הלורדית ביירון
ביירון קייטי, המתשאלת הרוחנית הידועה, שוב מגיעה לישראל. יונתן לוי שוחח איתה על הסרט "הסוד", על רמאנה מהארשי, על מנטליות של ערבים, האם יש נשמה והאם קיים עץ מבלי שאתה מאמין בו
1. האם זה אמיתי? 2. האם אתה בטוח שזה אמיתי? 3. איך אתה מרגיש כשאתה מאמין בזה? 4. מי תהיה בלי האמונה הזו?
זהו השאלון - תמים למראה, אך נפיץ במהותו - שפיתחה קייטי, ומכונה "העבודה". בסוף החודש תגיע קייטי ארצה, כשנה לאחר הביקור הקודם שלה, כדי לעשות את "העבודה" (The work) עם קהל יהודי ועם קהל ערבי, מתוך האמונה הנועזת שאפשר להביא שלום אך ורק באמצעות מחקר רוחני פנימי. הראיון הבא אינו מציג את עיקרי העבודה, מכיוון שכתבות מבוא כבר פורסמו במדור זה לא פעם. מי שלא מכיר את עבודתה בכלל, מומלץ לו להתחיל בכתבה זו, זו או בזו; ומי שכבר מכיר, אולי ימצא עניין בשיחה הבאה, הנוגעת לרבדים נוספים בחווייתה ובתפיסת המציאות של האישה המיוחדת הזו.
את מלמדת את העבודה כבר יותר 21 שנה. מה השתנה מאז שהתחלת?
התקשורת שלי נעשית בהירה יותר ויותר. בהתחלה היה לאנשים מאד קשה להבין אותי. לאט לאט אני מוצאת דרכים חדשות להסביר. חוץ מזה, כנראה ששום דבר.
כלומר, התמסורת מתבהרת, אבל החוויה הבסיסית שלך לא משתנה בכלל?
נכון. את החוויה הזו אפשר לתאר במונחים שונים כמו הבלתי-מונע, או הלב. אפשר לתאר אותה כחוסר הפחד והיציבות של מה שממשי, מה שאמיתי... המציאות.
המציאות אינה משתנה?
המציאות במובן האולטימטיבי של המילה. אין לה שם. אבל אני מתבוננת על הדרך שבה אנשים מביטים על מה שמשקף את ההכרה שלהם, כלומר האופן שבו הם רואים את העולם. מה שאני אוהבת בעבודה, זה שהיא מרשה לאנשים שיהיה להם את העולם הזה, עד שגם את זה הם שמים בסימן שאלה.
אם אנשים חוקרים את מחשבותיהם מלאות המתח, אם הם מערערים על הדברים השליליים שהם מאמינים על העולם, רק עוצרים רגע וחוקרים, הם היו מגלים יקום ידידותי. בלא יוצא מהכלל. זוהי הכרה צלולה. כל אדם עם ראש פתוח יכול לעשות את העבודה הזו: אלה רק שאלות והיפוכן. הנה, הבוקר קיבלתי אי-מייל מאישה בת 74 שסיפרה שהעבודה שינתה את חייה. ואני מקבלת גם מכתבים מאנשים יותר מבוגרים ממנה... וגם מילדים.
האם יותר קל לעשות את העבודה עם ילדים?
לאו דווקא, לא קשה או קל יותר לעבוד איתם. מה שכן גיליתי הוא שאם אתה עושה את העבודה, הם משתנים יותר מהר ממבוגרים. ילדים לומדים, כמו כולנו, מדוגמאות. וכשמישהו מיישם את העבודה בחייו, ילדיו ילמדו מהר מאד. אני מתבוננת איך בתי מגדלת את ילדיה, וזה יוצא מהכלל. בלי קשיחות ובלי קושי, רק אהבה וצחוק מדהימים. כך התינוק הזה לומד דרך הוריו להיות הוא עצמו. אולי זה לא
העבודה שלך ניתנת ליישום לא רק לגבי מחשבות שליליות, אלא גם לגבי מחשבות חיוביות.
