מטבחי הגיהנום
הדר אורפז, מבקרת המסעדות הצמחונית שלנו, הלכה לאכול במסעדת אדורה ומצאה את עצמה בתכנית ריאליטי מסויטת, כשהיא בתפקיד הסועדת
אבי ביטון השף אולי לא מרביץ לאף אחד, אבל אם חצילים, פטריות וריזוטו היו יכולים לדבר, הם היו חושפים מסכת של התעללות. גם אני, כמוכם, מן הסתם, שמעתי וקראתי את שלל הביקורות שמכתירות את ביטון כ"ילד הפלא החדש של המסעדנות הישראלית", או משהו כזה. מסתבר שהוא מאוד רחוק משם, לפחות לרגע זה. ואם נתייחס לקבוצת ההתייחסות עליה אני נמנית, המצב אפילו גרוע יותר. לצמחונים אין מה לאכול באדורה. נקודה.
כבר בכניסה מגלה הסועד שאדורה היא אחד החללים הרועשים שיצא לי לשבת בהם. יותר מזוזוברה, אפילו יותר מנתב"ג ביום הראשון של פסח, או מגיוס אוגוסט בבקו"ם. אז כשהתייאשנו מלנסות לשמוע משהו, החלטנו שעדיף פשוט לא לדבר ולקוות שלפחות האוכל יהיה טעים.
את הארוחה באדורה לא התחלנו בלחם. אולי זה פסיכולוגי, אולי זה בראש שלי, אבל לחם שעולה 12 שקל הרבה פחות טעים לי מלחם שמגיע (כמו שלחם צריך להגיע, מיסטר ביטון!) בחינם.
לצמחונים אין יותר מדי ברירות באדורה. בראשונות, המגוון אפשר לי לבחור בין סלט עלים ירוקים (די, נו. אנחנו צמחונים, לא מעלי גירה) לבין מנה שמתהדרת בטייטל שמאוד קוסם לקהל הצמחוני: סטייק פורטובלו וגבינת עזים (36 שקל).
הפורטובלו, פטרייה בשרנית לעילא, היא חביבתן של השפים כתחליף עסיסי לבשר. במקרה של ביטון, מדובר בגרסה מאוד לא מעודנת של פטריית פורטובלו צלויה, עם קצת גבינה רכה מלמעלה, אבל לא כזו שהופכת למותכת וטעימה כאשר מניחים אותה על משהו חם. הפטריה הגיעה על תבשיל של חיטה תפוחה וירקות שורש, ממנו היה קשה להתרשם לצד הטעם הדומיננטי של הפורטובלו. לעומת זאת, את הצלחת קישט זילוף דקיק של רוטב בלסמי מצומצם ומצוין, שמגיעה לו מנה הרבה - אבל הרבה - יותר טובה מזאת.
בן זוגי, שאוכל בשר בשביל שנינו, הלך עד הסוף עם הזהות הקרניבורית וטעם פטה של כבדי עוף ואווז ("אל תכתבי שאכלתי כבד אווז, כל הטוקבקים יהיו רק על זה!"), מנה שמצאה חן בעיניו מאוד. בעיניי, בעיניו של האווז ובעיני חלק מהטוקבקיסטים – המנה מוצאת חן קצת פחות. ולא אוסיף. אתם, עם זאת, מוזמנים לשחק אותה אקטיביסטים.
לעיקרית כמעט התפתיתי להזמין את מנת הניוקי בקרמל פורצ'יני (56 שקל) בגרסה שלא מבושלת בציר בקר (אגב - ג'סטה ראויה להערכה שאדורה מוכנים לעשות בשבילנו) אבל החלטתי שלא. נמאס לי לאלתר ולשנות ולהגמיש מנות בלי סוף כדי להפוך אותן לצמחוניות. אני רוצה מנה עיקרית שתגיע אלי לשולחן בדיוק כפי שנהגתה בגלגליו האפורים של השף. או במילים אחרות, ריזוטו עגבניות לחות (59 שקל).
לא קל להכין ריזוטו ודווקא במקרה הזה ביטון מצצליח לעשות את מה שלא מעט שפים (וסתם טבחים) כושלים בו. אבל מעבר לטכניקה הבסיסית, התגלעו במנה לא מעט בעיות. הוא אמנם בושל לדרגה הנכונה, אבל אז מישהו במטבח שפך עליו רוטב עגבניות מתוך גביע של מנה חמה. או לפחות
אחרי שאזרתי אומץ (נורא לא נעים לי בסיטואציות האלה, באמת) ואמרתי להדר המלצרית שהמנה לא הייתה טעימה לי, היא הודיעה לי שלא יחייבו אותי עליה בחשבון. בעיני זה מעיד על יחס מקצועי ועל אכפתיות. רק חבל שהאוכל לא זכה ליחס דומה.
לאגף הקרניבורי של השולחן הגיעו מדליוני פילה בקר, שהיו טעימים בבסיסם, אבל יצירתיות-יתר בדמות שבבי פיסטוק קצת הרסה את המנה. כך, לפחות, ממה שהצלחתי איכשהו לשמוע.
הרבה חשק אומנם לא נשאר, אבל החלטנו לקחת גם קינוח. בכל זאת, לא נעים לצאת מאגף הלא-מעשנים במסעדה עם טעם של סיגריה בפה, וידענו שבקינוח אולי לא ניפול מהכסא, אבל לפחות לא ניפול. הבוריק (28 שקל), אותה מנה טוניסאית אהובה, מורכב מבצק דק וסגור של סיגר, עם מילוי שוקולד חם ונוזלי, וקישוטים של פרוסות בננה מקורמלות. היה טעים, לא אכזב, אבל איך אומרים בעברית – מעט מדי ומאוחר מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
