מניחים לקופיהם לעשות זאת.

לעיתים הם יושבים בפתח המקדש, עירומים כביום היוולדם, כשהם מרוחים באפר מתים. הם נעים בזחילה או בשכיבה על גבי לוח עץ בעל גלגלים. לאחדים מהם רגליים מנוונות והם אינם מסוגלים עוד ללכת.

לעתים מתקבצים להם כמה סאדהוס על במות שאלתרו בפינות שונות של הכפר, נועצים את קלשוני שיווה שלהם סביב מדורה קטנה שהבעירו, מגלגלים באצבעותיהם את מחרוזות התפילה, מעשנים סמים או נושאים דרשות.

אחדים מהם מברכים עוברים ושבים תמורת תרומה ואחרים מציגים לראווה מומים שהטילו בגופם במו ידיהם. את ההצגה גונב בדרך כלל מי שמסוגל להפגין יכולת מיוחדת עם איבר מינו, כגון הרמת משא כבד, או מי שהטיל בו מום בכוונה תחילה.

ברחובות משוטטים הג'וּרוֹת. המקומיים טוענים כי הם אנדרוגינוסים מלידה. לא נשמע לי סביר, אך יש ביניהם קוקסינלים, טרנסווסטיטים, או גברים שעברו טקס כריתה מלא והם מהווים קבוצה נפרדת בחברה ההינדואית.

הם או הן חולפים בשטח, לבושים או לבושות בסארי, מקבצים נדבות תוך כדי הפגנת מיניות בוטה, באופן שאפילו זונות הודיות לא תרשינה לעצמן. הציבור ההינדי חושש מקללתם ומעניק להם נדבות ביד רחבה. 

ביריד מסוג זה מופיעים גם שחקנים, המציגים לקהל אירועים מיתולוגיים כשהם מחופשים ועוטים מסכות. יש שם להטוטנים העומדים זה על גבי זה, פקירים על מיטות מסמרים, רקדנים, מגידי עתידות, אוכלי זכוכית ובולעי אש. כל מקום הוא תיאטרון. תיאטרון האבסורד.

היריד הוא גם אבן שואבת לכל התימהונים, החלכאים והנדכאים. בהודו בעלי המום טורחים להבליט את מומיהם באופן בוטה, להדגישם בצבע ולהציגם לעיני כל. הגדם הופך למקור פרנסה.

בצדי הרחובות רובצים קבצנים, נכים, עיוורים, מצורעים ושתומי עין. הם מתחננים בפני עוברים ושבים שישליכו לעברם מטבע, לעתים בהתרפסות מעוררת חמלה ואף בחילה.

לעתים נדמה שאי אפשר לשאת את מראה נהר האדם הזורם ברחובות, הגודש והמציף אותם, את מראה הפרות הגועות בפתח המקדש, הקופים, הטווסים והגמלים, ושלל המגבעות והסארי הצבעוניים.

הסארי הוא יריעת אריג שאורכה מגיע לשישה מטרים. בקיפוליו הרחבים הוא עוטף ומסתיר את רגליהן של הנשים ועולה מעלה בשיפולים רבים, תוך שהוא מעגל את אגנן, מצר את מותניהן ומקמר את שדיהן. הנשים ההודיות מעודנות וחושניות עד מאוד, אך הן אינן קורצות ואינן מחליפות חיוכים. הן מהלכות כנסיכות.

אני נשטף בצבעים חמים - אדומים, כתומים, ארגמניים וסגולים. הכול מכה בעיניים, בלי להותיר סנטימטר אחד אפור למען תוכלנה להירגע מעט.

אך לא רק העיניים אלא כל החושים משתתפים בחוויית היריד. הריחות מכים בנחיריים בעוז. ניחוחות של קטורת מתערבבים להם עם אלו של גללי פרות ואפר מתים. ברקע בוקעות נאקות הגמלים, קריאות הרמקולים, ושירת 'הארי קרישנה'. גם חוש המגע סופג מהלומות משלו. הכול ביחד גדוש קצת יותר מדי.

דומה שבהודו לא קיים המושג "במידה". נראה כי כל אחד מאתנו הוא שחקן וצופה גם יחד בתיאטרון הזה, שהגה במוחו במאי מטורף. לרגע אני מייחל שהוא יופיע ויצעק: "קאט', כדי שכולם יוכלו לחזור הביתה בשלום.

גילי חסקין הוא מדריך טיולים, מורה דרך מוסמך ומחבר הספר "שבוי בקסמה" (הוצאת מוזה). לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...