אלוהים אדירים, כן! כל סוג של מחשבה שתוקפת אדם אחר. והגנה היא ההתקפה הראשונה, מבחינה מנטלית. אם מישהו יגיד לי, קייטי, את טועה. ואני אגיד, לא אני לא, למה שלא תפתח את המחשבה שלך? אז פתחתי במלחמה. אם אני אפתח את מחשבתי שלי, אני עשויה באמת לראות היכן טעיתי. ככה אני אוהבת לחיות, אני אוהבת שהעולם מלמד אותי. אני לא מעוניינת ללמד את העולם.
אבל את בדרך כלל זו שמוצאת את עצמה בתפקיד המורה הרוחני, לא?
נכון. כל עוד אנשים מזמינים אותי אמשיך להדגים את הפשטות והקלות של העבודה הזו, ולחזות בחופש שהיא מביאה, באופן קבוע ומתמשך. לא לחינם אני קוראת לזה "העבודה" - מדובר בעבודה מתמשכת. האמונות הללו – עד שהן פתורות הן לא פתורות. אבל מה שאני אוהבת בעבודה הוא שאם אתה עונה לשאלה, החופש בא כל-כך במהירות. זו דרך רדיקלית למצוא חופש, וכל אחד יכול לעשות את זה לבד, לא צריך מתווך. באותו זמן, אנשים רואים בי מורה. אני נותנת להם בחזרה את מה ששייך להם תמיד בכל מקרה. אני מוחקת את עצמי, איני נחוצה.
יש משהו בעבודה שמזכיר את צורת החקירה הקלאסית של רמאנה מהארשי, "מי אני?" – גם כאן מדובר בשאלה שמחזירה אותך אל העצמי.
שמעתי את ההשוואה פעמים רבות. כל דבר שמחזיר אותך לעצמי בצורה אינטליגנטית.. השאלה הרביעית בעבודה היא "מי תהיה ללא המחשבה הזו, ללא הסיפור הזה". ואפשר רק לשהות בשאלה הזו – מי אתה? מי אתה? התשובה לשאלה הזו, עבורי, היא שתיקה שאי אפשר להפר אותה.
אנשים, שאינם באותו מקום כמו האיש המופלא שציינת, עשויים לענות על השאלה הרביעית בתשובה פשוטה כמו "אני אישה שיושבת על כסא ומשוחחת עם ידיד". וזה נותן לאנשים נחמה גדולה. מי אני? אישה שיושבת על כסא ומשוחחת. זה כל מה שאני צריכה לדעת. אבל אם אדם נהיה שקט מאוד, ויכול להמשיך ולחקור מי הוא יהיה אפילו בלי הסיפור הזה, בלי המחשבה הזו, אז אפשר לגלות, מי אני ומה אני.
אם כך, העבודה שלך היא למעשה שחרור הדרגתי מאמונות גסות לאמונות עדינות יותר?
אני לא מתעסקת עם זמן. אם אדם היה עושה את העבודה במשך כמה שנים, גם הוא לא היה שם לב לזמן. ברגע אחד הוא בהיר, ואז ברגע אחר הוא לא ואז הוא יודע מה לעשות - לחקור את האמונות שלו. כך הוא מוצא צחוק במקום שהיה בו קודם דכאון.
נראה שמדובר בתהליך עם משך כרונולוגי.
כך זה נראה.
רק נראה?
דיברנו במשך כמה דקות, אבל אין שום דבר שיוודא את זה מלבד המחשבה הבאה. אתה אולי כותב את הדברים, אבל אם תתבונן ותשאל את עצמך מי כתב את זה, אתה עשוי למצוא את עצמך במרחב הקסום של ההכרה-שאינה-יודעת. למי אכפת מי כתב את זה? האין זה נפלא באותו הרגע?
אבל משהו בכל זאת כתב זה, כן?
כן... כך זה נראה. אבל אם אני עושה משהו ואחר כך יש לי מחשבה "אני עשיתי את זה", אז המחשבה הבאה שלי היא, "טפשונת, למה את לוקחת קרדיט על כל דבר?".
איך משתלבות אחריות ובחירה חופשית בתפיסת עולמך? האם יש לי אחריות כלשהי, אם אני לא עשיתי דבר?
כל עוד אתה מאמין שיש לך, עשה כמיטב יכולתך. האחריות שלי היא פנימה. האחריות שלי היא להיות, ולעתים זה דומה לחיים בנמל תעופה... אתה יכול להיות כך ואחרת.
האם לתפיסתך ישנה ישות אינדיבידואלית כלשהי, מאחורי המחשבה – רוח, או נשמה?
לא. רק מה שהמחשבה מאמינה. כלומר, קיומה של נשמה אינה בדיון עבור מי שמאמין בזה, אלא בדיון למי שאינו מאמין.
אפרופו מחשבה בוראת מציאות: מה דעתך על אופנת הסרט "הסוד", שגורסת שאדם יכול להשיג כל דבר אם הוא מאמין בו? שאם תכתוב על פתק שתרויח 15 אלף דולר בחודש, זה מה שיקרה?
איך אתה יודע שמה שטוב לך הוא שתרוויח 15 אלף דולר בחודש? לחלק מהאנשים זה לא דבר טוב בכלל. הם ירויחו יותר, אבל עם אותו המוח. אם הם לא אוהבים את מה שיש להם עכשיו, למה שהם יאהבו את מה שיש להם אחר-כך? המוח שלהם לא ישתנה. העבודה שלי היא איך להיות מאושרים עכשיו. למה לחכות ל-15 אלף דולר? אבל אם מישהו רוצה לכתוב את זה על פתק וזה מה שמביא שמחה לחייו – למה לא.
מה שהמורים הללו לא מספרים – אולי הם לא מסוגלים לכך, איני יודעת – הוא שברובד עמוק יותר, גם האמונה שאני מדברת בטלפון, מביאה אותי לכך שהנה, אני מדברת בטלפון. במילים אחרות, אם אתה מביט החוצה ורואה עץ...
האמת שזה בדיוק מה שאני רואה עכשיו מהחלון.
זה בגלל שאתה מאמין בזה, ולכן הגשמת את זה. אם היית ילד קטן שלא יודע שזה עץ, אז אין עץ. לימדו אותך להאמין. ילד בן שנה או שנתיים הולך ואמא שלו מראה לו – "תראה איזה עץ יפה", וברגע שהוא מאמין, אז זהו, הוא יצר את העץ בחייו. עד שאתה לא מאמין - אין עולם, אין עץ, אין שמים. אין בזה טוב או רע, זה פשוט כך. בעיני זה יפהפה להגשים שמים ועצים.
ואם אני לא אאמין שיש פה עץ, מה יקרה?
אז הוא פשוט לא יהיה. זו האחריות שהזכרת קודם. מי יצר את העולם? אתה.
אני לא בטוח שאני מבין. אני רואה עכשיו עץ, כן?
כן זה העולם שלך, אינך יכול להתכחש לו. אבל אם תחזור לילד הקטן שהיית, ותנסה להעלות את הזכרון הראשון שלך.
הממ.. לא מצליח להיזכר. אבל יש לי זכרון מוקדם של החצץ בחצר.
וזו הפעם הראשונה שראית חצץ?
כן.
והיכן היה החצץ לפני אותו הרגע?
לא בהכרה שלי.
זה בדיוק העניין, הופיע החצץ והפכת למאמין.
אוקיי...
זה דבר נהדר שאנחנו מדברים, ואנחנו לא חייבים להגיע לשום מקום. וזו מדיטציה מצוינת לחקור את רגע הלידה שלך – לא הרגע שיצאת מרחם אמך, אלא הרגע שנולדת אל תוך העולם. ואולי זה הרגע שבו אתה ילד בחצר עם חצץ. "אני רואה את החצץ": המחשבה המזדהה כאני. אין בזה כל רע, זו לידה מופלאה. תראה, מאד קשה להתחיל לפרק אמונה על עץ. אל תתחיל משם, אלא אם כן אתה נוהג למדוט במשך שנים ומאומן לשבת בדממה. אבל עם העבודה אפשר ללכת את כל הדרך. עד שהמחשבה מבינה שהיא אינה דבר, שאינה אובייקט. שאינה הגוף שהיא רגילה להזדהות איתו. אתה יכול לדמיין – אולי – מחשבה שאינה מזדהה עם כלום? כי היא צריכה להזדהות עם משהו כדי להתקיים. אחרת היא חופשייה.
האם היא מזהה את עצמה כחירות?
לא, עליה להזדהות עם משהו כדי להכיר את עצמה. היא מזדהה עם גוף. היא עשויה להזדהות עם עלה. אז היא תאמר לעצמה, העלים האחרים לא ירוקים כמוני. האחרים נופלים לפני. משהו מיוחד איתי. אני מפחד ליפול. אני גבוה מדי. אני שמן מדי, אני דק מדי, כל העסק הזה. אם המחשבה היתה מזדהה עם עלה, זה מה שהיה קורה. עלה נוירוטי. ולכן יש לנו אדם נוירוטי. המחשבה צריכה להיות נוירוטית כדי להאמין שהיא משהו, וזה פול-טיים ג'וב. אני זה ואני זה ואתה זה ואתה זה. זו חוויה מופלאה כשהמחשבה סוף סוף מבינה את עצמה. זה סוף המלחמה שלה עם עצמה ועם הדברים שהיא מזדהה עמם וסוף המלחמה בעולם. זה דבר מופלא ולכל אחד זכות לחירות הזו.
אגב מלחמה. כמו בביקור הקודם, גם הפעם תיפגשי עם קבוצות של יהודים וערבים, אלא שבניגוד לביקור הקודם, הפעם זה יהיה בנפרד.
כן, כך שמעתי שארגנו. אני אגיע ויגידו לי עם מי לעבוד. אני עובדת עם יהודים, ערבים ונוצרים וזה לא משנה. לעולם לא פגשתי מישהו שהייתה לו מערכת אמונית שונה משל מישהו אחר. ליהודים יש מחשבה, "הערבים לא בסדר", ולערבים יש מחשבה ש"היהודים לא בסדר". זו בדיוק אותה מחשבה. אני מתעסקת עם ההכרה, לא עם אנשים. וכשאני מראה לאנשים איך להתמודד עם ההכרה שלהם, המלחמה ביניהם מפסיקה.
הייתי במפגש הקודם, כשעשית את העבודה עם מנהל ביה"ס ערבי, והיתה לי התחושה שלציבור הערבי אין את הפריבילגיה החברתית והכלכלית להיות פוסט-לאומי.
אני נוטה להסכים איתך, אבל אם מישהו מעוניין בחירות שלהם, הוא פשוט יצטרך לעשות את זה. מנהל ביה"ס שעבדתי איתו היה צריך עוד לחזור באוטובוס עם כל ידידיו, אנשים שגדל עמם, ואם היה עונה בכנות על השאלות ששאלתי אותו, היו רואים בו בוגד. אבל אני ראיתי אותו נפתח. השינוי לא חייב להיות אקט פומבי, אלא מה שקורה בתוכו. לאדם אחד יש כוח עצום. הנה, לפני 21 שנה הייתי אישה מדוכאת וחסרת תקווה שאפילו לא יכלה לצאת מהמיטה לצחצח שיניים. והנה אני מפיצה בעולם משהו כל כך רב עוצמה וכה פשוט. ועוד אנשים מפיצים את זה הלאה - זו תנועת שלום, בעצם.
ביירון קייטי מגיעה בסוף החודש ארצה ותקיים מפגש גדול ב-29-30 ביוני, שישי שבת, באוניברסיטת תל-אביב. אחרי המפגש בשבת יתקיים גם "מעגל שלום", ללא תשלום, שבו תיושם העבודה של קייטי. לפרטים נוספים על הביקור והרשמה באתר פתח למחשבה, המרכז הישראלי לשיטת העבודה של ביירון קייטי בישראל בניהול אריק וורד פלד.
נא להמתין לטעינת התגובות
